לפני כמה שנים החליטה חברת נתיבי ישראל להרחיב את כביש 31, בקטע שבין צומת שוקת לערד. לאורך הכביש הזה מתגוררים הרבה מאוד בדואים. חלקם ביישובים חוקיים למהדרין דוגמת חורה, חלקם במקבצים בלתי חוקיים שהלכו והתפתחו עם השנים. באחד מקטעי ההרחבה המתוכננת, מרחק מטרים ספורים מהכביש החדש, מתגוררת משפחתו של מהנד אל-עוקבי, המחבל שביצע ביום ראשון את הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע. חליל, אביו של הרוצח, בנה במקום לפני שנים את בית המשפחה, כמו רבים אחרים, בלי אישורים ובלי היתרים. במדינת מסודרת מי שבונה בניגוד לחוק מפונה, במדינת ישראל זה עובד מעט אחרת.

במשך כמה חודשים ניהלו נציגי המדינה מו"מ עם אל־עוקבי האב בניסיון להזיז אותו מהתוואי החדש של הכביש. כשאל־עוקבי רצה פיצוי כספי עבור מה שהשקיע בבנייה הבלתי חוקית שלו, המדינה הסכימה. היא גם הסכימה עקרונית לדרישה הנוספת שלו, לקבל בחינם מגרש לבנייה במקום אחר, אלא שאז התברר שיש בעיה, שאין כל כך לאן להזיז את האל־עוקבים, שכן חליל אל־עוקבי לא גר במתחם הזה לבדו. גם האחים שלו בנו שם את ביתם וגם כמה מילדיו. ומכיוון שלכולם היה ברור שאין לו שום כוונה להודיע על פרישה רשמית מהשבט, היה גם ברור באותה מידה שאם המדינה מחפשת לו מגרש אחר במקום חדש, היא צריכה לסדר עוד 20 או 30 מגרשים גם לחמולה כולה.

בחורה, העיירה הסמוכה, סירבו לקבל את המשפחה. את עתודות הקרקע של היישוב הם שומרים למי שנולדו בו, לא לאחרים. גם ברהט חזר הסיפור על עצמו. גם שם לא היו מוכנים לנדב אדמה כדי לקלוט משפחה שלא נולדה במקום. אם ראש עיריית תל אביב היה מחליט שלא מתאים לו שמשפחת ליבסקינד תקבל אצלו מגרש, יש להניח שבג"ץ היה מגלגל אותו מכל המדרגות. במגזר הבדואי הכל מתנהל אחרת. שם ראש הרשות הוא שילוב של ראש הממשלה, היועץ המשפטי ומפכ"ל המשטרה. הוא יכול לקבוע מי יגור אצלו בתחומי הרשות ומי לא. וכך התברר שחליל אל־עוקבי אומנם מוכן לזוז ממקומו, אבל למדינה אין לאן להזיז אותו. 


איך נגמר הסיפור? בסופו של דבר הוחלט שמשפחת אל־עוקבי תמשיך להתגורר במתחם הבלתי חוקי שלה, וכדי למנוע מצב שבו הכדור של הילדים יעוף במקרה לכביש הסואן, הוקם קיר גדול שחוצץ בין הבתים לדרך המהירה.
 
מה מלמד הסיפור הזה? בעיקר על חוסר האונים של המדינה ועל מה שהיא משדרת לאוכלוסייה הבדואית. היא משדרת שהיא חיה בשלום עם הבנייה הבלתי חוקית שלה. היא משדרת שגם כשהיא מבקשת ליישב אותם במקום אחר, חוקי, היא מוגבלת ביכולת שלה לבצע את זה. היא משדרת שבנגב הבדואי יש כללים אחרים וחוקים אחרים מאלה שמקובלים בשאר מדינת ישראל.
# # #
לפני כחודש וחצי הצגתי כאן נתונים שיכולים אולי לסייע להבין את מה שמביא צעיר כמהנד אל־עוקבי, אזרח ישראלי, לבצע פיגוע ירי ביהודים. המגזר הבדואי, כך הראיתי כאן במספרים, הופך ליותר ויותר פלסטיני. בעקבות ריבוי הפוליגמיה במגזר ובעקבות העובדה שרוב מוחלט של הנשים השניות שלוקחים לעצמם הבדואים מקורן מעבר לקו הירוק, אחוז גבוה מהבדואים היום הם פלסטינים או בני פלסטיניות. לפי הערכות זהירות, לכל בדואי שני בנגב יש קרובי משפחה פלסטינים.

