בגיל 49 ארז שמעון אמסלם את עצמו, עזב את משפחתו ויצא להרפתקה מטלטלת. בימים אלה מככב כדורסלן העבר בתוכנית הריאליטי "הישרדות" ומנסה לשחזר את רגעיו הגדולים מעברו התחרותי, הפעם בחול ולא על פרקט. ואולם את הצופים שלא מכירים מספיק את "עזריאלי", בפי המתמודד רון שובל, או מעולם לא שמעו עליו, הקריירה הקשוחה מתחת לסלים מעניינת הרבה פחות. הם מתרכזים בדמות שמשתקפת היום במסך: חביבה, נעימה ורגישה. אמסלם לא מתבייש להזיל דמעה, מחבק, קולגיאלי, מודה בלי לחשוש שזה יתפרש כחולשה, שהוא פשוט זקוק לחברת אנשים סביבו. יש להניח שגם אם לא היה מצליח לבסוף לשגר את הקוקוס לחור במשימת החסינות ההיא, חיבת הצופים כלפיו לא הייתה נפגעת.



למה דווקא "הישרדות"? התגעגעת לימי התהילה?
"בהתחלה, כשהציעו לי להשתתף, סירבתי. לקח לי זמן לחשוב על זה. בסוף החלטתי: יש לי זמן פנוי ו'הישרדות' זה בדיוק מה שאני צריך. המשחק שלי לא קשור לפרסום או ללהיות בפרונט. אפשר לראות את זה על המסך, השארתי את הבמה לאחרים, פיניתי את המקום לחבר'ה הצעירים. מי שלא היה ספורטאי לא יבין זאת לעולם. אחרי קריירה ספורטיבית, לעולם לא תצליח להגיע לרמות האדרנלין, הריגוש והמתח שאתה חווה במגרש. מאז הפרישה שלי שום דבר לא התקרב למה שחשתי. כדי לשמור על רעננות אתה חייב לעבור טלטול, ו'הישרדות' נראתה לי טלטול מתאים עבורי".



אז הצלחת לשחזר את הריגוש שחשת כספורטאי?
"בהחלט כן. האתגר היה אדיר עבורי. עברתי חוויה שלא אשכח לעולם, אקח אותה עד סוף ימי. דווקא במצבים קשים ומאתגרים אני מתפקס, וככה קרה לי גם על האי. היה לי קושי פיזי ומנטלי, סבלנו מקור, רעב וצמא ועמדתי בזה בכבוד, לפחות בעיניים שלי. אני בטוח שהילדים שלי גאים כשהם יושבים על הספה וצופים בי. יותר מכל, עשיתי את זה למען המשפחה שלי".



זאת לא ההתנסות הראשונה שלך בריאליטי. לפני שש שנים השתתפת ב"רוקדים עם כוכבים".
"גם אז סירבתי, עד שהמפיק דיבר עם אשתי, וזה כבר סיפור אחר, כי היא המחליטה. הודחתי חמישי לפני הסוף. אני זוכר שהשופט גברי לוי אמר לי 'די, שמעון, תעצור'. התמודדתי מול שמות גדולים כמו מייקל לואיס, משה פרץ, פנינה רוזנבלום, מירה עווד וגם מיטל דוהן שהתמודדה איתי עכשיו ב'הישרדות'. שלחתי את כל הבלונדיניות הביתה, הקהל בבית אהב אותי ושמר עלי, השופטים פחות. זה לא פשוט לפזז על הרחבה עם גובה כמו שלי, זה היה הישג ענק עבורי. אבל 'הישרדות' לא שווה בעוצמתה ל'רוקדים'. זה הרבה יותר חזק. אני זוכה עכשיו להמון אהבה ברחוב. ביום השקת התוכנית נכנסתי לבית קפה שאני יושב בו שנים, וכולם עמדו ומחאו לי כפיים. גם כשאני מטייל עם הכלבה בדרך כלל אף שכן לא אומר לי שלום. פתאום כולם עוצרים אותי ונחמדים אלי. כיף לי לשמוע שאוהבים אותי".



שמעון אמסלם בהישרדות. צילום: מיכה לובטון.




