תחושה של פריצות אופפת אותנו בשבועות האחרונים. ולא, אני לא מתכוון רק לאורן חזן או לינון מגל, שכל אחד מהם, בדרכו, העמיק את קבורת הבושה, אלא לתחושה הגוברת שההתנהלות השלטונית כולה הפכה משולחת רסן. הכל מותר ואין גבולות. בזה אחר זה נרמסים ברגל גסה המוסדות הציבוריים שלנו, חלקם בהתערבות מבחוץ וחלקם קורסים מריקבון פנימי.
 
המשטרה, הגוף שאמור להגן על ביטחוננו ועל זכויותינו, נראית כמו שבר כלי. יש פער אדיר בין הצמרת, שממנה נושרים בזה אחר זה הניצבים, לבין שוטרים מסורים ונפלאים שאני פוגש בכל מוקדי העימות ושבאומץ לב מגינים בגופם עלינו, האזרחים. כולנו צריכים לייחל להצלחתו של רוני אלשיך, איש מוכשר ונבון לכל הדעות, אבל המשימה שעומדת בפניו כמעט בלתי אפשרית.
 
מדוע נבחר דווקא הוא, שאמור היה בעוד חצי שנה להפוך לראש שב"כ מוצלח ומצליח, לפקד על המשטרה? מה הבטיח לו ראש הממשלה בתמורה לקטיעת הקריירה המבריקה שלו בשב"כ? האם זה קשור להתקדמות החקירה על ההתנהלות בתוך מעון ראש הממשלה?
 

בשנה הזאת אמור נתניהו להחליט על שורה של מינויים משמעותיים בשירות המדינה. אבל נדמה שהוא ממוקד בעיקר בשניים שעשויים להשפיע עליו ישירות: המפכ"ל והיועץ המשפטי לממשלה. מינוי המפכ"ל כבר מאחוריו, והוא עשוי לגלות שבלי קשר לציפיותיו או להבטחות מרומזות שניתנו, רב ניצב אלשיך ימלא את תפקידו כשליח ציבור אמיתי, ללא משוא פנים. 
 
במינוי היועץ המשפטי הוא נתקל בקשיים וספק אם יצליח למנות את המועמד המועדף עליו - אביחי מנדלבליט. היועץ המשפטי הבא הוא שיצטרך להכריע בחקירה הנוכחית שמתמקדת עכשיו ברעייתו - ונתניהו מחפש מועמד שיהיה נוח ומפנק לפחות כמו היועץ הנוכחי. 
 
בתוך השירות הציבורי נותרו עדיין כמה שמורות טבע שבהן אפשר למצוא אנשים שבאים לשרת את הציבור ולא את הנבחר. צה"ל הוא אחת מהן, וכאן ניצב שר הביטחון יעלון כחומה בצורה בפני כל מעורבות פוליטית וזרה במינויים. מסיבה שאינה ברורה, החליט נתניהו לייסר את יעלון במינוי הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב), אבל עד צה"ל ידו אינו מגעת.
 
גם המוסד הוא עדיין גוף שמרבית העובדים בו רואים את עצמם כמשרתיה של מדינת ישראל ואזרחיה, ולא של השלטון. על אף שמדובר בארגון שכלי העבודה העיקריים שלו הם שקר ורמייה - פנימה, בתוך המוסד, יש הקפדה רבה על טוהר המידות. ראש המוסד היוצא תמיר פרדו הוביל גם שינוי בתחום שבו פיגר המוסד אחרי ארגונים מקבילים: היחסים שבין גברים לנשים. צה"ל החל כבר לפני 20 שנה להילחם בהטרדות המיניות; בעשור האחרון החל גם השב"כ ליישם על עצמו נורמות; אבל במוסד היה התחום הזה מופקר עד לפני כמה שנים. פרדו פעל להנחיל נורמות ברורות בארגון ולא היסס גם להדיח מנהל בכיר שחטא. 
 