גם אל־עוקבי, בן לאם מעזה, הוא אחד כזה. הצעירים שגדלים במשפחות הללו מחוברים בקשרי משפחה הדוקים עם קרוביהם הפלסטינים, שם נמצאת הזהות הלאומית שלהם, שם היא התפוצצה השבוע, ויש להניח שעוד תתפוצץ בעתיד. 

המחבל מהנד אל-עוקבי

אבל זה רק חלק מהעסק. החלק השני מקורו בעובדה שמדינת ישראל - בהיעדר השקעות מצד אחד, ובהיעדר אכיפה מהצד השני - כלל אינה קיימת במגזר הזה. במשך שנים עזבו כל המערכות את הבדואים לנפשם, ואפשרו להם לפתח מערכת חוקים משלהם ולהכריז באופן מעשי על הקמתה של מדינה בתוך מדינה. בהכללה, אפשר לומר שכמעט מהרגע שהבדואי הממוצע מתעורר בבוקר ועד שהוא הולך לישון בלילה, הוא לא רואה את הריבונות הישראלית, את כלליה ואת חוקיה. 

הנשים שהוזכרו כאן - כולן מוברחות אלינו בדרך לא דרך, חיות בינינו כשוהות בלתי חוקיות ומגדלות כאן משפחות פלסטיניות כאילו אין כאן מדינה - הן רק חלק מהסיפור. חלק קטן. 

קחו לדוגמה את עניין הבנייה במגזר הבדואי. לא, אני לא מתכוון לעשרות אלפי המבנים הבלתי חוקיים. אני מתכוון לכך שהבדואים מנהלים מערך בנייה משלהם, שמתגלגלים בו מיליארדי שקלים בלי שמערכת המס הישראלית שוזפת בהם את עיניה.

מספרים לנו שהבדואים הם אוכלוסייה חלשה ושהם חיים בעוני גדול, נכון? בואו נבדוק את העניין הזה. בואו ניקח את אחד הקריטריונים המשמעותיים ביותר לבחינת עוני. סוגיית הדיור. זוכרים את מחאת רוטשילד? זוכרים את כל הכתבות על הצעירים שלא יכולים להגיע לדירה? על אלה שצריכים לעבוד מאה שנה כדי להצליח לגור בבית משלהם? מסתבר שאלו צרות של יהודים. באופקים, בנתיבות או בתל אביב תמצאו זוגות שאין להם דירה משלהם. תמצאו כאלה שלקחו משכנתה גדולה כדי לרכוש ארבעה קירות בשכונה לא משהו. תמצאו משפחות שחיות בשכירות בקומה הרביעית בלי מעלית. במגזר הבדואי אין כאלה. לכל משפחה יש בית משלה, בית צמוד קרקע. אבל זה עוד כלום. אף לא אחת מהמשפחות הללו לא לקחה משכנתה כדי לבנות את הבית הזה.  

איך עושים את זה? קודם כל חותכים את מחירי הבנייה באמצעות כסף שחור. כמעט כל הבנייה במגזר הבדואי היא כזו. בית שלם, מהיסודות עד הגג, נבנה בלי להשאיר שקל אצל רשויות המס. אין תשלום מע"מ, אין תשלום שכר מינימום לפועלים, אין מס על חומרי הבנייה, שבמקרים רבים הם מייצור עצמי ובמקרים אחרים מיובאים מחוץ לקו הירוק.

