גברים מתים בסתיו: סיפור קצר לעונה קשה

בחורף יושב לו הגבר בסלון ביתו, נאבק באכזבה מביצועיה של קבוצתו בליגת האלופות המרצדת על המסך ובשאריות של שפעת שעדיין נלחמת על כבודם האבוד של נגיפיה - בצורת שיעול שלא נס לחו. גם אם מתגנבת מחשבה נוגה אל לבו, וגם אם הוא מהרהר בינו לבין עצמו על כך שמשנה לשנה קר לו בחורף מעט יותר מאשר בשנה שעברה, עדיין הוא יודע אל נכון כי עוד מעט קט יבוא לו האביב המלבב שיוציא לרחובות את המוני בנות ישראל - כאילו מתקיים כל מצעד החיים הזה (לא היורו–דיסני בפולין, אלא האמיתי - זה של שדרות רוטשילד) לכבודו בלבד, גם אם ברבות השנים הוא עבר, כמעט מבלי להרגיש, ממעמד של משתתף למעמד של רואה וכמעט שאינו נראה.
 

וכאשר מגיע האביב, משתלטת עליו תחושה מוזרה שמעמיקה את הקרע בין מניין שנותיו הלא–מבוטל לבין הרצון להיסחף בקדחת האביב ולנסות איזו התחלה חדשה. אלא שלמזלו, האביב המקומי הוא קצרצר, ממש כמו השמלות האביביות שיוצאות מהארון עם קרן ראשונה של שמש. לפיכך, מהר מאוד נמסה תשוקתו בחום הקיץ, העונה שגורמת לו להרגיש זקן באמת. העונה שבה העולם שייך רק לצעירים - שהם היחידים שיכולים להסתובב בחום הזה בחוץ בלי מזגן - כאילו לא הולך כאן הקיץ ומחמיר. כן, משנה לשנה הופך הקיץ עבורו לחם יותר, לח ובלתי נסבל עד כדי כך שהחרמנות הבריאה שסייעה לו לעבור את החורף ולרחף כפרפר באביב, הופכת אותו לאשמאי זקן בעיני עצמו: הנשים המושכות בקיץ הן צעירות יותר, חשופות יותר, שייכות לעולם שעמו אפשר, איכשהו, לתקשר בג'ינס וסוודר ישן - אבל לעולם לא בבגד ים. 
 

כן, הקיץ הוא זוועה - כך חושב לו הגבר בחולצתו שעיגולי זיעה מבצבצים מעליה - ולוגם מכוס הבירה הצוננת שלו. אבל אפילו הקיץ הוא לכל היותר עילה לביטול עסקה עם אלוהים, לא עם שגרת חייו.
 

מה נשאר? הסתיו. העונה הקשה ביותר.
 

גברים מתים בסתיו. 
 

לא בתרועה של פיל אפריקאי כמו מוטי קירשנבאום למשל, אלא בכל פעם קצת. מסתיו לסתיו. אם נשים מתבגרות (רציתי לכתוב "מזדקנות", אבל מה כבר נותר לו, לגבר הישן, זולת נימוסים טובים?) בכל יממה ב־24 שעות בדיוק, הרי שהגבר אינו מוסיף ימים למניין ימיו, אלא שנה אחת בכל פעם - ותמיד בסתיו - למניין שנותיו.
 

ופתאום הוא מהורהר יותר. שתיקותיו הופכות תכופות וארוכות משהיו. הוא עומד בסלון ביתו ובוהה ביורה שחורץ פסים בשכבת האבק שמכסה את המכוניות החונות, ולבו יוצא אל מקום שבו עוד לא היה מעולם וספק גם אם יהיה. בד בבד מתגנבות אל הלב השורות שהוא מצטט בכל סתיו בטורו שבעיתון, פרי עטו (אז עוד כתבו בעט) של עלי מוהר לאמור: "שוב קדרו פני השמיים, גשם לא יורד עדיין - אך מעל לעיר תלויה דמעה. לא יודע מי עבר פה לפנות בוקר - ופיזר ריחות של חורף. לא, עוד לא סגריר, אבל כמעט..." והוא חוזר על השורות שוב ושוב בראשו, כמנטרה, לפי הלחן המינימליסטי של יוני רכטר ומתפלא - הן על יכולתו של מוהר זה (שהיה חסר כמו קירשנבאום עכשיו - כבר לפני עשור), לתפוס את הרגע ברזולוציה שכזאת, והן על יכולתו שלו לדקלם שירה - גם אם הרפרטואר שלו מוגבל לשיר אחד בלבד. 
 

ולפתע עוטפת אותו תוגה גדולה, כזו שכואבת בלב פיזית. כאילו ענני הסתיו מבשרים לו שמה שלא קרה עד כה, כבר לא יקרה לעולם. שהחיים - אלה שתמיד סבר שהם מחכים לו מעבר לפינת רוטשילד־בן–ציון - לא יחכו לו עוד זמן רב. 
 

זו לא דמותה של מישהי שמעציבה אותו, ניבטת אליו מבין הערפילים שמכסים את העיר ומקנים אפילו לתל אביב את המראה האפור של מנצ'סטר, אלא רק דמותו שלו שנשקפת אליו משמשת החלון המוגף.
 

הוא פותח את החלון כדי לשאוף אוויר שכבר התקרר מעט, אבל בעיקר כדי לסלק מלפניו את דמותו - דמות של מישהו שהיה יכול, אולי... פעם... ואנחה חרישית נמלטת ממעמקי נפשו. לרגע אחד הוא מליט את פניו בכפות ידיו וכשהוא שומט אותן הן לחות קמעא, והוא נזכר בשורה משיר אחר, דווקא של לאה גולדברג: "זו הטיפה שעל ידי נותרה לי, טיפת סגריר ודאי היא, לא דמעה".
 

הנה, אני מכיר שני שירים לצטט מהם! הוא חושב לעצמו ומחייך חיוך קטן שמרמז שאולי, ככלות הכל, גם הסתיו הזה ייגמר לפניו.