הדגמה מוחשית למנהיגותו הבוטחת של "מר ביטחון" התקבלה (שוב) בין יום רביעי בלילה לחמישי בבוקר. אחרי לבטים, היסוסים, זגזוגים וחיבוטי נפש, קיבל סוף־סוף בנימין נתניהו את ההחלטה הנכונה והחליט לאסור על עליית שרים וחברי כנסת ישראלים להר הבית. הוא החליט להיות חכם, ולא צודק, ולנסות לשפוך מים קרים על הבעירה. הוא שמע את הירדנים, הסעודים, היועץ לביטחון לאומי, אנשי השב"כ, אנשי המשטרה, והבין. עוד במהלך הלילה הובהר כי ההחלטה נוגעת לשרים וח"כים יהודים בלבד. 



אבל אז זרחה שוב השמש, ונהיה בוקר. יום חדש, מנהיגות חדשה. שרי הבית היהודי החלו לזעוק, פעילי ימין וסמוטריצ'ים החלו לאיים, וכבר לפני הצהריים ביבי התקפל בבושת פנים. אה, התכוונתי גם לח"כים הערבים, הוא אמר. כמה חבל שאי אפשר לאסוף בבהילות את מאות אלפי גיליונות הביביתון, שרבצו בחוצות הערים כל הבוקר, וחשפו את ערוותו של "מר ביטחון" בדיו שחור על נייר לבן.
 
מה הוא לא יעשה כדי לשמור על פאסון. הרי הוא "מורה" ו"מנחה" ו"מזהה ראשון", ואוי למי שינסה לשבש את תמונת המנהיגות הזו ולהגיד את האמת הפשוטה: מדובר בפחדן שלא מסוגל לקבל החלטה, וגם כשהוא מקבל אותה בסוף, הוא ממהר להתחרט ולהפוך אותה, וכשהוא הופך אותה, הוא מתרוצץ ומקושש לעצמו מישהו להסתתר מאחוריו. בצוק איתן הוא הסתתר מאחורי המצגת של צה"ל, שהדליף בעצמו במהלך ישיבת קבינט. זה לא אני מפחד להיכנס לעזה, זה בני גנץ. אם זה היה תלוי בי, כבר מזמן היינו מפילים את שלטון חמאס, כפי שהבטחתי. פשוט לא נותנים לי. מחזיקים אותי. ההדלפה הזו גרמה לנזק ביטחוני כבד, הצנזורית הראשית ביקשה מהיועץ המשפטי לממשלה לחקור אותה, אבל היועץ כנראה עסוק מדי.
 

השבוע, הוא שוב נתפס "על חם". אני דווקא רוצה לבנות בשטחים, הוא אמר לשרי הקבינט שלו, אבל אי אפשר. זה לא אני, זה האמריקאים. הוא גרר לקבינט את עורך הדין הפרטי שלו, שר החוץ בפועל יצחק מולכו, שהפחיד את השרים עם תרחישי אימים על התגובה האמריקאית הצפויה במקרה שישראל תכריז עכשיו על בנייה חדשה. "ג'ון קרי משאיר לי הודעות במשיבון הקולי", אמר מולכו, "האמריקאים לא יטילו וטו על ההצעה הצרפתית אם נבנה עכשיו". מה אתם יודעים, מולכו מסנן את קרי, אבל קרי ממשיך לנדנד עם האיומים שלו. לתרחיש האימים של מולכו בקבינט התלוותה, כמו תמיד, הדלפה (חדשות 2) שלפיה יש "אולטימטום אמריקאי".
 