אם אני אבנה בית של 350 מטר מרובע ולא אקח משכנתה, יש מצב שמישהו ברשות המסים ירים טלפון וישאל מאיפה הבאתי את הכסף. אצל הבדואים זה לא קורה. נסו להיזכר כמה יישובים בישראל אתם מכירים שנבנו בשלמותם בלי שמשפחה אחת שמתגוררת בהם נטלה משכנתה. אין, נכון? אז בנגב יש גם יש.

רוצים לעשות חשבון באיזה הון שחור מדובר? ההערכות מדברות על כך שמחצית מ־200 אלף הבדואים גרים ביישובים מוסדרים ומחציתם בפזורה. כדי ללכת על החשבון הממעיט, בואו נניח (הנחה מוטעית, אבל נעזוב את זה) שכל מי שגר בפזורה חי באוהל או בפחון. זה משאיר אותנו עם לפחות 100 אלף איש שגרים ביישובים חוקיים. חלקו אותם לשש נפשות למשפחה, וקיבלתם משהו כמו 16 אלף בתים. לא בתים, וילות. לא וילות, כמו שיש לחלק מהיהודים עם 100 או 130 מ"ר, אלא וילות ענק לעתים של 300, 400 ו־500 מ"ר.

אז מאיפה יש להם כסף? פשוט מאוד. כמעט כל המגזר הבדואי עובד בשחור. עסקי ענק, שמגלגלים סכומי עתק, לא רשומים בשום מקום. כך בתחום ההובלות, כך בתחום המוסכים, כך אפילו אצל רועי הצאן. בעבר ניסתה המדינה להכריח את האחרונים לעבוד לפי הספר. אם תרצו לקבל היתר רעייה, הסביר להם משרד החקלאות, היתר שמאפשר לכם לקבל הקצאה מסודרת בחורשת קק"ל או בשטח אש, תצטרכו להציג ניירות שמעידים שיש לכם תיק במס ההכנסה. חלק מהחקלאים הלכו על זה. רבים אחרים השיבו ב"לא תודה" ובחרו להסתדר לבד. הם רועים היכן שבא להם, הם לא רשומים בשום מקום, הם מגלגלים עסקות של מכירת צאן לבשר במאות אלפי שקלים, וכל זה רחוק מהעין ורחוק מהכיס של כולנו.

רק כשמבינים את זה, מבינים שכל הדיונים שנערכים וכל הסטטיסטיקות שמתפרסמות על מצב האוכלוסייה הבדואית, חסרי חשיבות כולם. לאיש אין מושג ירוק מה רמת ההכנסה של המגזר הזה, ממה הוא חי וכמה נשאר לו מתחת לכרית. לאיש אין מושג כמה אחוז ממנו רשומים כמובטלים, מקבלים קצבאות ועובדים לפרנסתם. לאיש אין מושג כמה נשים רשומות כחד־הוריות, מקבלות סיוע מהמדינה וחיות עם הבעל.
# # #
עזבו עכשיו את הסיפור של הכסף הענק שהמדינה מוותרת עליו כשהיא לא אוכפת את החוק על הבדואים. יש משהו חשוב יותר. והמשהו הזה הוא ההסכמה של המדינה שתחת כנפיה תתקיים תרבות שהחוק כלל לא רלוונטי אליה. 

בואו נדבר על הנשק הבלתי חוקי. ראש מועצת חורה, ד"ר מוחמד אל־נבארי, אמר לי פעם שאם הוא רוצה ללכת על הערכה זהירה ומינימליסטית, לכל בית שני אצלו ביישוב יש נשק. הנשק הזה - חשוב להדגיש בשבוע שכזה - לא נרכש בכוונה לפגוע ביהודים או לצורך ביצוע טרור. הבדואים צריכים אותו להגנה עצמית. הגנה והתקפה. חמולה שמצויה בעימות עם חמולה אחרת, משפחות או שבטים שמנהלים סכסוכי דמים זה עם זה, לא יכולים להשאיר אצלם ולו משפחה אחת לא חמושה. למה? כי משטרת ישראל אינה כתובת עבורם לכלום. כי כשמישהו מהחמולה שלהם ירצח מישהו מחמולה אחרת, הם יודעים שהם עולים מיד על הכוונת, ובמצב כזה אין שום סיכוי שבעולם שהם יחייגו 100 ויספרו למוקדן שהם מאוימים או שהם מפחדים. הרציחות והרציחות שכנגד הן עניין פנימי. כך הוא מתחיל וכך הוא מסתיים. 

