כשיאיר דלאל, נגן העוד המופלא, נשאל לקראת הופעתו מחר בפסטיבל העוד הירושלמי מהו העוד בשבילו, הוא מעדיף לצטט את תלמידיו: "אחד אומר שזה מנגן לו ישר לתוך הנשמה, השני אומר שהוא חולם עליו בלילה, והשלישי אומר שהלב שלו נמצא בתוך הבטן של העוד. ואילו אני, כמי שגדל במשפחה עיראקית ברמת גן, אך טבעי היה שאתחבר משחר ימי לעוד, כלי שממגנט את שומעיו בצליליו".



לפי הפרסום, הופעתך בפסטיבל היא לציון מלאת 20 שנה לצאת אלבומך הראשון, "עלעול". מה עם "סאלם בלוז", שהופיע לפניו ב־1992?


"זה לא נחשב. 'סאלם בלוז' הופיע עדיין בקלטת בלבד, ואני מחשיב אותו רק כטרום כזה, שהוצאתי ליודעי דבר בלבד, כשהייתי עדיין בקיבוץ סמר, בערבה".



בין לבין היה לך אירוע שלא תשכח כל החיים.


"שני אירועים. ניגנתי גם במעמד חתימת הסכם השלום עם הפלסטינים באוסלו, וגם בטקס הענקת פרס נובל לרבין, לפרס ולערפאת".



עלעול היא רוח מדברית שמסתובבת סביב עצמה. וסביב דלאל מסתובבים עדיין שניים מהנגנים שניגנו באלבום "עלעול" דאז – הנשפן אייל סלע ונגן כלי ההקשה אבי אגבבה – שישתתפו גם בהופעה בפסטיבל.



"'עלעול', שיופיע גם כתקליט ויניל, הוקלט ב־95' בחלקים", מספר דלאל. "הייתי עדיין בקיבוץ והקלטתי אותו עם טובות שעשו לי נגנים ואולפנים. כמעט כל קטע הוקלט במקום אחר. וההקלטה של 'זמן אלסלאם' בכלל ניתנה לנו על ידי שירות השידור הנורווגי. כל זה היה חלק מקונספט של רצון ליצור מוזיקה אתנית חדשה, שלא נעשתה כאן קודם לכן. כלומר, שילוב של סיטאר עם עוד לא היה עד אז, גם לא שילוב של עוד וטבלה. זה היה אלבום פורץ דרך, גם בזכות העובדה שלראשונה נכנס העוד לשירה העברית המודרנית עם 'סולו עראק', שכתב רוני סומק. בסך הכל מדובר בפריצת דרך שמחלחלת לאט־לאט".



כלומר, מדובר במהפכה שלא הושלמה.


"יכול להיות שזה בסדר שהיא עוד לא הושלמה. כי אם המהפכה תושלם, היא לא תהיה יותר. ואנחנו, כאנרכיסטים, רוצים שתמיד תהיה מהפכה".



חוץ מסלע ואגבבה ינגנו עם דלאל בפסטיבל ארז מונק (כלי הקשה וטבלה), יותם חיימוביץ' (סיטאר וגיטרה), נטע מימון־שני (צ'לו), וחיים אנקרי ישיר. אורח הכבוד בהופעה יהיה שלמה בר, ש"הוא פורץ הדרך שקדם לי ומשלב במוזיקה שלו עבר עם הווה". אורח נוסף במופע יהיה הלייל אל עוויוי משבט עזזמה, המנגן בחליל הבדואי שבאבה ושר. כמו כן תופיע עם דלאל שני, בתו בת ה־18. "שני שרה נהדר ומופיעה איתי מדי פעם כשהיא לא מתביישת", מספר אביה.


דלאל, הניכר תמיד בלבושו הלבן, מרבה להופיע בעולם. כשאני מעיר לו שהוא מעין שגריר מוזיקלי שלנו, הוא מצטנע – "אני לא יודע אם אני שגריר; אני פשוט נוסע". לפני כחודש הופיע באוניברסיטת שיקגו במחווה לסופר סמי מיכאל. "לפני כן הופעתי בסין, כולל טאיוואן ומקאו", הוא מעיד.



מקאו? אני מקווה שלא הימרת שם.


"מקאו זה מקום יפה עם אנרגיה נוראית, שאני לא רוצה לחזור אליו בחיים. כשהזמינו אותי לשם, לא ידעתי שמדובר במרכז של הימורים. כשהגעתי למקום וראיתי את זה, הרגשתי גועל נפש. נהניתי יותר להופיע לראשונה בדרום אפריקה, שם היה לי מפגש מאוד מעניין עם הרכב מקומי שנקרא 'אפריקן סבאט'".



בין מסעותיו הוציא דלאל לפני שנה את האלבום "שירי ערש מהגלות", שיצר עם לנקה ליכטנברג, זמרת יהודייה ילידת צ'כיה החיה בקנדה ובת לאם ניצולת שואה, תוך כדי שילוב יוצא דופן של שירי ערש בעיראקית וביידיש. "לא תאמין איך זה מתלבש יחד", מספר דלאל. "כשלנקה הגיעה לטורונטו, היא הכירה בחור עיראקי שנולד בארץ ונישאה לו".



איך הגעת לסיפור?


"נפגשנו לפני שש שנים, בהופעה שלי בפסטיבל למוזיקה יהודית 'אשכנז' בטורונטו. משם התגלגל שיתוף הפעולה שלנו".



דלאל (60), שגר עד כה במקומות שונים בארץ, חי באמירים בגליל העליון, מול הכנרת, אבל חולם לחזור לסמר בערבה. "יש משהו במדבר שכנראה לא נפרד ממני", הוא מציין. "נווד נשאר נווד. אולי נקים בסמר מרכז מוזיקה לשלום".



"עלעול – אחרי 20 שנה", 18.11, רביעי, 21:00, בית שמואל, ירושלים