פתאום ביבי סופר את האמריקאים. שנים הוא יורק על הנשיא, בועט לו בראש, נוסע לוושינגטון ומערבב לו את הקונגרס, מנסה להדיח אותו בבחירות, לא מחזיר לו טלפונים, ופתאום "יש אולטימטום". אבל יש כאן עוד בעיה קטנה. גם במקרה הזה, למחרת זרחה השמש וצץ לו יום חדש. יחד איתו הגיע דובר מחלקת המדינה בוושינגטון ואמר, בקולו, שאין שום אולטימטום. לא היה ולא נברא. ושוב התברר שביבי פשוט מחפש משהו או מישהו להסתתר מאחוריו. ל"מר ביטחון" אין ביטחון להחליט בעצמו. הוא צריך אליבי. הוא חייב שמישהו יפחיד אותו, או יכריח אותו. אחרת הוא עוד עלול להסתבך עם אורן חזן.
 
עוד משהו מעניין אמר נתניהו בקבינט: אם נבנה בירושלים עכשיו, זה עלול לפגוע בפיצוי האמריקאי על הסכם הגרעין עם איראן. היו כמה שרים שלא האמינו שהם שומעים נכון. חודשים מזהירים את ראש הממשלה בעניין אותו "פיצוי אמריקאי". ראשי זרועות הביטחון מתחננים בפניו להפסיק את הדו־קרב הילדותי והמטופש עם הנשיא, להבין שהמשחק נגמר, להתחיל את הדיון על פיצוי ושדרוג יכולותיה של ישראל, אחרת הוא עוד עלול לאחר את הרכבת. אבל נתניהו נחר בבוז. שום דבר לא יפגע בפיצוי מהאמריקאים, אמר, גם אם נילחם נגד ההסכם עד הרגע האחרון, בסוף נקבל מה שמגיע לנו לקבל. והנה, הוא חרד לגורלו של אותו פיצוי מיתולוגי. הוא נזהר בכבודם של האמריקאים. הוא הולך על קצות האצבעות. פתאום הוא למד נימוסים והליכות, ביבי.
 

נתניהו במסיבת העיתונאים שכינס. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


ברור שמדובר בספין. מטרת הספין הזה היא לטשטש את האמת. הוא פשוט מפחד. הוא מפחד להגיד לציבור את האמת. הוא מפחד לקבל את ההחלטות בכוחות עצמו ולעמוד מאחוריהן. הוא לא מסוגל להסביר לאנשים שאנחנו יושבים בתוך חבית אבק שריפה שמתחילה להתלקח ולכן במצב כזה לא בודקים מי צודק, אלא מי חכם, ופשוט שופכים פנימה מים קרים. אין לנו פריבילגיה לבחור את המים הקרים. כל מים קרים שיש, צריך לשפוך פנימה, לתוך הלהבות. שאורי אריאל יתאפק קצת. שיתעסק בינתיים במחירי העגבניות והעופות. לא, את כל זה ביבי לא אומר. זה האמריקאים, זה הפלסטינים, זה האירופים. זה הם, לא הוא. 
 
"נילחם בנחישות בטרור, כמו שתמיד נלחמנו", הוא מצהיר באותו בריטון מנהיגותי מדוד, עם הדגל מאחור והבלורית המושאלת מלמעלה, בסינקים טלוויזיוניים שאותם הוא מצלם בחיפזון (ככה זה גם נראה) במעבה הלשכה. 
 
מתי נלחמת בטרור בנחישות, ביבי? בעזה? באירועי המנהרה, אז זחלת במהירות לוושינגטון להתחבק עם יאסר ערפאת? נזכרתי השבוע בהלנה ראפ, בסך הכל בת 15 וחצי, שהלכה ב־24 במאי 1991 לבית הספר ברחוב ז'בוטינסקי בבת ים, ונרצחה בסכין על ידי המחבל איש הג'יהאד האסלאמי פואד עבדל האני אל־עומרין. מישהו יודע איפה פואד הנ"ל? הוא שוחרר מהכלא במסגרת עסקת שליט לפני ארבע שנים בדיוק. ביבי שחרר אותו. ככה הוא נלחם בטרור. בדיבורים נחושים ובמעשים נרפים. אחר כך עוד מתהדר בזה. 
 
