דרור שאול הוא במאי, תסריטאי ומפיק סרטי קולנוע, טלוויזיה ופרסומות. ב־1999 יצא סרטו הראשון, "מבצע סבתא", שאותו הוא כתב, הפיק וביים. הסרט זכה בפרס אופיר והיה פיינליסט בפסטיבל BANFF בקנדה 2000. ב־2002 כתב וביים את סרטו הארוך הראשון, "סימה וקנין מכשפה", וב־2006 יצא סרטו "אדמה משוגעת" – שזכה בפרס הסרט הזר בפסטיבל סאנדאנס 2007, בארבעה פרסי אופיר, כולל הסרט הטוב ביותר, ובפרסים שונים בעולם: דב הקריסטל בפסטיבל ברלין, חביב הקהל בפסטיבל מיאמי, הסרט הטוב בפסטיבל ברמודה (כולם ב־2007) ועוד. לפני מספר חודשים יצא לאקרנים סרטו "פלאפל אטומי". כמו כן ביים פרסומות, בהן ל"הארץ", "וואווי", לאומי קארד, בנק טפחות ועוד.
האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שב אליהן ומשנה אותן – מוסיף, מסיר, גונז?
"כנראה שכן. לרוב אחרי שנים אפשר לראות דברים מהמקום החדש שאליו התפתחת. ואז עשוי להיות רצון לחזור אחורה ולשנות או לתקן ולחדד. מזל שהדבר אינו אפשרי, אחרת אדם היה עובד רוב חייו על יצירה אחת. היופי ביצירה הוא שלל הטעויות או ההחלטות שנלקחו בזמן אמת, ושגרמו לחוסר המושלמות שלה בכל זאת לבלוט במשהו. למשל ב'מבצע סבתא', בסצנת הלוויה, כשרמי הויברגר נופל לתוך הבור בעצמו, זה לא היה בתסריט, אבל זה קרה כי לא אמרתי 'קאט' ונתתי לשחקנים חופש מוחלט לפעול – אז כביכול נעשתה 'טעות' שלא תוכננה בתסריט, אבל הסצנה רק הרוויחה מזה בשל כישרונם של השחקנים. כנ"ל בפשלות של הפקה, כשהרכב של הכבלים שמסיע את הגופה בכל פעם היה רכב אחר – אז כאילו לא הייתה עקביות, אבל בפועל לאחר שהסרט הצליח, זו הייתה טעות שאספנים אהבו להצביע עליה. או ב'אדמה משוגעת' כשקוצצו סצנות בגלל תקציב, תוך כדי צילומים, קוצצה סצנת שומרת תינוק בבית ילדים, ואחר כך גם סצנת גיבור מטפל בתינוק – אז זה נראה חור, אבל בדיעבד אולי נמנעה מהסרט קלישאה שייתכן שהייתה עובדת וייתכן שהייתה יורדת בעריכה".
מתוך "מבצע סבתא". צילום: ליאור דנציג
אז מה שאתה בעצם אומר זה לתת למציאות לקבוע את התסריט? מה הגבול?
"לא, ממש לא. אבל דרושה פתיחות אצל הבמאי (לאחר שגמר להיות תסריטאי), לתת לרעיון שלו חופש להשתדרג לעוד מוחות שמביאים ים גדול של אופציות חדשות. בסוף הבמאי ממילא מחליט, אז למה לסגור הכל מראש?”.
ואיפה אתה עושה דברים אחרת מבמאים אחרים?
"אני לא בטוח שיש מושג כזה – לעשות 'אחרת מבמאים אחרים'. לכל במאי יש השיטות שלו שגיבש במשך שנים מניסיונו או מאלה שמהם למד. זה אומר דברים יזומים או מתוכננים, וזה אומר פנקס עזרה ראשונה למקרה חירום".
