שבת בבוקר, פרשת "קדושים", ירושלים: מה אני זוכר? מה אני זוכר? דקות של ישיבה מתוחה לקראת תחילת הקריאה. את אבא לוחש באוזן "ברוך שפטרנו". את תחושת הרווחה כשזה נגמר. ואת הפרשה כמובן. כולה. גם אם יעירו אותי בשתיים בלילה, 34 שנים אחרי, אני מוכן. 



סתם יום של חול, פעם בכמה שבועות, במשרד, יש הודעה חדשה במייל. מישהו, מאיפשהו, מסיבות שלפעמים ברורות יותר ולפעמים פחות, ישב וכתב ספר חדש, פירוש חדש, על פרשת השבוע או על כמה מסיפורי התורה. אחר כך שלח אותו אלי. אה – זה משום שאני עובד בהוצאת ספרים. צריך לפתוח את המייל, לקרוא את הספר, להחליט אם לפרסם.

ניסיתי לסרוק לאחור ולחשב כמה כאלה קיבלתי. בשש שנים של עריכת ספרים מדובר בכמה עשרות – כנראה בין 40 ל־50. המון ספרים על התורה. ברובם מצאתי דברים מעניינים, אבל רק מעטים מהם אנחנו יכולים לפרסם. כמה הצליחו למכור היטב, אחרים קצת פחות. אם לא יצא לכם, נסו את "תהום אל תהום" מאת אביבה גוטליב זורנברג. 

שבת בבוקר, פרשת "לך לך", עיר קטנה בקנדה: עוד רגע והיא תתחיל לקרוא את ההפטרה. אישה קטנה, מוכנה. קולה גבוה, אבל יציב. סביבה קהל גדול, צפוף, בחלקו הגדול דומע. זאת הפעם הראשונה שאישה קוראת את ההפטרה בבית הכנסת הזה. אחרי קטטות, חרמות, ויכוחים, הוקצה לה ולחברותיה חדר קטן בקצה בית הכנסת. התוצאה: אולם התפילה הראשי כמעט ריק ממתפללים – רק הרב הכועס ועוד כמה. החדר הקטן כמעט מתפקע. קר בקנדה בבוקר הזה,
הבלתי נשכח. ובעוד כמה שעות יודיעו שראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נרצח.


עוד יום של חול, מול המחשב בבית: בכל שבוע אני מקליט שיחה על פרשת השבוע. שיחה באנגלית, עם רב או רבה, מזן זה או מזן אחר. בכל שבוע, כבר שנתיים וחצי. חפשו ברשת. זאת שיחה של עשר דקות בערך, ובדרך כלל היא מספיקה כדי ללמוד משהו על מי שאני משוחח איתו: האם הוא מהזן שמתכונן, האם הוא מהזן שיודע דבר או שניים, האם הוא מהזן שמסוגל לומר משהו מעניין. זאת שיחה שאין לה הרבה כללים קבועים מראש. רק על דבר אחד אני מתעקש: בלי פוליטיקה. יש לא מעט יהודים שקשה להם לקרוא בתורה בלי לחשוב על פוליטיקה. 
 
שבת בבוקר, פרשת "קרח", מצפה בגליל: בעוד רגע גם הבן שלך יתחיל לקרוא את פרשת הבר מצווה שלו. רגע שיש בו מידה של מתח. אתה יודע שהוא מוכן, כי למדתם ביחד. אתה יודע שהוא קצת נרגש, כי אתה זוכר את ההרגשה, בערך. אתה עומד לידו, אבל לא קרוב מדי, כי זה הזמן שלו.

אתה יודע שיהיה בסדר, ולמרות זאת, נשימה עמוקה – "וי־ק־א־א־ח קורח בן־יצהר בן־קהת בן־לוי" – ואז נשיפה. הוא זוכר. ושנה אחריו גם אחיו זוכר ("בראשית"), ושלוש שנים אחריו גם אחיו זוכר ("ויגש"). נשארה עוד קריאה אחת – של אחותם. היא נולדה בערב חג מתן תורה.