אגב, הסכינאות ההיא, שהגיעה לשיא ברצח הלנה ראפ, הביאה לחילופי שלטון. פעם יחידה בהיסטוריה שלנו שהתדרדרות ביטחונית הועילה לשמאל ופגעה בימין. חודש אחרי רצח הלנה ראפ התקיימו בחירות, יצחק שמיר הפסיד ויצחק רבין ניצח. זה מה שבאמת מפחיד את ביבי. גורלו האישי, לא גורלנו.

2 נראה אותו

איך שהוא רתח על נפתלי בנט ואיילת שקד במהלך סוף השבוע. חטאה של שקד היה שהתראיינה לטלוויזיה ודרשה פעולות להדברת הטרור. בנט עשה אותו דבר, בטוויטר. אף אחד מהם לא תקף את נתניהו באופן אישי. לשני אלה יש אידיאולוגיה. הם נבחרו בזכותה. הם מנסים לשרת את הציבור שלהם. אפשר לא להתלהב מהאידיאולוגיה שלהם (כמוני, למשל), אבל זו זכותם הדמוקרטית. הם לא פעלו נגד החלטת ממשלה. הם הביעו את דעתם לפני החלטת ממשלה. 
 
נתניהו ורעייתו, שנשארו בסוף השבוע בניו יורק (ללא סיבה אמיתית), כמעט התפוצצו. ראש הממשלה, תחת לחץ כבד מבית, שקל לפטר את שרת המשפטים השנואה. איך היא העזה, החצופה הזו. בסוף לא פיטר אותה. הוא נזכר שבלעדי הבית היהודי אין לו רוב. יכול להיות שנזכר שנבחר לתפקידו בקולות הבית היהודי. הרי הוא הצליח לגנוב מנפתלי ואיילת משהו בסביבות 7 מנדטים בהבטחות סרק. הוא הבטיח למצביעים שלהם הרים וגבעות, גם במובן המילולי של המילה, רק שיעזבו את הבית היהודי ויבואו לבית בבלפור. אז עכשיו, כשדורשים ממנו לקיים, הוא משתולל.
 

נרות לזכר ההרוגים בירושלים. צילום: מרים אלסטר


ההתנהגות הזו נובעת מתפיסת עולם. הזוג נתניהו משוכנע ששיטת הממשל בישראל שונתה והיא עכשיו קיסרות. הם נועדו למשול בנו, אנחנו נועדנו לסגוד להם. מי שלא מעריץ את השליטים, הוא בוגד. אולי זה הזמן להזכיר לנתניהו כמה פעמים הוא עצמו מרד במפלגתו ובמנהיגיו. כשהיה שגריר באו"ם יצא נגד החלטת הממשלה לבצע את עסקת השבויים המכונה "עסקת ג'יבריל". הוא התראיין אז "און רקורד" נגד הממשלה ששלחה אותו לניו יורק (אבל הם פחדו לפטר אותו). 
 
כשהיה חבר כנסת, הצביע נגד המשמעת הסיעתית החמורה שהוטלה בליכוד על חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה. זה היה אינטרס אישי נטו. הוא ידע שהחוק הזה ישפר מאוד את סיכוייו לזכות בראשות הממשלה בעתיד, וכך היה בדיוק. הוא לעג לשמיר וארנס פטרוניו והצביע נגדם. גם אז, לא פיטרו אותו. הקריירה שלו עמוסה באירועים כאלה. אבל למה נפליג אחורה? בממשלה הנוכחית, השר אבי גבאי מכולנו התראיין נגד מתווה הגז, שעבר בממשלה, כי זו דעתו. אז מה? זו סיבה להשתוללות שהשתולל נתניהו במהלך סוף השבוע נגד "החוצפה" של בנט ושקד?
 
