ב־24 במאי 1992, בשעה 7 וחצי בבוקר, הלכה הלנה ראפ בת 15 וחצי לתחנת האוטובוס הסמוכה לביתה בבת־ים. היא רצתה לנסוע לבית הספר. פואד עבדל האני אל עומרין, איש הגי’האד האסלאמי מעזה, דקר אותה למוות בצומת הרחובות בן־גוריון וז’בוטינסקי. חודש אחר כך התקיימו הבחירות לכנסת. יצחק רבין ניצח את יצחק שמיר ונבחר לראשות הממשלה. גל הסכינאות ששטף את רחובות ישראל והגיע לשיאו ברצח הלנה ראפ, היה אחד המחוללים הגדולים של המהפך. נדמה לי שזו הייתה אחת הפעמים הבודדות שבהן הידרדרות ביטחונית הפילה את הימין והעלתה את השמאל לשלטון בישראל.



בכל הקשור לסכינאות, ספטמבר־אוקטובר 2015 מזכירים מאוד את הימים ההם ב־1992. מצד שני, זה רחוק מלטלטל את כסאו של בנימין נתניהו. לאלטרנטיבה של שמיר אז קראו יצחק רבין - רמטכ”ל ושר ביטחון. לנשיא ארה”ב קראו ג’ורג’ בוש (האב). הכתף הקרה שהפנה לשמיר (אי אישור הערבויות) האיצה את נפילתו. היום, לנשיא קוראים ברק חוסיין אובמה וההתנכרות שלו לנתניהו מחזקת את ביבי, לא מחלישה אותו.
 
גם הערבים כבר לא מה שהיו. אז היינו לפני ימי אוסלו והיו כאן אנשים שקיוו לשלום. היום כבר לא. כך שאין יותר מדי וקטורים שפועלים לכיוון החלפת שלטון בישראל, אלא אם כן ניזכר בפרט טריוויה קטן: פואד עבדל האני אל עומרין, זוכרים? המחבל שדקר למוות את הלנה בת ה־15 בבת ים. איפה הוא היום? למיטב ידיעתי, בבית. הוא שוחרר על ידי בנימין נתניהו, מר ביטחון, בעסקת שליט לפני ארבע שנים בדיוק.
 

היו לנתניהו עוד כמה מבוכות אתמול. את הראשונה ניפקו, בקול צהלה, האמריקאים שנואי נפשו. על פי דיווח בערוץ 2 במוצאי החג, נתניהו גרר לקבינט את עורך דינו יצחק מלכו כדי שיסביר לשרים שאי אפשר להכריז על בנייה עכשיו. למה? כי האמריקאים הציבו אולטימטום ולפיו אם ישראל תבנה עכשיו, הם לא יטילו וטו על ההצעה הצרפתית שתגיע למועצת הביטחון. אכן מפחיד. הבעיה היא שהיום כינס דובר מחלקת המדינה בוושינגטון את העיתונאים ואמר להם שאין שום אולטימטום אמריקאי. לא היה, לא נברא. עמדתה המסורתית של ארה”ב מאז ומעולם שוללת בנייה בהתנחלויות, זה נכון. אבל תרחישי האימים של מולכו פשוט לא קיימים. האמריקאים, על פי הדובר הרשמי, לא הציגו אולטימטום.
 
ציפי לבני היתה הראשונה שזיהתה את הפארסה הזאת. “זה מלמד אותנו משהו על מר ביטחון נתניהו”, אמרה לי אתמול, “אם הוא חושב שלא נכון לבנות עכשיו, שיגיד. בשביל זה הוא ראש הממשלה. אבל הוא תמיד צריך להסתתר מאחורי משהו, או מישהו. להביא תירוץ. להמציא משהו. זו לא מנהיגות. די כבר עם זה. תחשוב, תחליט, תודיע, תבצע”.
 
לבני צודקת. לי זה מזכיר את ההדלפה של נתניהו של מצגת צה”ל על מחירי כיבוש עזה ברגעים הכי קריטיים של צוק איתן. במקרה הזה, הוא פשוט רצה להסתתר מאחורי צה”ל. זה לא אני, זה הם. מי שמפחד לכבוש את עזה זה בני גנץ, לא ביבי. אגב, הצנזורית הצבאית הראשית עדיין ממתינה לתשובת היועמ”ש לגבי חקירת ההדלפה הזאת. אני מאחל לה המתנה נעימה.
 
נתניהו הורה להפסיק מיד את עליית השרים להר הבית. הוא גם לא רוצה לראות חברי כנסת עולים להר הבית, אבל כאן ידיו כבולות. אין לו שום סמכות או אוטוריטה על חברי הכנסת. את השרים הוא יכול לפטר. את הח”כים לא. נתניהו יודע שחייבים להרגיע את מה שמתרחש על ההר. הוא יודע שהצד השני מאבד לגמרי קשר עם המציאות ולכן על ישראל (בראשותו) להיות כאן המבוגרת האחראית. אז הוא מנסה לנעול את האורווה. אורי אריאל יצטרך להתאפק כמה שבועות. אבל למה נתניהו לא אומר את זה בקול גדול? הרי יכול להיות לזה אפקט מצנן על השטח, ואפקט מצנן זה מה שאנחנו צריכים עכשיו, לא? הוא לא אומר את זה בקול גדול, כי אין לו מאחורי מי להסתתר הפעם. אז הוא לוחש, וככה זה נראה.
 
מילה אחרונה על אבו מאזן. שימו לב: כל גורמי הביטחון, ללא יוצא מן הכלל, מאוחדים בדעתם: המנהיג הפלסטיני הדועך, שנאבק על חייו הפוליטיים, ממשיך להלחם בטרור, מחויב למלחמה בטרור. זו אינה ססמה וזו לא גחמה. אבו־מאזן לוחם בטרור. נקודה. גם דבריו השבוע, כשהודיע בקול גדול שהפלסטינים לא מעוניינים בהסלמה, נתפסים במערכת הביטחון כניסיון להרגיע. בעקבות הדברים האלה שיגר אבו מאזן דירקטיבה ברורה וחדה לשטח. המנגנונים שלו עובדים קשה כדי לנסות להכיל את האירועים. לא קל להם עם זה, כי בחברה הפלסטינית יש לגיטימציה לתקוף יהודים ולהלחם בהם בכל אמצעי. אבו מאזן ואנשיו עובדים נגד הציבור שלהם, כדי לנסות לעצור את האלימות. זה לא מפריע לנתניהו וכמעט כל שריו ואנשיו להמשיך לעשות מאבו מאזן אויב העם והטרוריסט מספר 1. בפעם המאה: בעוד לא הרבה זמן, נתגעגע אליו.

הסיפור המלא מחר
ב״מעריב־סופהשבוע״