בכדורסל היית שחקן קבוצתי. גם ב"הישרדות". אתה בכלל יודע להיות סוליסט?
"על האי אתה יכול לשחק את המשחק יום־יומיים, אחרי שבוע כל המחיצות נופלות. אי אפשר לבוא לאי ולחיות לבד. צריך לדעת לתפקד בקבוצה. בקבוצה אתה חייב לנצח במשימות. חשוב לי שיהיו כמה שפחות אינטריגות פנימיות. בכל קבוצה ששיחקתי בקריירה הספורטיבית שלי בחרו בי כקפטן, כי ידעו שאני מסמל משהו שהוא יותר גדול ממני - קודם כל הקבוצה. כל החיים האמנתי ב'סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו'. אני משתדל לעשות הכי טוב לכלל המערכת, אבל זה עדיין לא אומר שאני מנותק מצרכים אישיים. לא הייתי מגיע למקומות גבוהים אם הייתי פועל רק למען הכלל. אבל כזה אני, חייב תמיד להיות בחברת אנשים סביבי. יש כאלה שיכולים להיות שנים לבד, כמו הזומבי על האי, אני הייתי חותך ורידים. גם בבית אני מתנהל ככה. שתי הבנות עזבו. נשארנו רק אני, אשתי והבן, שגם לו יש מלא עיסוקים. כשאני חוזר לבית ריק מאנשים אני מתחרפן, מטפס על הקירות ומיד מחייג לבן שלי, איפה אתה? תגיע עכשיו הביתה!".



אמרת בתוכנית שלא תעשה את הטעות של דורון ג'מצ'י. למה התכוונת?
"דורון היה המודח הראשון של אחת מעונות 'הישרדות'. הוא יצא בתחושה לא טובה. משפיל להיות המודח הראשון. אני מכיר את דורון 30 שנה, הוא אבא וסבא, וזה לא הגיוני שהוא הודח ראשון, כי אין שום סיבה שידיחו אותו. זה מאוד הלחיץ אותי, אבל ידעתי שזה לא יקרה לי, כי אני תמיד מתחבב על אנשים ומתחבר אליהם. לא הייתה לי כוונה לצאת מהתוכנית בהרגשה של פספוס כמו של דורון".



הקללות שנגדו


אני מתייצבת לראיון בנעליים שטוחות ומקטרת ללא הרף - מרגישה גמדה מול הגוליבר מולי, שרץ, קופץ ומרגש ב"הישרדות" המשודרת בימי ראשון ושלישי בשעה 21:00 ברשת. "לפחות הגעת בנעליים בצבע אדום", מנחם אותי אמסלם, לשעבר קפטן וסמל של קבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב. הוא הגיע לעיר הגדולה משדרות, 2.02 מ', לב גדול וחיוך רחב. נלחם בלגיון האמריקאי של היריבה העירונית מכבי תל אביב. הקרבות שלו עם קווין מגי האימתני הפכו למיתולוגיה בפני עצמה.



"אני ילד משדרות ונשארתי כזה", מבהיר אמסלם. "עד היום אני אומר שאני שדרותי שגר בתל אביב. בזמנו אחד מחברי הנהלת הפועל שאל אותי אם אני מוכן לשנות את השם לעם־שלם במקום אמסלם. כששאלתי את אבא שלי מה דעתו, הוא לא אהב את הרעיון. זה היה הדבר הכי דבילי שהציעו לי. אני לא מתבייש במה שאני ובמי שאני".



מה יותר קשה, לשמור על קווין מגי או להתמודד ב"הישרדות"?
"הרבה יותר קשה היה לשמור על מגי. הוא היה אחד השחקנים הגדולים באירופה. קורה מעט מאוד בחיים שאתה מצליח למצוא את הנמסיס שלך. הוא היה הדמות במראה שאיתו ידעתי להסתדר. הצליח לי איתו בכל המובנים: באחד על אחד, בגובה ובמהירות. רבים טוענים שזה מה שבנה לי את הקריירה. בניגוד ל'הישרדות', עם קווין לא היה טראש טוק, לא היה לכלוך, היה פיור בסקטבול".



אמסלם זכור גם לחובבי הכדורסל בשל קריאת "אמסלם ההומו" שקראו לעברו אוהדי מכבי תל אביב, למרות היותו הטרוסקסואל ונשוי באושר לחגית. הוא הצליח להתעלם מקבלות הפנים הלא אוהדות שלהם במגרשים, אבל נשבר דווקא מכתבה במקומון "העיר" על אודות המשחקים האולימפיים של הקהילה הלהט"בית, שזכתה לכותרת "אמסלם לא לבד". הוא תבע את העיתון בגין לשון הרע וזכה בפיצויים בסך 150 אלף שקל.


"זה כבר מזמן לא חלק מהחיים שלי, 20 שנה לא שמעתי שמישהו התייחס לזה", הוא אומר. "בזמנו זה מאוד הפריע לי, לא בגלל האמירה אלא כי זה הפך לסוג של מטבע לשון. זה היה בכל מקום, על האוטו שלי, במגרשים, בבתי ספר. ולא שהייתה לי בעיה עם הומואים, פשוט כבר בא להקיא מזה. אז לקחתי את המשפחה וחתמתי באילת לשנתיים. לא יכולתי להישאר יותר במרכז הארץ. גם התביעה לא הייתה רעיון שלי, זה היה של אשתי, שנפגעה".