הכל אישי. מה שנתניהו עוד לא יודע זה, שבנט ושקד חצו את סף הפחד. טוב שלא שמע אותם מדברים עליו בשיחות סגורות בימים האחרונים. שני אלה עוד יעשו לו הרבה צרות. הם יודעים שהוא מחפש כל דרך אפשרית להחליף אותם והם החליטו לא לפחד יותר. רוצה, שיפטר. שיחליף. אדרבא. "אם אתה רוצה לירות, תירה. אל תדבר", הם אומרים. נראה אותו. אפילו הרצוג לא יציל אותו בסיטואציה הזו. 
 
די מדגדג להם להפיל אותו עכשיו. הממשלה הזו קמה בקולות הבית היהודי. כשליברמן הודיע שהוא נשאר בחוץ, נתניהו היה תלוי בשקד ובבנט. הם השתעשעו ברעיון להפנות לו גב ולסיים לו את הקריירה הפוליטית. זה היה בידיים שלהם. אם היו אומרים לביבי "לא", הוא היה נאלץ להחזיר את המנדט לנשיא, שהיה מטיל את הרכבת הממשלה על מישהו אחר. אבל בנט ושקד החליטו לנשוך שפתיים ולזרום עם ביבי. עכשיו הוא מזרים עליהם את כל הביוב של השטחים והופך אותם לבשר תותחים. נדמה לי שזה מתחיל להימאס עליהם.

הנה דוגמה נוספת למנהיגות: "הנחיתי לזרז את הריסות הבתים", הצהיר נתניהו באחד מסרטוני הוידיאו המנהיגותיים שהפיץ בבהלה בימים האחרונים. נשאלת השאלה, מי עיכב את הריסת הבתים של הטרוריסטים? התשובה: נתניהו. זה שמזרז עכשיו, עיכב קודם. הנושא הזה גם עלה בקבינט. ההליכים המשפטיים הסתיימו, הבתים היו מוכנים להריסה, אבל ביבי הורה להמתין עם זה. יש זמן. עכשיו אני מבין למה הוא החליט לחכות. כדי שעכשיו יוכל לזרז. אם זה לא היה כל כך מפחיד, זה היה מצחיק. 

זה האיש שכמעט עצר את הגרעין האיראני (אבל בסוף לא), שהבטיח להפיל את חמאס ובסוף חילץ תיקו מביך, שניסה להשתמט מפעולת המנהרות, שהשמיד את האינטימיות עם אמריקה ודרדר את מעמדה הבינלאומי של ישראל לשאול תחתיות. מר ביטחון.

3 הפלונטר

הנה סיכום מושכל מכמה שיחות רקע עמוקות עם גורמי ביטחון בשבוע האחרון. חוזר שנית, גורמי ביטחון. לא סמולנים עוכרי ישראל. קצינים בכירים בצה"ל ובמודיעין שמתמחים במה שקורה אצל הפלסטינים:
 
התפרצות האלימות הנוכחית באה מכמה גורמים מצטברים: במקום הראשון, הר הבית. הפלסטינים משוכנעים שיש כוונה ישראלית לשבור באופן זוחל את הסטטוס קוו על הר הבית ולייצר גם שם את המצב של מערת המכפלה: חלוקה בין ערבים ליהודים וזמני תפילה. עניין הר הבית מלהיט את השטח, מלבה את הלהבות מרחוב הגיא בעיר העתיקה עד עמאן, ריאד וביירות. בנוסף, חולשתו של אבו מאזן, שנכשל לספק סחורה לבני עמו. כישלון מהלכים פוליטיים שלו, פלוס כישלון המאמץ לשבור את הקיפאון באמצעות הטלת "פצצה" באו"ם. אין אור בקצה המנהרה. 
 
גורם נוסף: החיכוך ההולך וגובר בין פלסטינים למתנחלים. יש כבר 400 אלף מתנחלים, הם נמצאים בכל מקום, החיכוך בשטח הולך ומחריף. בנוסף, התחושה הפלסטינית שאין מי שישמור עליהם. העובדה שהרצח בכפר דומא לא פוענח. שהמתנחלים עושים מה שהם רוצים ודמם של הפלסטינים הפקר.
 