לפני כמה שנים חשפתי כאן הסכם סולחה שנחתם בין שתי משפחות מוכרות ומכובדות בחורה. ברקע להסכם הזה עמדו הבחירות המוניציפליות שבהן זכה מוחמד אל־נבארי, ראש המועצה הנוכחי. יום אחד אחרי הבחירות רצחו תיכוניסטים מתוסכלים מבני החמולה שהפסידה בדקירות סכין צעיר בן גילם ממשפחתו של המנצח. הרצח נתן את האות לכמה ימים של מהומות אלימות, ובסופן נחתם הסכם סולחה. כמחצית מבני שבט אבו אל־קיעאן, שממנו יצא הרוצח, נדרשו במסגרת ההסכם הזה להישבע שלא הם שלחו את הרוצחים, לשלם כמה מאות אלפי שקלים כדי לפדות את חייהם ולקחת על עצמם ערימת התחייבויות מרשימה. 

"ישמור אבו אל־קיעאן על אי כניסה לשכונות אל־נבארי לנצח, לא ברגליו ולא ברכבו", נכתב במסמך, "ואם יעשה זאת אחד מאנשיו אפילו במקרה, ויפגוש אותו אחד מאנשי משפחת אל־נבארי ויהרגהו, לא תהיה נקמה ממשפחת אבו אל־קיעאן".

על אנשי השבט, שממנו יצא הרוצח, נאסר להיכנס לבית הספר התיכון המקיף על שם יצחק רבין, לקבל טיפול במרפאות קופת חולים לאומית ובתחנה לבריאות המשפחה "וזאת לנצח", וכן להיכנס לבניין המועצה המקומית, לדואר, למפעל הפיס ולספרייה, ואתם רוצים לשמוע מה הכי הזוי בסיפור הזה? שהמשטרה מודעת לכך ולא פעם אפילו תומכת בהסכמים האלה, שנראים כאילו נלקחו ממדינות עולם שלישי, משום שזה נוח לה ומרגיע עבורה את השטח.

עזבו את תרבות החיסולים הזו. זה לא העניין. העניין הוא שזה כמעט בלתי נתפס שבתוך מדינת ישראל מתפתחת זה שנים ארוכות חברה גדולה ומשמעותית שכמעט שום חוק מחוקי המדינה איננו נוגע לאנשיה - לא חוקי מס הכנסה וחוקי מע"מ, לא חוקי בנייה וחוקי עבודה, לא איסור על שימוש בנשק ולא איסור להונות את הביטוח הלאומי. הבעיה איננה באי שמירת החוק. הבעיה בתרבות שצומחת ומתפתחת באווירה שבה למדינה אין שום ערך ושום חשיבות.

והמצב הזה רק הולך ומחמיר. אין ואקום. במקום שבו מדינת ישראל לא נמצאת, נמצאות תנועות אחרות, נמצאים צעירים חסרי הנהגה, נמצאות פעולות "תג מחיר" של "נוער גבעות" בדואי, רק במספרים גדולים ועצומים.
# # #
איך אפשר לנצח את זה? בגזר ובמקל. בהשקעות גדולות מצד אחד ובמסר תקיף מן הצד השני. מסר שאומר שיש כאן מדינה, שיש לה חוקים, שיש לה משטרה, שהיא לא תסבול שיצפצפו עליה, שהיא לא מפחדת להיכנס לכל מקום.

אם זה לא יקרה, בתוך 10 או 20 שנה חלקים גדולים בנגב ייראו כמו שנראית היום ירושלים המזרחית. קחו את תהליך הפלסטיניזציה של הבדואים, חברו אותו לבריחה של המדינה מאכיפת החוק אצלם, ואז תסתכלו על עיסאווייה ועל צור באהר. לשם בדיוק הולך הנגב.