את הדקה האחרונה בחייו של יצחק רבין לא ישכח אף אחד. בעיקר לא מי שעמד בסביבה.
זה היה כמו תמונות שראינו כבר בכל כך הרבה סרטים, רק מציאותי עד אימה, מפחיד יותר ומצמרר יותר, בלתי אפשרי לתאר במילים. מפחידה מכל המחשבה, שכל העסק נמשך רק כמה שניות. מספר מועט של שניות שלעולם לא יימחקו מהזיכרון. ולמרות שמדובר בפרק זמן כל כך קצר אפשר לשחזר את התמונות אחת לאחת, בבירור חד עד אימה, כאילו הקפיאו כל תמונה בנפרד למען הזיכרון הקולקטיבי של הנוכחים, לרצח המזעזע ביותר בתולדות מדינת ישראל.
* * *
התמונה הראשונה היא של רבין יורד במדרגות. זה היה בסוף אחד הערבים היפים בחייו, אחרי טקס שכותרתו – הנשמעת היום אירונית עד אימה – הייתה “כן לשלום, לא לאלימות”. ראש הממשלה, מלווה באשתו ובאין ספור מאבטחים ושוטרים, עשה דרכו לעבר מכונית השרד שלו, שהמתינה ביחד עם מכונית ליווי משטרתית בכביש הגישה הקטנטן המוביל לחניה של העירייה, בין גן העיר לבניין עיריית תל אביב.
רבין עשה את דרכו במדרגות באטיות. כבר מלמעלה הוא הבחין במאות אנשי השמאל שהמתינו לו ביציאה בקריאות “רבין, רבין” ו”שלום”. הם נשאו שלטים, חייכו ונפנפו לו בידיים. רובם צעירים, יפים ונאיבים, שרצו רק להגיד תודה, מקרוב, לאיש שהגשים להרבה מהם חלום, שהיה עד לא מזמן כמעט בלתי אפשרי.
רבין ראה אותם, חייך לעברם ונופף להם בחזרה לשלום. הוא עצר לשנייה, חייך שוב והמשיך בדרכו לעבר המכונית, שהמתינה לו בדלת פתוחה ובמנוע דולק על סף המדרכה.
ואז, משומקום, נשמעה הירייה. למי שלא מורגל ברעש של מלחמה, זה נשמע כמו קול נפץ עמום שהגיע מרחוק. הכל קפא באותה שנייה איומה, שבה, היום אנחנו יודעים, פילח הכדור הקטלני את גופו של ראש הממשלה. הדבר היחיד שזז, עד לירייה השנייה, היה המאבטח האישי של רבין, י’, שקפץ על הבוס שלו והדביק אותו לקרקע. שאר המאבטחים והשוטרים מיהרו בעקבותיו, כשברקע נשמעת הירייה השלישית, והאחרונה.
* * *
התמונה השנייה היא של ההמולה שאחרי השקט. רבין על הקרקע, מעליו ערימות של אנשים שביקשו לגונן עליו בגופם, ועל המדרכה ממול מדביקים עשרות שוטרים את הרוצח, יגאל עמיר, לקיר של גן העיר. ברקע נשמעו כבר יללות האמבולנסים, שניסו לפלס את דרכם לאזור, בינות למפגיני השמאל ההמומים.
במשך שניות של נצח עברו העיניים מרבין לרוצח, שנראה היה המום, בעוד ראש הממשלה מוטל על הקרקע כשרק רגליו נראות מבעד לטבעת המאבטחים. רגליים לבנות, שבצבצו בין החליפה לנעליים. אי אפשר היה לדעת אם קרה לו משהו, אבל המוח סירב להאמין שהגרוע מכל אכן אפשרי. מי שהיה מסביב, בעיקר מקורבים, היה בטוח שהכל עבר בשלום.
ואז החלו הספקות לחלחל. רבין הוכנס למכוניתו והובהל מהמקום במהירות. הוא הוכנס למושב האחורי, לצדו המאבטח הפצוע, ובמושב הקדמי התיישב שוטר. לאחר שנעלמו מכוניות השרד, נשאר באזור רק העמיר הזה, והמון שוטרים גררו אותו בריצה למכונית משטרה סמוכה ונעלמו ביללת צופרים. אלה שנותרו בשטח החלו עכשיו לשאול, בגלוי, מה קרה, ובעיקר את שאלת מיליון הדולר של אותן שניות: “רבין בסדר?”.
אף אחד לא ידע. לא השוטרים, שהחלו לפזר את ההמון מהמקום; לא עליזה גורן, יועצת התקשורת המסורה של רבין, שניסתה להשיג את הבוס שלה בכל טלפון אפשרי ופשוט לא הצליחה; לא גיורא עיני, המתווך האלמותי שבין רבין לפרס, שעמד במקום יחד עם אשתו, ליאורה, ועם המון שאלות ללא מענה; ובוודאי שלא אנחנו, נציגי התקשורת, שהבנו פתאום שהעצרת הפכה לפיאסקו מטורף שמי יודע כיצד ייגמר.
* * *
התמונה השלישית, והאחרונה, היא של כיכר מלכי ישראל, כמה דקות אחר כך. השמועה כבר עשתה לה כנפיים וכולם ידעו שמשהו קרה. מאות אנשים נדבקו לקיוסקים הפתוחים, צמאים לכל פיסת מידע ששידרו תחנות הרדיו והטלוויזיה. ילדות צעירות בעיניים בוכיות, שביקשו רק שיגידו להן שהכל יהיה בסדר.
כשדיווחו בפעם הראשונה באופן רשמי שרבין פצוע ומנותח, אפשר היה לחתוך את השקט בסכין. זה היה דרמטי, בלתי נשכח, דוחה ומרגש כאחד. המון אנשים, בכל הגילים והצבעים, שלרגע אחד עמדו שם ביחד, כתף אל כתף, והתפללו שהוא ייצא מזה.
ברקע, על רחוב אבן גבירול שכבר נפתח לתנועה, ניסו השוטרים להשליט סדר בבלגן. הם רצו רק לשלוח הביתה במהירות האפשרית את המפגינים, שנשארו לאחר העצרת לרקוד קצת את “ארץ טרופית יפה”. אחדים מלובשי המדים מיהרו לפינת הכיכר, שבה הפגינו שעה קצרה קודם אנשי הימין, והורו להם להתפזר. לאף אחד, בטח שלא למשטרה, לא היה כוח לשטויות של כמה צעירים עם כיפות, שצועקים בקול “זו ארצנו” ולא מבינים על מה הם מדברים ובאיזו מדינה הם חיים.
המזל שלנו, שבכיכר מלכי ישראל היו במוצאי שבת יותר ממאה אלף איש – ואיתם עוד המונים בבית – שחשבו שרבין צודק, ויכול. האנשים האלה, שנשארו כל הלילה לבכות בכיכר, ימשיכו, כך אמרו, את מה שרבין רצה יותר מכל, להמשיך את תהליך השלום ולהפסיק את האלימות. “עכשיו, אחרי מה שקרה, בשביל רבין נעשה הכל”, אמרו לידי אנשים, ממררים בבכי.
פורסם ב־6 בנובמבר 1995