חתונתם של שרה תחיה ליטמן ואריאל ביגל תיערך ביום חמישי הקרוב. לכאורה עוד חתונת חורף של זוג צעיר המתחיל את חייו המשותפים, כמו אלפי זוגות אחרים. רק שאין הרבה משותף בין הזוג הזה לזוגות אחרים בעולם. חופתם של שרה תחיה ואריאל נדחתה בתשעה ימים, משום שאבי הכלה ואחיה נרצחו בשבוע שעבר.
בהזמנה מאולתרת שהופצה ברשתות החברתיות הודיעו החתן והכלה על המועד המחודש לקיום ברית הנישואים בזו הלשון: "'אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי'. בע"ה חתונתנו תתקיים ביום חמישי הבא י"ד בכסלו, 26 בנובמבר, בבנייני האומה. כל עם ישראל מוזמן לקום עמנו מעפר ולשמוח בשמחתנו".
"שאלנו את שרה תחיה מתי היא רוצה להתחתן. לא עשינו שום דבר ולא קיבלנו שום החלטה בלי התייעצות עם בני הזוג", מספר אבי החתן, הרב משה ביגל. "הם רצו להתחתן הכי קרוב לתאריך המקורי, הכי קרוב לסוף השבעה. אבל היא ידעה שתחילת השבוע, מיד אחרי שקמים מהשבעה, יהיה לה קשה מדי. הם גם רצו שזה יהיה בדיוק כפי שהם תכננו: אותו אולם, אותה תזמורת, אותו קייטרינג. בבירור מול האולם בבנייני האומה הסתבר שיום חמישי פנוי, לכן נקבעה החופה לתאריך הזה".
"למה כל כך מהר? כי אנחנו יהודים. היהודים קמים הכי מהר שאפשר אחרי האבל. אנחנו לא נותנים לשום אבל לשבור אותנו. ההורים שלי קמו מאושוויץ, שחררו את המחנה, עלו על אוניית מעפילים, באו לארץ ישראל והקימו מדינה. ככה עם ישראל עובד. השמחה אמורה לגבור על האבל. במשך השבוע קיבלנו חיזוק מכל העולם", מוסיף הרב ביגל ומספר על השיחות שקיים עם אנשים שבאו לנחם בבית המשפחה בקריית ארבע, וחיזקו את החלטת הזוג לקיים את החתונה קרוב ככל האפשר למועדה המקורי. "בהזמנה החדשה הזמנו את כל עם ישראל לרקוד איתנו עד כלות הנשימה".
ישנה הגבלה הלכתית על אבלים לשמוע מוזיקה ולרקוד ב־30 הימים שלאחר הפטירה, ובשנה הראשונה שלאחריה. הרב ביגל בדק הלכתית את הסוגיה ומצא פתרון, כך שהאחים ואם הכלה יוכלו להשתתף בחתונה, לרקוד ולשמח חתן וכלה. "כל מה שהוא צורך של החתן והכלה - מותר. וכיוון שצורך של כל חתן וכלה הוא שהקרובים אליהם ביותר ירקדו איתם, והצורך של הזוג הזה הוא פי מאה, מותר יהיה לרקוד איתם ולשמח אותם. ננסה להתגבר כמה שאפשר ולמלא את החלל".
"הזוגיות שלהם התחזקה בשבוע הזה בצורה שאי אפשר לתאר בכלל. זה הדבר שהכי יכול לחזק את הזוגיות שלהם. בגלל שהם עדיין לא נשואים - הם לא יכולים לבוא בכל קשר גופני, והתמיכה הנפשית שהם מעניקים אחד לשני עצומה, זה משהו ענק. אם יצא משהו טוב מהזוועה הזאת, זה הכוח שהזוג הזה צבר, כאילו הם נשואים 50 שנה. אני עובד בשני מישורים עכשיו. יש איזה רובוט, שנראה בדיוק כמוני, שאמון על כל הצדדים הטכניים. ויש את החלק הרגשי שלי, שלא כל כך עובד עכשיו", מסכם הרב ביגל.
"אבא, לאן הלכת?"
ביום שישי שעבר נסעה משפחת ליטמן לשבת חתן אצל מחותניהם לעתיד. כמעט כולם היו ברכב, חוץ משרה תחיה, הכלה המיועדת, שהתארגנה לחגוג "שבת כלה" בבית המשפחה בקריית ארבע עם חברותיה.
נתנאל בן ה־18 נהג ברכב המשפחתי, בכביש שלא היה מוכר לו. יעקב, אב המשפחה, לא הרגיש בטוח בדרך, ולכן התקשר לחבר שנשאר איתו על הקו והנחה אותו. "עברתם את בית חגי, ועכשיו את עתניאל, עוד שנייה, אחרי העיקול, תעברו את המחצבה וזהו, אתם שם", אמר החבר. אבל כשהגיעו לעיקול חיכה להם הרוצח שירה בראשו של יעקב, שמת במקום, ולאחר מכן גם בבנו, נתנאל.
"נשים לא מספידות", אומרת שרה תחיה, בתם הבכורה של בני הזוג, שאמורה הייתה להתחתן ביום שלישי האחרון. "אם הן היו מספידות, הייתי מבקשת להמשיך את דרכם של אבא ושל נתנאל, שכולה נתינה. הם היו צדיקים וטובי לב, ורצו לעשות רק טוב לכולם, אפילו כשזה בא על חשבון הטוב שלהם". כשליוותה את אביה ואחיה במסעם האחרון, זעקה: “אבא, לאן הלכת? רציתי אותך בחתונה שלי, מי ילווה אותי?"
