מאות בני אדם ליוו היום (ראשון) את שר החינוך וחבר הכנסת לשעבר יוסי שריד בדרכו האחרונה, שהובא לקבורה בטקס אזרחי צנוע בקיבוץ גבעת השלושה, למעט אמירת קדיש על ידי שני בניו ובתו, לאחר שהלך לעולמו ביום שישי מדום לב והוא בן 75. הוא השאיר אחריו אישה, דורית, ושלושה ילדים.
שריד היה מראשי מחנה השמאל בישראל, ומדובריו הבולטים, החריפים והנחושים ביותר. בשנים האחרונות, מאז פרישתו מהפוליטיקה, עסק בכתיבת טורים לעיתון, הוציא ספר שירים ובחודשים האחרונים הגיש את התכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל.
פוליטיקאים רבים בעבר ובהווה הגיעו לחלוק כבוד אחרון שריד, ביניהם, ראשת מרצ זהבה גלאון, חבר הכנסת אילן גילאון, ח"כ מיקי רוזנטל ועמיר פרץ מהמחנה הציוני, ח"כ אחמד טיבי (הרשימה המשותפת), חברי הכנסת לשעבר ממרצ חיים (ג'ומס) אורון, רן כהן, יוסי ביילין, מוסי רז ונעמי חזן. ומפלגת העבודה משה שחל ורען כהן. גם חברי הכנסת לשעבר אברהם (בייגה) שוחט ועמרם מצנע הגיעו. גם יריבים פוליטיים של שריד הגיעו, בהם השר סילבן שלום והשר לשעבר עוזי לנדאו.
מלבד חברי הכנסת, הגיעו גם חברים ועיתונאים שהיו עמיתיו של שריד למקצוע, ביניהם חברו הקרוב קריית שמונה, מנחם הורוביץ, שהגיש איתו בחודשים האחרונים את "המילה האחרונה" בגלי צה"ל. גם אלכס אנקי והזמר ניסים גרמה ועוד כחלה שעברו כברת דרך עם שריד שהחל את דרכו בקול ישראל.
אנשי מרצ בהלוויה של יוסי שריד. צילום: אבלשום ששוני
אריק בנדר נפרד מיוסי שריד: "הילד הסורר של הפוליטיקה הישראלית"
בנו של שריד, ישי, ספד לו: "באמצע הלילה, כשלא הצלחתי לישון, רצו התמונות: "בוקר בהיר בתל אביב כשאני בן 4 או 5, עומד עם אמא ואבא בקצה רחוב שטוף שמש, כל העולם והעתיד פתוחים לפנינו. בתמונה השנייה אני יושב עם אימא ביציע בבלומפילד, שפיגל ושפיגלר עדיין רצים על המגרש ואבא מפצח גרעינים ונותן להם הוראות – 'תמסור לכאן, תגביה לשם'".. בתמונה השנייה אני יושב עם אבא בבלומפילד, שפיגלר ושפיגל על הדשא ואבא מחלק להם הוראות".
"נזכרתי גם בערב הראשון שלנו בשכונת המדורגים בקריית שמונה. יצאתי מהדלת בסערת רגשות, בוכה, הייתי בן 9 והתגעגעתי מאוד לבית ולחברים בתל אביב. אבא יצא אחריי, האורות של עמק החולה נפרסו תחתינו, והוא ביקש שאבין שאדם חי לא רק עבור עצמו אלא גם בשביל אחרים. היה לי קשה לקבל את זה אז, אחר כך באו השנים בהן לימד בשדרות והחיים במרגליות כי אבא ואמא ניפצו בועות ולא הסתגרו בהן מעולם".
ישי סיפר על הימים שאביו לימד בשדרות ובמרגליות: "הוא לימד להכחיד עוול ומלחמה מן העולם. כתב מאמרים, הודעות לעיתונות, מכתבים לאזרחים, גם כשידע שלא יבחרו בו, זה לא משנה. חזרו גם כתובות הנאצה ושמעתי את האיומים הנוראיים בטלפון והם מעוררים בי חימה. כל ילדי ישראל היו בעיניו שווים, אני זוכר את אבא של שבת, מתווכח על התבלינים, יושב בטרנינג, ומעל הכל יושב עם נכדיו, כל מה שהחסיר בנו השיב בהם".
גם על היחסים בתוך משפחת שריד סיפר בנו: "את אמי אהב יותר מאשר את עצמו, היא לא ביקשה ממנו דבר. הוא היה גאה בנו עד אין קץ. נסענו להרצאה משותפת בערב, פתאום שנינו על במה אחת, אחרי כל כך הרבה שנים. התגברנו, הפכנו להיות חברים, הוא ידע כמה אני אוהב אותו ואני חושב שהוא ידע כמה אני. אלה חלק מהדברים שראיתי היום בלילה".
גם הסופר עמוס עוז ספד לחברו מימי האוניברסיטה העברית בירושלים: "יוסי, תמיד ידעת שקיפוח מוביל לאסון והעוול החברתי הורס את ישראל, והכפייה הדתית מסכנת את זיקתנו למורשת ישראל. לא רבים יודעים עד כמה זיקתו של יוסי למורשת ישראל, היתה גדולה. הוא דאג להקים את בית הכנסת במושב מרגליות למשל. הכרתי אותו כשהיינו סטודנטים בירושלים בשנת 61', הוא עבד אז ברדיו, אבל ראיתי בו כמחנך מאז ומתמיד, בנם של מחנך ומחנכת, גם כשעסק בתקשורת, פוליטיקה, מאבקים ציבוריים ועוד, הוא היה תמיד דמות של מחנך מובהק. רגיש, ביקורתי, מלא דאגה".