בעוד חודש יסיים פרדו את כהונתו, אבל נתניהו לא ממהר למנות לו מחליף. יש שלושה מועמדים טבעיים לתפקיד: יוסי כהן, רם בן ברק ו־נ' - שלושתם כיהנו כסגנים של ראש המוסד, לשלושתם רקע מודיעיני ומבצעי עשיר. אפשר להצביע על יתרונותיו וחולשותיו של כל אחד מהם, אבל אין מחלוקת על כך ששלושתם ראויים. לראש הממשלה יש כנראה מועמד נוסף, חיצוני, ואפשר רק לקוות שהמינוי הזה לא יהפוך לעוד פארסה.
 

הוביל את נתניהו למבצע כושל לחיסוד חאלד משעל, דני יתום. צילום: יוסי אלוני
נתניהו נכווה פעמיים מהמוסד: ב־1997 הוביל אותו דני יתום לאשר את מבצע החיסול הכושל של חאלד משעל. ב־2010 היה זה מאיר דגן, ראש מוסד עטור תהילה והצלחות, שבזמן כהונתו יוחס לישראל החיסול המגושם של מחמוד אל־מבחוח בדובאי. בשני המקרים ישראל שילמה מחיר ונתניהו למד לקח.
 
היו לנו ראשי ממשלה שהתענגו על העיון בחומרי המוסד והתעמקו בעבודתו, כמו יצחק שמיר או יצחק רבין. נתניהו שייך לסוג האחר. מי ששירתו תחתיו מעידים שחומר מודיעיני לא ממש מעניין אותו וגם מבצעים חשאיים לא מרגשים אותו. הוא ישמח למבצע שיביא לו תהילה, אבל יותר מזה הוא חושש מתקלה שתכתים אותו. הבחירה שלו בראש המוסד הבא תסמן אם הוא מעוניין במוסד מנומנם, שלא יפריע לו במאמץ העיקרי של להבטיח את בחירתו מחדש, או שהוא ער לשינוי ההיסטורי שמתחולל סביבנו ורוצה במוסד שיידע לנצל את כר ההזדמנויות שנפתח.
 
השאלה הטורקית

השינוי שמתרחש באזור הוא אכן במונחים טקטוניים. סוריה, עיראק, לוב, תימן - הפכו כולן למושגים שהם נחלת העבר. אף אחת מהמדינות האלה לא תחזור להתקיים בגבולות שהכרנו ובמקומן צומח משהו חדש שמעצב את פני האזור, ומשפיע גם על אירופה והעולם כולו.
 
"בחלומות שלנו לא דמיינו שבסוריה תוצב סוללת 400S - רוסית או שטילי שיוט רוסיים ירחפו באזור", אמר השבוע קצין בכיר. הנוכחות הרוסית בסוריה היא אירוע מכונן, ולמרות התיאום הטוב שהצליחה ישראל למסד עם הרוסים  יש פה עדיין מרחב גדול לטעויות ולהתנגשויות בלתי רצויות.
 
בישראל ובעולם שברו בימים האחרונים את הראש בניסיון לפענח מה גרם לטורקיה להפיל את המטוס הרוסי. כל הסימנים הצביעו על כך שלא מדובר בטעות או ביוזמה מקומית, אלא במארב שהציבו הטורקים למטוס רוסי. זו הייתה הפלה מכוונת על דעת הדרג הבכיר ביותר בטורקיה.
 
האם טעה ארדואן בהערכת התגובה הרוסית? סביר להניח שלא. הוא מכיר היטב את השכנה הגדולה ממזרח ויודע שסלחנות היא לא אחת מתכונותיה. ייתכן שסבר שהרווח הפוליטי־פנימי שלו יהיה גדול מהמחיר שתשלם טורקיה על ההחלטה הזאת. כך או כך, הוא מיצב את עצמו ככוח עצמאי, שמוביל מדיניות כמעט גלויה של תמיכה בדאע"ש, תוך התרסה מול רוסיה ומול שותפיו בנאט"ו. 
 
ואיפה אנחנו בסיפור הזה? מה עושה ישראל בתוך השינוי ההיסטורי כדי לקחת חלק בעיצוב המזרח התיכון העתידי? כמעט כלום. אנחנו מתעמקים באורן חזן ובסכינאי בן ה־16 כאילו כל קיומנו תלוי בהם. המנהיגות שלנו מתעסקת רק במה שיבטיח את בחירתה מחדש וכמו שאמר הנרי קיסינג'ר: אין לנו מדיניות חוץ - רק פוליטיקה פנימית.