ליקום של נתניהו אין אופוזיציה

בזמן האחרון לא הנץ כאן בוקר אחד בלי המכה התורנית שמביא מוקד מוגלתי זה או אחר של ממשלת הימין. השבוע דווחנו כי ראש הממשלה נתניהו בוחן את האפשרות להקים בית משפט מיוחד לענייני ביטחון. עוד לא נרגענו משלילת התושבות, מהריסת הבתים, מהמעצרים המינהליים ומשאר מכות ירושלים, וכבר ממציא נתניהו תעלול חדש שיחסל את הטרור באורח מהיר ועצבני יותר.
 

כשעוסקים בהצהרות נתניהו, חפשו תמיד את הקנה על רקתו. לביבי אין קיום בלי איום. הפעם זו שרת המשפטים איילת שקד. דרישת היום שלה מבג"ץ היא לזרז הליכי הריסת בתי טרוריסטים. שזה בכלל עניין פנימי של הבית היהודי, שנועד להתמודד באורח "ממלכתי" עם הדחפורים על בג"ץ של מוטי יוגב, ועדיין לקרוץ לפוגרומצ'יקים.
 

ברגע שבו חש נתניהו בעורפו את הבל הנשימה המאיים של הבית היהודי, שעשוי לגזול ממנו מנדט או שניים, הוא היה חייב בנפנוף אלה משלו. המטרה: להתכתב ישירות עם אספסוף היעד שרוצה לראות דם, וכך באה לעולם ההצעה לטריבונאל הלינץ'. הוא לא יהיה מהיר ועצבני כמו תגובות הרחוב הימני, אבל הוא יהיה זריז ואלים יותר מבתי המשפט ששקד ממונה עליהם, אבל אינה מצליחה לאכוף עליהם את מרותה. וכמובן, נתניהו ידפוק אפילו את יוגב. לא צריך דחפור כדי לרסק את בג"ץ, "בית המשפט הביטחוני" יעשה את העבודה.
 

אגב, לא תהיה בעיה לאייש את ההרכב שלו. "הצל" עשוי להיות אב בית הדין, ואני מניח שגם אפי איתם ואפילו אל"מ במיל' מוטי יוגב ישמחו לכהן כשופטים. 

מצד אחר, שקד והבית היהודי הם לא האקדוחנים היחידים בזירה. הקנה על הרקה השמאלית של נתניהו הוא העולם. נתניהו הזדרז להצהיר כי יהודים לא יתפללו על הר הבית וכי הבנייה בהתנחלויות תוקפא. מובן שאף אחד לא מאמין לו. בייחוד לא אלה שמצמידים קנה רצוץ לקנה רצוץ כיוון שהמציאות חזקה מכולם. והמציאות היא שהטרור מנצח. מאז "אין עם פלסטיני" של גולדה מאיר עד "אני אחסל את הטרור" של נתניהו, יותר מדינות מכירות בפלסטין מאשר בישראל.
 

בינתיים נשפך דם. אז מה עושים? שאל אותי דן מרגלית ב"ערב חדש". מחליפים את הממשלה, אמרתי. זה פוליטי, הסתייג מרגלית, כאילו לא כל פיפס שקורה בשטחים הוא לגמרי פוליטי. גם עצרת 20 שנה לרצח רבין שהתיימרה להיות לא פוליטית, הייתה אקט פוליטי בדיוק כמו הרצח עצמו. אלא אם כן ההכרזה על א־פוליטיות נועדה למנוע משמעון פרס ומנתניהו לנאום בה.
 

התעלול הפוליטי האחרון מבית היוצר של נתניהו הוא בלון הסכם הביניים. "צריך להוריד את רעיון שתי המדינות מסדר היום הציבורי ולקדם במקומו הסכם ביניים ארוך טווח", היגג הפודל של נתניהו אופיר אקוניס. מדובר כמובן בהזיה שאין לה שום היתכנות. לבד מפרפור נואש שנועד לענות על השאלה הבסיסית ששואל כיום כל אזרח - אז מה לעזאזל עושים? כמו תמיד התשובה של נתניהו היא מילים־מילים־מילים.
 

