בימים אלה עומד לנחות בנתב”ג מטוס ובו קבוצה של כ־200 צעירים גרמנים המגיעים לביקור ראשון, מפגש ראשון עם החברה, הכלכלה והתרבות בישראל. הצעירים יהיו אורחי משרד החוץ שתכנן את הגעתם ארצה ואף מימן אותה.
כמי שעוסק מדי יום ביחסים בין גרמניה וישראל וכבן למשפחה שנמלטה מאימת השלטון הנאצי ושעזבה את וינה שבועות אחדים לאחר הכיבוש הגרמני (האנשלוס), קשה לי שלא לעמוד נפעם מול הדרך הארוכה שעשו גרמניה וישראל מיום כינון היחסים הדיפלומטיים ביניהן ועד היום.
מהו אם כן ההיגיון שעומד מאחורי השקעה כספית כה גדולה בפרויקט הצעירים מגרמניה? על רקע מחלוקות פוליטיות קשות ביותר בין ישראל ואירופה, מחלוקות שמהן לא ניתן להתעלם, בולטים לעין היחסים שבין גרמניה וישראל, המוגדרים על ידי שני הצדדים ”יחסים מיוחדים”.
דומה כי גם קונראד אדנאואר מהצד הגרמני ובן־גוריון, מנהיגה של המדינה היהודית הצעירה, לא יכלו להעלות על דעתם בשנת 1965 כי 50 שנה אחר כך יהיו הקשרים בין שתי המדינות כל כך הדוקים, רבגוניים ואינטנסיביים. משמעות ייחודיות היחסים עם גרמניה היא אותו שילוב מורכב ולעתים כמעט בלתי אפשרי בין העבר הנורא לבין ההווה והעתיד. במשך 50 השנים האחרונות הצליחו גרמנים וישראלים לבנות גשרים של הידברות ודיאלוג שבבסיסם זיכרון העבר, אך יש בהם גם מרקם עדין של ידידות עמוקה המתקיימת לא רק בין הממשלות אלא גם בין העמים, בין אנשים, בין גרמנים וישראלים. גרמניה היא היום שותפה אסטרטגית חשובה ביותר של ישראל, המהווה עוגן מרכזי במדיניות החוץ הישראלית בעולם כולו, ובמיוחד באירופה.
היחסים המיוחדים עם גרמניה אינם דבר שניתן להתייחס אליו כאל מובן מאליו. כל מי שעוקב אחר המתרחש בשנים האחרונות באירופה מבחין בתהליכי השינוי העוברים על היבשת, וזאת עוד לפני פיגועי הטרור בצרפת. באירופה אנו עדים לתהליך של חילופי דורות. הדור הראשון שלאחר מלחמת העולם בחן את ישראל במידה רבה על רקע ההיסטוריה. היו אלה אירופים שחוו את הקמתה של מדינת ישראל, שבחנו את ישראל לא מעט על רקע זיקה רגשית והזדהות טבעית עם תקומתו של העם היהודי במדינתו. לעומתם, בני הדור השני והשלישי שלאחר מלחמת העולם השנייה גדלו למציאות שונה. הם המגיעים בשנים האחרונות לתפקידי הנהגה בכל תחומי החיים (שר החוץ האוסטרי בן 27!). מדובר בדור צעיר שגדל והתחנך, לפחות עד לאחרונה, באירופה שלווה ומשגשגת, דור שלא הכיר מלחמה, גבולות מדיניים או איומים מיידיים על אורח חייו. בני ה־25 וה־30 שייכים לדור שעבורו חומת ברלין היא היסטוריה רחוקה, וגיוס חובה לשירות צבאי הוא דבר שמהם והלאה.
המציאות הזאת, יפה ככל שתהיה למתבונן מהצד, יוצרת עבור ישראל אתגרים לא פשוטים. ואומנם אתגר הצגתה של המציאות הישראלית ב”שכונה” המזרח תיכונית האלימה אינו פשוט למי שגדל באותה אירופה השלווה והנינוחה.
בנוסף קיים גם הרצון לקיים דיאלוג של ממש עם בני הדור הצעיר, דיאלוג שיתנהל בשפתו של אותו הדור, בעולם המושגים שלו, דיאלוג שבו ישראל היא נושא מעניין, מושך ובעיקר רלוונטי לחייו של הצעיר האירופי.
המטוס שיביא ארצה כ־200 צעירים גרמנים הוא חלק ממאמץ משרד החוץ לחשוב לטווח ארוך ולהבטיח כי הידידות העמוקה שבין ישראל וגרמניה תמשיך להתקיים גם ב־50 השנים הבאות של שתי המדינות.
הכותב הוא מנהל מחלקת מרכז אירופה במשרד החוץ, שירת בעבר כדיפלומט בברלין.