שמעון אמסלם בימיו כשחקן כדורסל. צילום: דוד פליגל
שמעון אמסלם בימיו כשחקן כדורסל. צילום: דוד פליגל



ובכל זאת היו רגעים בלתי נשכחים בקריירת הכדורסל.
"השיא שלי היה בשנת 1993. גמר גביע המדינה, אחרי תשע שנים בקבוצה שאמרתי שלעולם לא אעזוב אותה בלי תואר. שנה חלומית עם המאמן הכי גדול שהיה לי, רלף קליין, שמאוד חסר לי. היינו בקשר טוב גם אחרי שהוא פרש וחלה במחלה נוראית. היו לי גם קרוב למאה משחקים בנבחרת ישראל. החיים תמיד זימנו לי חוויות טובות".



רגע השפל?
"הריסת אולם אוסישקין. זה היה הבית השני שלי מהרגע שהגעתי לתל אביב. באו עם דחפור והרסו. זה פגע בי והעליב אותי".



הקריירה הסתיימה בעקבות תאונה שגרמה לך לכוויות בידיים וברגליים.
"פרשתי בגיל 35, אחרי עונה מדהימה בהפועל תל אביב. הייתי בדילמה אם לפרוש בשיא או להמשיך, אבל אז עברתי תאונה. זה קרה באמצע טיול ג'יפים, התפוצץ עלי בלון גז של קפה. זאת הייתה טראומה. אושפזתי חודש בבית חולים, כולי חבול וכואב, שוכב במיטה וצריך להחליט אם להמשיך לשחק או לא. ואז החלטתי לפרוש".



זאת הייתה החלטה נכונה?
"זאת הייתה השנה הקשה בחיי והתחלה של תהליך שהביא אותי לאיפה שאני היום. עברתי שינוי לא פשוט, מבחור שמשתכר נהדר ופתאום מגיע להכנסות של אפס. אין מה לעשות, כולנו קורבנות להחלטות שאנחנו מקבלים. היה לי מאוד קשה להתנתק מהכדורסל, שהיה החיים שלי מאז הצבא. כל שנה שעוברת מגיל 35 אתה מתרחק מהחלום למצוא את המקום שאיתו תמשיך עד הסוף. אז בדיעבד זאת הייתה החלטה נכונה, הכי טובה שהייתה לי בחיים, כי בסופו של דבר נפתחו לי דלתות שהעיפו אותי קדימה. מצאתי את עצמי ביג טיים, גם ברמה המשפחתית וגם ברמה העסקית".



זנחת לימודים לטובת הכדורסל.
"כשהשתחררתי מהצבא הייתי קפטן הפועל תל אביב, בגיל 24 וחצי הייתי נשוי, בגיל 25 הייתי כבר אבא. הלימודים היו אז בשבילי בזבוז זמן, ואני מודה שעשיתי טעות שלא השקעתי מספיק מחשבה בעתיד שלי. כשפרשתי בגיל 35 התחלתי לימודי תואר ראשון במינהל עסקים. זאת הייתה טעות גדולה שלא למדתי לפני. הרי יכולתי בצעירותי לשלב קריירה ספורטיבית ולימודים. חוויתי חוסר ידע כשפרשתי. אני זוכר שפגשתי את מנהל הבנק, הוא מדבר איתי על ענן ואני מסתכל על העננים בחוץ. ניסיתי לקרוא דוחות כספיים ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. הגעתי לעולם שמתפקד בדרך מסוימת ואני לא מדבר את השפה שלו. הייתי צריך ללמוד הכל בגיל מבוגר יחסית, וזה קשה.



"היום אני מעודד ספורטאים צעירים ללכת לתואר ראשון. הם צריכים ללמוד לשלב בין העולם האקדמי לספורט, במיוחד אלה שברמה ממוצעת וצריכים להישאר כל החיים במעגל העבודה. אני לא מדבר על ספורטאים גדולים שמסודרים ברמה הכלכלית לכל החיים. כיום אני מנהל את הספורט במסלול האקדמי במכללה למינהל ומגייס ספורטאים לתואר ראשון. זה גם הופך אותם לספורטאים טובים יותר. בשבע השנים האחרונות מעל 150 ספורטאים סיימו אצלנו תארים שונים והם ממליצים לדור הבא להמשיך ללמוד. פיתחנו מודל מאוד מחבק וידידותי שמכין ספורטאים לשוק העבודה אחרי שהקריירה הספורטיבית שלהם מסתיימת".



לא נטשת לחלוטין את עולם הספורט.
"כשפרשתי מהכדורסל חיפשתי את עצמי. התחלתי לשחות, לבלות שעות בחדר כושר, לשחק טניס, לרוץ, אך בשום תחום לא החזקתי מעמד יותר משבועיים־שלושה. עד שמצאתי את התחביב האולטימטיבי עבורי, אופניים. קרוב לשמונה שנים אני רוכב 150 ק"מ בשבוע. אני לא עושה את זה לבד אלא בקבוצה, כמו שאני רגיל".