"משתדל להיות מזוקק"
שאול לא למד קולנוע באופן מסודר. לפני "מבצע סבתא" היה שמונה שנים בתעשייה בתפקידי נהג, עוזר הפקה ועוזר במאי ראשון בפיצ'רים, ואחר כך מפיק בפועל ב"החמישייה הקאמרית". "עשיתי קורס קולנוע מזורז אצל רותי דייכס הגאונה, שלימדה אותי הכל בתשעה חודשים על קצה המזלג", הוא מספר. "אחרי 'מבצע סבתא', בזמן הצילומים של 'סימה', התקבלתי לסדנאות התסריט והבימוי של סאנדאנס. וזה כבר נס גדול מאוד, כי גן העדן היצירתי שם הושיב איתנו את גדולי הכותבים והבמאים בעולם – 'טראפיק', 'רשימת שינדלר', 'החשוד המיידי' ורבים אחרים – שעבדו עם כל אחד על התסריט שלו במשך שעות של שיחות הידוק. שם למדתי טריקים ופטנטים להפעיל משהו שאין סיכוי שיעבוד וכשאין זמן ראוי לחשוב כי השמש שוקעת או זורחת, וזה סוף היום".
"בזמן הצילומים התקבלתי לסדנאות של סאנדאנס". "סימה וקנין מכשפה". צילום: יוני המנחם
מהי שיטת העבודה שלך בכתיבה ובבימוי?
"בכתיבה אני ממש שומע את קול הדמויות שלי, אני מצמיד אותן לתמונות של אנשים אמיתיים שאני מכיר או של שחקנים שאני רוצה שישחקו. משתדל להיות הכי מזוקק, וזה לרוב קורה מאוחר מאוד בלילה, כשאיש לא יכול להפסיק את המחשבה – למעט בני. אני קורא את הסצנות עוד ועוד עד שמבין איפה אני מזייף, ומתקן. אחר כך קוראים את זה שחקנים, ושם די מהר רואים מה עובד ומה לא. בבימוי ייתכן שהמפתח זה לאהוב כל שחקן שאני עובד איתו כדי להצליח להוציא ממנו תוצאה טובה. אני לוקח רק אנשים שמאוד רוצים להיות איתי, ואני מאוד אוהב אותם כל הדרך".
נשמע שאתה הופך מלאכה בודדת כמו יצירה למשהו חברתי ואנושי. האם זה סוד הפארודיות המטורפות שלך שמצליחות לגעת?
"זו לא רק בדידות שיש להתמודד איתה, זה גם החשש מהשיעמום שלך מעצמך, שעשוי יום אחד לדפוק בדלת או להיכנס בלי הזמנה. אני משתמש בהרבה מוזיקה וספורט. השילוב של חמצן למוח עם מוזיקה שמרימה את מצב הרוח למקום מרגש ועליון, שיכול להביט ממעוף הציפור על התמונה הכוללת – השילוב הזה מביא לרוב את המוח למצב כמעט מדיטטיבי, שם אני מנסה לשכוח את רוב מה שלא טוב, וכמו כל אמן, מנסה לממש את השאיפה הכמוסה להיות קצת רבע אלוהים – במובן של להכתיב לעולם מאיזו זווית להביט אל הדברים. שם נופלים האסימונים היקרים ביותר. וגם לפני השינה. לכן חשוב שיהיה פנקס קטן בהישג יד או אמצעי הקלטה בסביבה, ואז אפשר להקליט את המחשבות שלך מיד לאחר ריצה של 8 קילומטרים, ולקרוא הכל בלילה כשאתה מול הסצנה. לוקח לי שבועות להגיע לשביב של רגע קטן שבו אני חושב שהבנתי משהו חדש, על כן חשוב מאוד לתעד אותו".
קרה כבר ששיעממת את עצמך?
"תמיד בקריאת טיוטה ראשונה או שנייה יש קטעים רבים משעממים. אבל איך אמר לי פעם השחקן אד האריס בסדנאות הכתיבה והבימוי של סאנדאנס: 'אם תתרכז במה שטוב, הרע ייעלם מעצמו, כי יהיה לו פחות ופחות מקום'. המשימה המסובכת ביותר בתסריט היא להחליט מה נשאר ומה עובר לתיקייה של 'נמחקו'. לצורך כך אני נעזר בקוראים או בעורכי תסריט מבריקים מהעולם ומישראל, כמו למשל נפתלי אלטר, אמיל בן שמעון, פיליפה קוברסקי, תמי זר ואחרים, שיסייעו לי רבות לראות מה מוטב לזרוק".
