באי בית הקפה ארומה שבמרכז ביג בכרמיאל כבר לא יזכו לראות את הגבר החייכן, גלוח הראש, יושב לו ליד השולחן, מרוכז כולו במחשב הנייד שלפניו, מקליד ללא הרף מילים שבדה ממוחו הקודח. הסופר אמיר גוטפרוינד היה אותו גבר שהעדיף את הרעש של בית הקפה על פני השקט שבחדר העבודה שבביתו. המולת בית הקפה, פטפוטי הלקוחות, קולות הכריזה, דווקא הם גרמו לו להתרכז או אולי לחמוק מהענן שכיסה את חייו.
הקדחתנות הזאת רק התגברה מאז התגלתה בגופו מחלת הסרטן בקיץ 2014. גוטפרוינד לא “נאבק במחלה”, כמאמר הקלישאה, הוא פשוט חי. הייתה לו אישה, היו לו ילדים, רק זמן לא היה לו. וככל שחלף אותו זמן כך התחלפה האופטימיות המשמחת בפיכחון ריאליסטי. גוטפרוינד הבין שזמנו קצוב, שיכול להיות שלא יתגבר על זה. אז הוא כתב. מהר. זריז. הרבה. ותכליתי. לא רק ספרים, גם טורים אישיים. לאינטרנט ולפרינט. המדור “סופר אורח” ב”מעריב־סופהשבוע” אירח אותו בקביעות. גם ביום שישי הקרוב יפורסם שם סיפור פרי עטו. הסיפור האחרון שכתב. הוא חיבר אותו במיומנות השמורה לו תוך 24 שעות ושלח אותו כרגיל במייל של אשתו המנוחה נטע, זו שמתה מסרטן ארבע שנים לפניו.
החיים הם מה שקורה לך כשאתה מתכנן משהו אחר. ואצל גוטפרוינד תמיד היה משהו אחד שתכנן ומשהו אחר שקרה לו תוך כדי. הוא נולד בחיפה, שכונת נווה שאנן, רחוב חניתה 58, בעוד אחד מאותם שיכונים מדכדכים, תריסי פלסטיק, משחקי כדורגל בין העמודים והפועל חיפה בשבת, באצטדיון קריית חיים. הוריו, ניצולי שואה שהתגוררו בדירה צנועה עם אקוואריום, רצו רק שלבן יהיה חינוך טוב ושלא יסתבך ויידרדר. המוות נכח שם גם אז, אבל אמיר לא שם לב. הוא אהב בנות. וקרא המון. זה התחיל באלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים בבית ונמשך בצלילה לתוך ספרי ילדים בספרייה בבית אבא חושי. אבל הוא לא כתב. חשב שזה בזבוז זמן.
כשהיה בן 17 הייתה לו חברה. והחברה של אמיר התרגשה מאוד כשהחבר הביא לה משהו שכתב בכוחות עצמו. הנורה נדלקה. והיא לא תכבה עוד. כשקרא את “שר הטבעות” ולא הפסיק לחשוב עליו - החל גם לכתוב. באופן טבעי, זה היה סיפור פנטסטי, חיקוי דהוי, בוסרי, של טולקין. יחלפו 20 שנה של כתיבה למגירה עד שסוף סוף יעז להוציא משהו.
המתמטיקה הסדורה הייתה האופק המדויק, העתיד הבהיר של חייו. הוא התקבל לטכניון - גאווה גדולה להוריו - ועשה כעתודאי תואר ראשון במתמטיקה שימושית. אחר כך התגייס לחיל האוויר ושם עסק, איך לא, במחקר מתמטי. הוא השלים תואר שני בחקר ביצועים.
כשהיה בן 42 השתחרר מצה”ל בדרגת סגן־אלוף. וכל אותו זמן לא הפסיק לכתוב. בפנקס קטן בדיונים או בבית בסוף השבוע. למעשה, החל מחמישי בערב ועד ראשון בבוקר - אז נאלץ לחזור למשרד כקצין בקבע - עסק בכתיבה. חי מלים. נשם רעיונות. כששתה בפאב. כשטייל בחוץ. כשהיה בים. ואז חזר הביתה והגיר את הכל לתוך הנייר. אך רק כשאמא נפטרה הפכו כל הניירות לספר בכורה.
“סבא היה אומר, ‘אנשים צריכים למות ממשהו’, וסירב לתרום למלחמה בסרטן”. אלה המילים הראשונות בספר הבכורה שלו, “שואה שלנו”, כפי שהועלו לפני 14 שנה לאתר האינטרנט “במה חדשה”. הוא התחיל לכתוב על השואה רק אחרי נסיעת שורשים עם אביו לפולין. אבא נפתח, הזיכרון חזר, והוא התחיל לספר על החיים השוקקים אז, לפני שהכל נחרב, על קרובי המשפחה, על הגרמנים, על מי שיהפכו לגיבורי המילים שיכתוב.
וגוטפרוינד כתב נפלא. סגנונו הקולח נובע מאופיו. ישיר, פשוט, לא מתחנף ולא מתאמץ. בלי סטורי בורד, הוא ידע מה תהיה המילה הבאה, ונראה מה יגיע בהמשך. הוא היה בן אדם שכתב על בני אדם. שהבין בני אדם. גם קצין האס.אס היה אדם וגם הקאפו היהודי, ועורך הדין, והרב. הקצין הישראלי מחיל האוויר, מלח הארץ, סגר מעגל עם היהודים הנשכחים מהגלות שאיש לא רצה לזכור.
כפי שגוטפרוינד רץ עם ספריו, מתלקח והולך עם זה, כך גם ההצלחה הייתה מיידית ועוצמתית. “שואה שלנו” זכה בפרס בוכמן, ספר הסיפורים הקצרים “אחוזות החוף” נטל את פרס ספיר וגוטפרוינד עצמו קיבל את פרס אשכול. בדרך עשה אבי נשר את סרטו היפה, המענג והרגיש ביותר, “פעם הייתי”, המבוסס בחלקו על “בשבילה גיבורים עפים”. אבל הפרס הגדול באמת הייתה המשפחה - רומי, נמרוד ונדב - הילדים שהעניקה לו נטע.
לה, לנטע, הקדיש את “במזל עורב”. כשהספר יצא לאור כבר לא הייתה בין החיים. הוא נותר בודד עם שלושת ילדיהם. כשהכל נראה קשה ומכאיב הוא התאהב במיכל, מנהלת חנות ספרים (איך לא), התחתן איתה וגר ביובלים, בגליל, עם שלושת ילדיו ושתי בנותיה, גאיה ועתליה.
האמת והשקר אצל סופרים נראים דומים, מאותו אזור דמדומים. לפני שנים ספורות סיפר גוטפרוינד ב"הארץ" על הקיץ של 76’, אחרי הסרט “מלתעות”, כשבחוף של חיפה ניצל או לא מכריש אימתני. אותו נער בן 13, שנת בר מצווה, מצא עצמו על רפסודה, חיוור מאוד וחי מאוד. בסוף השבוע האחרון הדג הגדול, הסופי, המוחלט, השיג אותו באותו משט אחרון באוקיינוס החיים.