גורם נוסף, מרכזי מאוד: "אפקט דאע"ש". רוב האוכלוסייה הפלסטינית הם צעירים אזרחי הרשתות החברתיות. שם הם שווי זכויות. הם רואים את הצלחתו של "המדינה האסלאמית", ורוצים גם. שטיפת המוח האטית הזו הופכת אותם לשהידים פוטנציאליים. בסוף זה נגמר עם סכין ועותק של קוראן, מול הקניון בפתח תקווה או ברחוב הגיא בעיר העתיקה. נגד זה אין פתרון. אין ארגון, אין מהנדסים, אין תשתיות, יש רק סמארטפונים, סכינים ועותקים של הקוראן.


אפקט דאעש, צעיר משליך אבן לעבר כוחות צה"ל. צילום: רויטרס

הצעירה בת ה־18 שניסתה לבצע פיגוע שלשום ברחוב הגיא, הגיעה עם סכין קצבים עם להב דו־צדדי, כזו המשמשת לעריפת ראשים על ידי אנשי דאע"ש.
 אבו מאזן, לדבריהם של כל גורמי הביטחון באשר הם, הוא הגורם היחיד בצד הפלסטיני שמנסה לייצב את השטח. הוא לוחם בטרור, הוא מתנגד לטרור, הוא לא מעוניין בטרור, הוא רואה בטרור איום אסטרטגי גם על הפלסטינים. ההוראות שלו למנגנוני הביטחון חד־משמעיות, כולל הוראות טריות מהשבוע, שהועברו אחרי שהוא עצמו אמר בקולו שהפלסטינים לא מעוניינים בעימות ולא רוצים הסלמה וחשוב להרגיע את השטח. 
 
"הטרור", אמר לי אחד האנשים הבקיאים ביותר בזירה הפלסטינית, "בכלל לא בלקסיקון של אבו מאזן". היכולת שלו להתנגד לגל השנאה הגדול ששוטף את החברה הפלסטינית (כחלק ממה ששוטף את כל החברה הערבית) הולכת וקטנה, משום שעוצמתו הפוליטית נפגעת, משום שהוא לא מצליח לספק סחורה לבני עמו. זו הסיבה לכך שאין לו יכולת להילחם בהסתה או לא לשלם משכורות לאסירים. אין בחברה הפלסטינית קונצנזוס מקודש יותר מהאסירים (אולי חוץ מאל־אקצא). כן, בעיניים שלנו הם רוצחים מתועבים, ברברים מציוויליזציה אחרת. אנחנו צודקים, כמובן. אבל לא מדובר כאן בעיניים שלנו, אלא בעיניים שלהם. ואבו מאזן, אם הוא רוצה לשרוד, צריך לזרוק משהו להמונים שלו. אז הוא לוחם בטרור בכל כוחו, ומאפשר להמשיך להסית נגד היהודים. 
 
יכול להיות שאנחנו מעדיפים עסקה הפוכה? שלא יסית, אבל שילבה את הטרור כמו קודמו? והכי מדהים, שאנחנו באים בטענות לזה שהוא מנהל מסע מדיני נגדנו. גם זה אסור לו? אז מה, הוא פשוט צריך לשבת במוקטעה ולעשות מה שאנחנו אומרים לו? 

הסיבה לכך שאין כרגע אינתיפאדה של ממש היא ששני גורמים רבי עוצמה נמצאים עדיין על הגדר: הציבור הפלסטיני הרחב והתנזים. במוצאי השבת האחרונה יצאו להפגין ברחבי הגדה 3,900 פלסטינים בסך הכל. מספר זניח. כל עוד רובם של הפלסטינים יושבים בבית, השליטה בשטח לא תעבור לרחוב. 
השבוע נכנסו 47 אלף פועלים פלסטינים לתחומי ישראל מדי יום. כל אחד מהם מפרנס, בממוצע, שש נפשות. רבע מיליון פלסטינים אכלו השבוע את ארוחות הבוקר, הצהריים והערב שלהם דרך המשק הישראלי. כמה חשוב שמתאם הפעולות בשטחים מכאן והרמטכ"ל משם ממשיכים להתעקש על שמירת השפיות הזו. כרגע הדרג המדיני עדיין איתם. הדגש הוא על "כרגע".
 