היא יושבת ונשענת על חולצת מד"א של אחיה נתנאל, מתרפקת עליה. "אני יודעת שהם יהיו איתי בחופה, אני ארגיש את הרוך. הנה, עכשיו אני מרגישה את אח שלי מחבק אותי עם החולצה שלו". קשה לה לסיים את המשפט. "אני רוצה לראות את ראש הממשלה מגיע הנה ברכב ולא במסוק. אם יש פה בעיה ביטחונית, למה אותנו, האזרחים הפשוטים, הוא משליך ככה?!"
לאורך כל הזמן אריאל, ארוסה, יושב קרוב אליה, מביט בה בעיניים כלות, מגוננות, והודף כל מה שעלול להעיק עליה או להעציב אותה יתר על המידה.
לפני שבני המשפחה יצאו לדרכם ביקש יעקב ז"ל לברך את שרה תחיה. "למה זה כל כך דחוף? עוד תחזור לפה ותברך אותי", שאלה. "כי זאת הפעם האחרונה שאני מברך אותך בתור רווקה", אמר יעקב ובירך אותה בברכה שנאמרת לפני שבת, ונשק לראשה. הוא הוסיף ובירך אותה גם בבניין בית חדש בישראל, שאותו היא בונה עם אריאל.
בעוד כל מי שהיה נוכח בפיגוע ידע מה אירע, הכלה המיועדת הייתה בבית המשפחה בקריית ארבע, מוצפת בטלפונים מודאגים, ולא יודעת דבר רשמי. עוד לפני שהגיע צוות צח"י, האמון על העברת הבשורה הנוראה, התקשרה חמותה לעתיד, שכבר נודע לה על רוע הגזירה. "רק תגידי לי שכולם חיים", התחננה שרה תחיה, "כולם חיים? מי לא חי?" והרבנית ביגל ענתה לה, "לא בטוח שכולם חיים".
שרה תחיה מספרת בדמעות על ההכנות לחתונה. "ביום חמישי אבא גיהץ את החליפה שלו, וחיבר את העניבה לחולצה שלא תתעופף בתמונות. גם נתנאל גיהץ את החולצה החגיגית שהיה אמור ללבוש בחתונה, כי הוא אמר שבתחילת השבוע הבית יהיה עמוס. הוא לא ידע מה הוא אומר. כמה הבית עמוס עכשיו... במקום בהכנות - במנחמים".
"אין בי פחד, יש לי אחריות. אחריות בהנעת השמחה המורכבת הזאת", מספר צביאל גרינברג מלהקת לב טהור, שתנגן בחתונה. "אנחנו כולנו, הקלידן, המתופף, החצוצרן, הזמר, הסקסופוניסט והגיטריסט, צריכים להיות מכווננים למטרה, שהיא גדולה הרבה יותר ומשמעותית הרבה יותר מבחתונות אחרות. יש עוד שוני בין החתונה הזאת לאירועים אחרים: הרבה אמנים מפורסמים הביעו רצון להתנדב ולנגן איתנו ולשמח את בני הזוג ואת משפחת ליטמן. זה טוב ומרגש, אבל מצריך היערכות. צריך להחליט איזה שירים מנגנים עם מי, באיזה סולם, לעשות אולי חזרה או שתיים".
"רשימת השירים לא השתנתה בצורה דרסטית, אבל כמובן ובאופן טבעי יהיה דגש על שירים העוסקים בזכות אבות ושירים על ארץ ישראל, כמו 'טובה הארץ מאוד מאוד'. מתוך השירים האלה הם שואבים את הכוחות להתמודד עם האסון הנורא שנחת עליהם".
גרינברג מציג מורכבות נוספת, שנולדה מתוך ההזמנה של כל עם ישראל לשמוח בשמחת בני הזוג. "אם החתונה תישאר בגבולות האולם, אין צורך להוסיף הגברה, אבל אם יגיעו אלפים, כצפוי, יזיזו את הקירות ויאחדו אולמות. ייתכן שאנשים ירקדו גם בחוץ, דבר המצריך מערכת הגברה מסיבית הרבה יותר".
"ה' בחר שזה יהיה אחרת, שם אותי בתפקיד בלתי אפשרי, ועם התמודדות מטלטלת וקשה", אמרה אם החתן, הניה ביגל, בכנס שהתקיים בבנייני האומה ביום החתונה המקורי. "עברתי בימים האחרונים את כל הרגשות. זה התחיל בשמחה, אושר והתרגשות לקראת הרגע שבו אראה את הבן שלי עם כלתו המדהימה מתחת לחופה, ובשנייה אחת עברתי לרגשות של מתח, חשש וחרדה, שנגמרו ביגון עמוק, עצב וצער. אך יש רגש אחד שלא נתתי לו מקום - וזה רגש של ייאוש. ייאוש הוא לא אופציה בחיים שלי ולא של עם ישראל".
"אנחנו נקום. עם ישראל מחזק אותנו, אבל אנחנו צולעים", סיפרה ביגל את תחושותיה לקהל הנשים שנכח באולם. "בשבוע הבא תהיה לנו כאן חתונה, אנחנו נצלע בה, אבל אנחנו חזקים כדי לתת תשובה לטרור, לתת תשובה למרצחים ולהראות שכוח החיים חזק מהכל".
"התחלנו להרגיש את גודל הגאולה שמצפה לנו", אומר הרב ביגל. "אנחנו בחרנו בדרך של רבי עקיבא - להפוך את הבכי הפרטי שלנו, שהפך לבכי לאומי, ולראות אותו בעיניים של רבי עקיבא. ישבתי עם מי שמפיק את החתונה, ואמרתי לו: את זה תכפיל ואת זה תכפיל. למה? כי אנחנו למדנו מההיסטוריה היהודית לשמוח גם כאשר אנחנו נמצאים בעפר. לקום מהעפר ולשמוח. זה מה שאני מציע לכולנו".