באין אופוזיציה בכנסת ובעם, מי שמנהל קרב אמיתי מול ממשלת ישראל הוא העולם. מועצת הביטחון של האו"ם פרסמה מעין טיוטת הצעת החלטה שנועדה ללחוץ על נתניהו להיפגש עם אבו מאזן. הדרישה מופנית גם לאבו מאזן, אבל זה מעין מס שפתיים שמעלים לטובת הישראלים שמוחם הורעל ב"אבו מאזן לא רוצה שלום" ו"אני מוכן להיפגש איתו מחר".
 

כל אדם סביר יודע שאבו מאזן רוצה מדינה בגבולות 67'. זה בדיוק מה שדורש העולם מנתניהו, זה בדיוק מה שנתניהו מסרב לבצע, וזו בדיוק הסיבה לכך שאבו מאזן מסרב להיפגש איתו. לאבו מאזן אין שום סיבה לברוח ממו"מ אמיתי. גם לנתניהו אין סיבה לסרב. הוא אף פעם לא מסרב. הוא רק מטרפד. מאחר שכולם מכירים את ביבי ואת תעלוליו, דרשה פדריקה מוגריני, שרת החוץ של האיחוד האירופי, כי "המחויבות של הצדדים חייבת להיות אמיתית ולא זיוף או ססמה ריקה".
 

ההצעה של מועצת הביטחון כוללת את הבלה בלה הרגיל "על שני הצדדים לנקוט את הצעדים הנחוצים כדי לבנות מחדש את האמון". מאחר שאין שם אדם אחד שמאמין לנתניהו, נאמר ברורות כי: "על הצדדים להימנע מפעולות או מהצהרות שעלולות לפגוע באמון או לקבוע מראש את תוצאות המו"מ, כולל המשך הרחבת ההתנחלויות והריסת בתי פלסטינים בשטחים; להימנע מפעולות פרובוקטיביות, ובמיוחד מכאלה שמאיימות על הסטטוס קוו בהר הבית; להימנע מהגשת תביעות נגד ישראל על המצב בשטחים הפלסטיניים הכבושים לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג; ולהימנע מהטלת ספק בכנות הכוונות או המחויבות של הצד השני ומנהיגיו לתהליך השלום".
 

זוהי דרישת העולם האמיתי. לימנים ולמבולבלים יש עולם משלהם והם נתלים בכל קֶש רפובליקני או קש סעודי. המיליארדר הסעודי וואליד בן טלאל אמר לפני שבוע כי יתמוך “באומה היהודית ובשאיפות הדמוקרטיות שלה. במקרה שתפרוץ אינתיפאדה פלסטינית אפעיל את השפעתי כדי לשבור כל יוזמה ערבית שנועדה לגנות את תל אביב (מה עם ירושלים? - ר"א)...הסכמה וידידות ישראלית־ערבית נועדה לעכב את הפלישה האיראנית". רוצה לומר, אני אשלם והיהודים יילחמו בשבילנו.
 

יש לי כמה חברים שעוסקים בשנים האחרונות בקשרי הש־הש עם הסעודים. החברים האלה שייכים לאלו שנהמת הקרביים שלהם אומרת שאם לא נעשה "משהו", הלכה המדינה. זה חשוב, אבל הם בונים על הסעודים. אני לא בעניין לקלקל מאמץ של שנים בטוויית קשרים חשאיים ושאר צעצועים של חפירת המחילה כדי להגיע לגביע הקדוש של השלום - אבל מדובר בממלכה שכולה שחיתות, אכזריות, ציניות ואגואיזם של שליטים מנוונים ודתיים להחריד. סעודיה היא תעלול קולוניאלי נבזי שהשליט חמולות על בארות נפט. היום הם במקרה בצד שלנו, מחר יתמכו באיזה מוג'הידין (למה מחר? זה קורה כבר היום). בעיקרון, זהו מוצר מדיני פגום שראוי לו שייכחד באביב ערבי ליברלי יותר.
 

עד שזה יקרה, שם המשחק הוא ממשלת הימין נגד העולם האמיתי, שכיום הוא הקוורטט, בדחיפת הנשיא אובמה. לפני כשבועיים הציג ג'ון קרי את שר החוץ הניו זילנדי, יורי מקולי, כאיש העולם שיתווך בינינו לבין הפלסטינים. מקולי אמר כי מטרתו לסלול נתיב פעולה "בתוך מסגרת זמן מציאותית אך קצרה", כשהוא מכוון לתרגילי הסחבת של נתניהו.
 