לגבי התנזים: זהו הגוף החמוש ביותר בשטחים. אם תנזים פת"ח ייכנס לאירוע, הוא יהפוך לאינתיפאדה בו במקום. אבל בינתיים הוא בחוץ. גם זו, הוראה של אבו מאזן. השאלה היא, עד מתי הם ימשיכו להישמע להוראות שלו. עוד שאלה (אישית שלי): מתי בדיוק נתחיל להתגעגע לאבו מאזן, והאם אי פעם תוקם ועדת חקירה שתבדוק את הפתולוגיה של הפיכתו לאויב העם, רק כי הוא לא זורם עם המדיניות של ביבי, ליברמן ויעלון. ואני קטון חסידיו של אבו מאזן, כי גם הוא משתמט מהחלטות. לא ענה עד היום להצעת השלום של אולמרט ולהסכם המסגרת שהציג לו הנשיא אובמה, פרי הסכמות בין ג'ון קרי לנתניהו. הסכמות שנתניהו מתכחש להן בהסכמה מראש, ומסתתר מאחורי, ניחשתם נכון, עורך דינו הצמוד והקונסיליירי לעת מצוא, יצחק מולכו.
במילים אחרות, פלונטר. גם שרים בכירים בקבינט מודים שאין תרופת פלא. אין באמת במי להילחם. כשמדובר בחוליות ירי כמו הרוצחים שהרגו את בני הזוג המקסימים איתם ונעמה הנקין, השב"כ מצליח בדרך כלל למנוע מראש, או לפענח אחרי. אין מאה אחוזי הצלחה. אבל כשמדובר בהתפרצות הסכינאות העממית הזו, אין פטנטים. חביות נפץ ונשק כימי שהטיל הנשיא אסד על צעירים אסלאמיסטים מורדים לא עזרו, אז האיומים של ביבי יועילו? 
 
במצב הדברים הנוכחי, צריך להמעיט את החיכוך למינימום, לשפוך כמה שיותר מים קרים על האש, להציב קווים אדומים, להגביר מאוד את נוכחות הכוחות בשטח ולהתפלל. אני לא מעז להעלות על דל שפתי את צמד המילים "תהליך מדיני", כי אז אני עלול להסתבך בעצמי עם מירי רגב, או זאב אלקין ויריב לוין, או אפילו סמוטריץ' בעצמו, ויש לי מספיק צרות בלעדיהם.

4 שתי הערות מרגיזות לסיום:

מאיפה הפאניקה הזו? כן, יש קצת אלימות, אבל מה חדש בזה? חייזר לו נחת כאן השבוע לרגע, היה משוכנע, על פי יללות השבר וצווחות הגעוואלד, שאנחנו בעיצומו של פוגרום בעיירה. כן, היה פיגוע ירי מזוויע במיוחד (שפוענח במהירות), ופיגוע דקירה קשה ברחוב הגיא, ויש גל של צעירים עם סכינים. זה מצדיק את המהומה התקשורתית, ההתלהמות ברשתות, הכאוס הפוליטי וההיסטריה הלאומית? מה, לא שוחטים אותנו לאורך כל הדורות? 
 

זירת הפיגוע ברחוב הגיא בירושלים. צילום: מרק ישראל סלם


הפעם, לפחות, אנחנו יודעים ויכולים להגן על עצמנו. במאזן השחיטה הנוכחי, אנחנו בפלוס גדול. הפלסטינים קוברים הרבה יותר אנשים מאיתנו, הרבה יותר ילדים, הרבה יותר נשים. נדמה לי שהם מייללים פחות. המדינה הזו בטוחה עדיין בהרבה מכל המדינות שסביבה. אני מרגיש הרבה יותר בטוח כאן מאשר כל יהודי בכל מדינה באירופה בכל מקום ושעה. כדי להתמודד עם מצבים כאלה (והיו לנו הרבה יותר קשים מהמצב הנוכחי) צריך בעיקר קור רוח, וזה בדיוק מה שחסר כאן.
 