תמיד היית טיפוס חברתי וחבורתי לעומת רוב היוצרים, שהם מתבודדים?
"אני לא כזה חברתי ביצירה, השלב הראשון הוא שלך לבד, ואחר כך חייבים לשמוע כמה דעות של מי שאתה סומך עליו. ואז הרבה עבודה קשה".
מנגנון הגנה על ידי צחוקים
בעוד רוב היוצרים מתמקדים בז'אנר אחד, בסל יצירותיו של שאול ניתן למצוא גם קומדיות וגם דרמות, גם סרטים וגם פרסומות. "עד היום היצירה שלי צמחה משני אזורים מקבילים שלרוב לא נפגשים – קומדיה ודרמה - למרות שבכל דרמה יש קטעים מצחיקים, ובכל קומדיה יש קטעים דרמטיים, אחרת לא הייתה יכולת להצחיק או לרגש את הצופה", הוא אומר. "הצד שלי שנמשך לדרמה נבט אולי מילדותי המורכבת בקיבוץ וכבן למשפחה מתפרקת. משיכתי לקומדיה נבעה בין היתר גם כמנגנון הגנה להצלה על ידי צחוקים ומעשי קונדס עם אחי היקרים שהיו סלעי הקיום, התמיכה והאהבה שלי. העירוב הזה בז'אנרים עשוי לייצור בלבול, לא אצלי, אלא בציפייה של הסביבה מסרט חדש שלי. ובנוסף יש משמעויות מורכבות בשוק ישראלי מול שוק בינלאומי – כי לקומדיות הרבה יותר קשה 'לטייל' לשווקים אחרים מאשר לדרמה כואבת. ועדיין, כשעולה לי רעיון לסיפור חדש, אני לא מגביל את עצמי לז'אנר ספציפי רק בגלל החשש איך יקבלו אותו בסוף?, כי ברגע שאנסה לתת מה שהקהל רוצה (או מה שאני חושב שהוא רוצה), זה הרגע שבו אעבור מיוצר לאינטרטיינר, שזו אגב לא מילת גנאי, חלילה, אני פשוט עדיין לא שם".
יש ז'אנר שאתה אוהב יותר?
"זו שאלה מורכבת. עד היום הוצאתי שלוש קומדיות ודרמה אחת, אבל אני עובד על שתי דרמות נוספות. ואגב, סדר יציאת הסרטים אינו קשור לסדר כתיבתם, אלא לתהליכי מימון ממושכים. אחרי 'אדמה משוגעת', למשל, כתבתי סיפור דרמטי שהוא השלב הבא עבורי מבחינה קריאייטיבית, סיפור שקורה בשבע מדינות באירופה, ותסריט שאני מאוד מחובר אליו. זה היה אמור להיות הסרט הבא. וכבר היה לי קשר עם מפיק מאל־איי בשם לויד פיליפס ('ממזרים חסרי כבוד') שחתם על אופציה על התסריט להפקה, וכמה חודשים לאחר מכן נפטר. ובזמן שאני ממתין לתשובות, חשבתי לעשות משהו מהיר ומצחיק, על האטום, והמהיר הזה לקח חמש שנים".
"קוצצו סצנות בגלל תקציב". "אדמה משוגעת". צילום: יח"צ
איך משתלבת עבודת הפרסומות עם יצירת הקולנוע?
"אני מאוד נהנה לביים פרסומות. התסריט לא מגיע ממני לאחר חודשי ייסורים, אלא מוגש על מגש, יחד עם תקציב הגיוני (לרוב), לוחות זמנים מיידיים, והכי חשוב – תוספת של 10־15 אנשים שממש רוצים שהסרט הזה יקרה ויצליח. זו נקודת פתיחה מדהימה בהשוואה לתהליך של סרט קולנוע, שבו אתה כותב תסריט שנה, ואז עוד שנה ממתין למימון מהארץ, ועוד שנה ממתין למימון מחו"ל, ועוד שנה לעשות את הסרט – וזה מסלול אופטימי, לרוב לוקח עוד שנה על משהו. ואז רק אז אתה מתחיל לקוות שהוא יתקבל באהדה – חמש שנים מרגע שהתחלת".