איך בנית לעצמך קריירה שנייה?
"הקמתי מפעל דפוס של מדבקות בשדרות, עיר הולדתי. כבר 15 שנה שאני מנהל אותו ומעסיק רק את תושבי הדרום. הקמת המפעל מסמלת את האהבה שלי לדרום. אני מעדיף חום של מדבר על ירוק בצפון. לקראת סוף הקריירה פיתחתי פטריוטיות למקום וגם מאוד רציתי להיות קרוב לאבא שלי בשנים האחרונות לחייו. אבא היה האדם הכי משמעותי בחיים שלי. איבדתי אותו לפני תשע שנים וחצי. גיליתי אותו רק בגיל מאוחר, כי הוא עבד כקודח נפט, שישה ימים בשטח ושלושה ימים בבית. הייתי מקבל אותו במנות קטנות ורק כשפרש גיליתי את האבא שחיכיתי לו כל השנים. היו לנו שנים ממש טובות לקראת הסוף.



"הייתי גם פרשן כדורסל כמה שנים בתוכנית הרדיו 'צעד וחצי' בגלי צה"ל, חבר הנהלה באיגוד הכדורסל וחבר בוועדה המקצועית. מתחילת השנה אני פרשן של משחקי כדורסל בערוץ הספורט. לעולם אהיה מחובר לכדורסל הישראלי. כפרשן אני הכי אובייקטיבי, מסתכל על התמונה ברמה המקצועית. אתה חייב להפריד בין העבודה לבין היותך איש הפועל, אבל ברור שזה לא בא בטבעיות".


בטח עודדת את מכבי במשחקים באירופה.
"לעודד את מכבי? חס ושלום".



האישה שאיתו

אמסלם לא נפרד מהחיוך וממשפחתו. לאשתו הוא נשוי כבר 25 שנה. "כדורסל תמיד יהיה חלק ממני, אבל קודם כל אני איש משפחה", הוא אומר. "חגית היא האישה היחידה שלי, בחיים לא הייתי עם אישה אחרת. הכרנו כשהייתי בן 17, היינו ארבע שנים חברים והתחתנו. אנחנו כמעט 30 שנה ביחד. דבר טוב לא עוזבים. אשתי אמרה לי להגיד את המשפט הזה". יש להם שלושה ילדים. ירדן, בת 24, סטודנטית באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, יובל, בת 20, מ"כית בצבא, ולוטן בן 14. "אשתי היא מרתוניסטית ופרויקטורית במרכז הפועל", אומר אמסלם.



אתה ודאי מעודד את הילדים לעסוק בספורט.
"ירדן הגדולה הייתה שחקנית כדורעף בנבחרת ישראל. לוטן משחק כדורסל בהפועל תל אביב. אני מאוד מעודד אותם להיות חלק ממסגרת קבוצתית. חשוב שספורט יהיה חלק מהחיים. אין לי העדפה לשום כיוון, שכל אחד ימצא את הדרך שלו ואז אני אהיה מאושר".


היו שמועות שאתה נכנס לפוליטיקה. מצטרף למרצ.
"זאת הייתה טעות של הכתב. אני חבר במפלגת העבודה כל חיי, מאמין בדו־קיום ובשלום. אנחנו היום במצב הכי גרוע שיכול להיות. רק שינוי השלטון - וכמה שיותר מהר - יפתור את העניין. אנשים לא מספיק פתוחים למצוא פתרון ולדאוג לעתיד טוב יותר לילדינו. גם כאיש עסקים זה מייאש לחשוב איך אנחנו מתנהלים לעומת חוקי העבודה והביטחון התעסוקתי במדינות אחרות. פה הכל מאוד קשה. ולמרות זאת, מעולם לא הייתי חושב לעזוב. אני מת על המדינה ומוכן להילחם בכל דרך אפשרית כדי שיהיה טוב יותר".

מה אתה מצפה שיקרה אחרי "הישרדות"?
"'הישרדות' הייתה מקום מאוד מרכזי ברצף החוויות של החיים שלי, ואזכור אותה לטובה. זה נתן לי תחושה שאני חלק ממשהו גדול. מהתוכנית כבר קיבלתי את כל מה שאני יכול, אין לי שום תוכניות ליום שאחרי. קיבלתי את עצמי בחזרה. חיי שגרה משעממים אותי, והתוכנית הזאת הכניסה לי פלפל. חוויה שמשנה אותך קצת. עכשיו אולי ׳מאסטר שף׳ או 'דה וויס', העיקר תמיד להיות בגירוי".