 השנאה. חלק ניכר מהיללות השבוע נשמע סביב גילויי השנאה של הפלסטינים. השיא הגיע בסיפורה של אדל בנט, אלמנתו של אהרון בנט מהפיגוע ברחוב הגיא בעיר העתיקה, שרצה לאורך הרחוב ואף אחד לא עזר לה!!! ממש לא ייאמן. מדהים אותי שאנחנו כל כך מופתעים שהם שונאים אותנו. מה, יש כאן ישראלים שחושבים שהפלסטינים אמורים להיות מאוהבים בנו? שהם רק בקושי מתאפקים בכל פעם שהם רואים אותנו שלא להסתער עלינו בחיבוקים, נשיקות ופרחים?

אחד הדברים המדויקים הבודדים שאמר אהוד ברק בקריירה הפוליטית שלו היה ההצהרה ההיא שאם הוא היה נולד פלסטיני, קרוב לוודאי שהיה מתגייס לאחד מארגוני הטרור. אגב, מבחינתנו זה טרור, אבל מבחינתם זה ארגון שחרור לאומי. נכון, הם באמת ברברים והם מסוגלים להתפוצץ בתוך חבורה של ילדים, ואמות המידה המוסריות שלהם בעייתיות, ורואים את זה בכל בוקר מחדש בכל רחבי המזרח התיכון, אבל זה המצב. ניסינו, אבל אי אפשר להחליף אותם. השוודים מתעקשים להישאר בשוודיה והערבים כאן.

אם כל ישראלי היה מנסה רגע להיכנס לנעליו של הפלסטיני הממוצע, לא הייתה לו בעיה להבין למה הם שונאים אותנו. נקודת מוצא ראשונה: הם לא יהודים. הם לא מאמינים בתורת משה, ומבחינתם הקושאן שיש לנו על ארץ ישראל לא היה ולא נברא, או לפחות לא רלוונטי. יש להם קושאן משלהם, חתום על ידי הנביא שלהם. למרבה הצער, זה המצב בשאר העולם. אין הרבה יהודים ולכן אין כמעט אנשים שההבטחה האלוהית שלנו משכנעת אותם. גם אם נסגור את הפלסטיני הממוצע לחודש ימים במנזר מבודד עם ציפי חוטובלי, הוא לא ישנה את דעתו. הנאומים הרהוטים שלה על כך שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל לא עושים עליו רושם, וגם לא על רובו של שאר העולם.
 
בואו נמשיך: הם חיים כאן כמה מאות שנים. היישוב היהודי היה זעיר. יום אחד היהודים החליטו לחזור. מאז, הם מנושלים באופן זוחל מאדמתם. כן, הם הרוויחו את זה ביושר, הם אמרו "לא" בכל פעם שאנחנו אמרנו "כן" (החלטת החלוקה, למשל), ועדיין, מבחינתם, נחלת אבותיהם נלקחת מהם בשיטתיות לאורך שני הדורות האחרונים. הם התחילו את תהליך אוסלו עם 40 אלף מתנחלים, 20 שנה אחרי יש כבר 400 אלף. ממשלות ישראל מדברות ביד אחת שלום, וממשיכות להתנחל במרץ ביד השנייה. על כל הגבעות מסביבם צצות התנחלויות, שמולידות מאחזים, שמולידים תת־מאחזים, חלק על אדמה פרטית, חלק הצבא מפקיע ומכשיר אחר כך.
 