בביקורו בברלין הודיעה מוגריני לנתניהו (לאחר שהתחמק מפגישות היא פשוט "הודיעה" לו תחת מבטה המאיים של מרקל) כי שליחי הקוורטט מגיעים לישראל (ינחתו בשבוע הבא - מה יעשה? יגרש אותם?) כדי "לדון בביצוע צעדים בוני אמון בשטח".
 

מה שחסר בדיווחים הפומביים הוא הבקרה על היישום, והעונש למי שלא עומד בדיבורו, דהיינו נתניהו. המקל של העולם הוא צעדים נוספים בהכרה בפלסטין כמדינה. אין לי מושג ירוק אם בביקורו האחרון אמר קרי לנתניהו משהו ברור בנוגע לעמדת ארה"ב במועצת הביטחון בעניין ההחלטה להכיר בפלסטין כמדינה. ההנחה הרווחת אצל הכתבים המדיניים היא שארה"ב לחצה על אבו מאזן שלא לפנות עכשיו לבית הדין הבינלאומי בהאג, תמורת אשראי לניסיון נוסף ללחוץ את נתניהו אל הקיר.
 

בינתיים פחד ברחובות זועמים. הציפייה של השפויים בעולם ובישראל היא שאחרי התקף החרדה האישי והקולקטיבי יקרה משהו במרכז המפה האלקטורלית בישראל. בדרך כלל התגובה האינסטינקטיבית של הציבור היהודי המפוחד היא להתלכד סביב מנהיג "חזק". בהנחה שהצבעה לימין היא לא רק הפרשה אוטומטית של כימיקלים במוח, השאלה היא כמה מנדטים של ימין־מרכז עשויים להגיע למסקנה שלכוח יש מגבלות, שיש ללכת לפשרה, לחצות את הקווים ולשבור את דפוסי ההצבעה השבטיים.
 

אני מכיר את התשובה הסטנדרטית ("היידה ביבי, תהרוג אותם"), אבל הצירוף של עייפות החומר והמכבש התקשורתי של אירועי 20 שנה לרצח רבין אמור לעשות "משהו" לציבור המהססים. זה מה שגרם לבוז'י הרצוג לצאת בנאום ה"אתם אשמים" שלו בכנסת, ולדחוק באותם מהססים להחליט: או שאתם עם רבין או שעם נתניהו.
 

מי שנחלצו לתמוך בהרצוג הם צה"ל ומערכת הביטחון, שבזמן האחרון פשוט מסתערים על ממשלת הימין: ראש אמ"ן הרצי הלוי אמר ביום ראשון בישיבת ממשלה כי אחת הסיבות לגל הטרור האחרון היא "תחושת זעם ותסכול בקרב הדור הצעיר הפלסטיני". ואילו סגן מתאם פעולות הממשלה בשטחים תא"ל גיא גולדשטיין אמר אי שם במכללת נתניה כי "ללא מהלך מדיני משולב של ישראל והרשות הפלסטינית העימות הנוכחי לא יסתיים...מדובר בהתקוממות של בודדים ובפעולות טרור שנובעות מתוך כאב ותסכול". גדעון לוי וחנין זועבי לא היו מנסחים את המשפט האחרון טוב יותר.
 

ועם כל הכבוד להלוי ולגולדשטיין, הם לא היו תוקפים את ממשלת הימין ללא גיבוי הרמטכ"ל. כך גם הטיפול בצוער מגדוד נצח יהודה, שהודח מקורס קצינים משום שהצדיק את רצח רבין. כך גם החלטת מערכת הביטחון להתעלם מרוח העוועים הימנית בקבינט ולהחזיר את גופות הפלסטינים שנהרגו. שר הפנים גלעד ארדן, במסגרת החלטות הקבינט וסמכותו לקבוע מה ייעשה בגופות הדוקרים שנורו בתוך הקו הירוק, מחזיק בהם כקלפי מיקוח או כעונש. שר הביטחון ("אנחנו לא סוחרי גופות") צפצף על הקבינט ועל המלצות שב"כ ושחרר את הגופות.
 

מצד אחד, זהו פוטש. מצד אחר, הלוואי שירבו כמותו.