בירושלים, הפלסטיני הממוצע רואה את התנועה להר הבית, ושואל את עצמו שאלות. פעם, קומץ יהודים היה עולה בחיל ורעדה אל ההר. אחר כך הופיע גרשון סלומון, שהיה תמהוני הזוי עם קומץ מטורפים לדבר. אחר כך הקומץ גדל, והתרבה, והתחזק, ומכמה עשרות עולים להר זה הפך לכמה מאות, בואכה כמה אלפים. ומופיעים גם הפוליטיקאים, ואורי אריאל עם השחץ והרהב וההצהרות הלוחמניות, והחלומות והדיבורים על בניית בית המקדש, והפלסטיני הממוצע, שגם הוא היסטרי וחשוף לשטיפת מוח של טיפוסים כמו השייח' ראאד סלאח, מאמין שעכשיו מנסים לגנוב לו גם את הר הבית. 
 
ובמזרח ירושלים, מקום שבו יש לו תושבות אבל אין לו אזרחות, ואין לו כמעט שירותים ואין לו תשתיות ואין לו דרכון ואין לו מדינה וממשלה, צצים מתנחלים כפטריות אחרי גשם רעיל בסילוואן ובכל בית פנוי או מתפנה, כשהמטרה העיקרית של היהודים היא להמשיך להתערבב באוכלוסייה הפלסטינית, להמשיך לתקוע יתדות בלב לבו של שטח פלסטיני, להפגין נוכחות, להניף דגלים, לרקוד ולשמוח ואחר כך להתפלא פליאה גדולה, "למה הם שונאים אותנו". 
לדעתי, הם יכולים עוד לשנוא אותנו הרבה יותר. בסוף, לצד המקרה של האדישות הפלסטינית ברחוב הגיא, היה הפלסטיני שהציל את חבורת היהודים הדתיים מלינץ' לאחרונה ליד מערת המכפלה, ועשרות מקרים בשנה שבהם תועים ישראלים ונכנסים לכפרים וערים פלסטיניות ומחולצים על ידי כוחות הביטחון או האזרחים הפלסטינים. 
 
זה לא שאני מאמין שאפשר מחר בבוקר להגיע איתם לשלום. מצד שני, נדמה לי שהדרך הנוכחית, שמגבירה את החיכוך ההרסני, שממשיכה בסיפוח הזוחל, שמנסה לבלוע הרבה יותר ממה שהגוף יכול להכיל, תוביל לאסון. מהפלסטינים צריך להיפרד. בטוב או ברע, אבל חייבים לנתק את המשקולת הזו מהגוף שלנו, כי אין לנו סיכוי להמשיך לצוף ביחד איתה. בשתי הפעמים שבהן קיצונים יהודים חלמו להקים אימפריה, זה נגמר בחורבן. יש כאן עולם בחוץ, והוא לא מכיר בשלטון שלנו על עם אחר. העובדה הזו לא תשתנה, גם אם נפתלי בנט יעבור לגור עם פרנסואה הולנד נשיא צרפת וילחש על אוזנו בצרפתית רהוטה. 
 
נתניהו לומד עכשיו על בשרו, בדרך הקשה, שאין קיצורי דרך ואין ארוחות חינם. הוא יכול היה להשיג לגיטימציה בינלאומית לו רק החליט, למשל, להקפיא את הבנייה מעבר לגושי ההתיישבות. אבל הוא פחד. כן, חזרנו להתחלה. הפחד שלו זרק אותו ימינה, עכשיו הפחד שלו זורק אותו שמאלה, בין הזגזגים הללו הוא לא אומר לציבור את האמת, ובסוף נלמד כולנו על בשרנו את המציאות וניאלץ להפסיק לשקר לעצמנו ולהתחיל להגיד אמת. גם לעצמנו. הרווחנו את השנאה של הפלסטינים ביושר, אין להם שום סיבה לאהוב אותנו, ומכיוון שגם אנחנו לא נתחיל לאהוב אותם בקרוב (ובצדק), יש רק  שתי אופציות: להמשיך להתערבב ולהתחכך לנצח זה בזה, או לנסות להיפרד.