עמוס עוז סופד ליוסי שריד
לדבריו, "יוסי שריד חינך את כולם, באופוזיציה ובשלטון, חינך כשהלך לגור בקרית שמונה המופצצת והמקופחת, ובמרגליות. חינך כשפרסם מאמרים שנונים. הוא עשה זאת מתחילת דרכו ועד הפסקה האחרונה במאמרו האחרון, שפורסם ממש ביום מותו. לא מחנך של מתק שפתיים, אלא מחנך עם אירוניה, עם ספקנות, עם ביקורת וגם עם ביקורת עצמית. הוא היה מחנך בחוג משפחתו. משפחתו, שאותה אנחנו מחבקים היום".
"הוא נכנס אל חיי הציבור ויצא מהם בלי לעשות לביתו, נכנס רזה מאוד, ויצא כעבור הרבה שנים גם כן רזה מאוד. קולו ליווה אותנו תמיד, קול שהזכיר לכולנו את האמת הפשוטה, שאין שום ניגוד בין הצדק לתבונה המדינית. אין שום ניגוד בין אהבת ישראל והצדק. קול ששינן לכולנו כי עוול מוליד עוול, איוולת מולידה איוולת, קנאות מובילה קנאות. בחג האור אנחנו נפרדים מאיש שהפיץ אור, שעד יומו האחרון האמין שהאור מגרש את החושך".
עוד אמר עוז: "לא לי לדבר בשמו של יוסי, אבל אגיד משהו בשמי. הציבור שלנו בשום פנים, בשום אופן, אסור לו לראות את עצמו כאחרונים על החומה או עולם הולך ונעלם. המאבק ההיסטורי על השלום, על התבונה, החל הרבה מאוד לפני שבאנו לעולם ויימשך גם אחרינו. הטרגדיה עם הפלסטינים היא פצע מדמם, אבל אי אפשר לקחת מקל גדול ולהרביץ לפצע מדמם כדי שיפסיק לדמם. אפשר וצריך לרפא את הפצע הזה. גם הפצע החברתי, שטיפת המוח, ההסתה, העוול. הכל ניתן לריפוי. לעולם לא נקבל את הטענה הכוזבת שאהבה ופשרה סותרת את היהדות. מעולם לא נקבל את הטענה שמי שלא שונא ערבים וגויים, לא אוהב את עם ישראל. את הטענה הדמגוגית, מי שמתעלם מזכויות הזולת, אוהב את ארץ ישראל. לעולם לא נחשוב שהמציאות הסוגרת עלינו היא בלתי הפיכה. לא עלינו לסיים את המלאכה, יבואו אחרים"
הסופר, חתן פרס ישראל לספרות, התייחס גם לעתידה של המדינה: "יבואו צעירים מאיתנו, אנשי שלום וצדק חברתי. יכול להיות שיהיו נימוקים שונים ודרך אחרת לדבר, אבל הם ימצאו את הדרך למיליונים אחרים, לא בגלל שהם כולם שטופי שנאה וכוח, אלא כי הם מודאגים וחוששים באמת. רוב הישראלים מוכנים לשלום של פשרה, כיוון שהם חרדים שישראל שתצא מהשטחים תהיה חלשה. אסור להתעלם. במקום להוקיע את האנשים האלה, צריך להגיע אליהם, להרגיע ולא להוקיע. להתווכח בחריפות עם יריבנו, אבל גם להקשיב להם קשב רב".
יו"ר מרצ, זהבה גלאון סיפרה על שיחתה האחרונה עם שריד: "יוסי צלצל אליי ביום שישי האחרון ושאל מה נשמע זהביצ'קה, מה הסיפור הזה שהנשים תשלם מזונות, אני רוצה להתייחס לכך בתוכנית שלי. כל סוגייה קטנה כגדולה, חדרה את השריון השרידי שלו ונגעה בו. היו לנו הרבה מאוד שיחות על המצב והמקום הזה. אבל השיחות הבלתי נשכחות, היו על המשפחה שלו, וקצת על שלי, על כמה הוא אוהב את דורית, כמה שהוא גאה בילדים ובנכדים שלו.
"ב-84 אמרו לנו שהכוכב הגדול יוסי שריד מגיע למשרדי מרצ, הוא נכנס עם רגל שבורה, מדדה וכל מה שאמר לנו זה 'אני צריך שולחן קטן'. עברנו עליות ומורדות פוליטיים. הוא הפך להיות לא רק שותף לדרך, אלא גם חבר. אני כואבת את הליכתו של יוסי. הגעתי ביום שישי לוושינגטון, פרקתי את המזוודה, שמעתי שהוא נפטר וחזרתי. מנהיג השמאל, מורה הדרך העקבי שלנו, עם כל הדרך ועם כל הביקורת, אהב את ישראל למקום טוב יותר.
"כל מה שאמר לנו זה 'אני צריך שולחן קטן'". זהבה גלאון סופדת ליוסי שריד
מילים אינן יכולות להכיל את יוסי שריד. הוא היה כישרון ענק של כתיבה. הוא היה מנקד כל משפט שלו, וכשהיה עולה לנאום בכנסת, המליאה היתה משתתקת, ובשפתו המושחזת הוא הראה ערכים. הוא לא היה רק איש של מילים, אלא גם של מעשים. הוא התנגד למלחמת הלבנון הראשונה, כשהיה חלק ממשלת רבין, זה כמעט עלה לו בחייו. הוא לא זגזג לרגע, לא שם שכפ"ץ או מסיכה. הוא היה פוליטיקאי נקי כפיים. הוא הזיז משאבים מהמרכז ומהקיבוצים לעבר הפריפריה, והשווה את הכספים עבור המגזר הערבי. הוא היה סוג של עובד סוציאלי בנשמתו. כל מי שצלצל אליו, הטלפון שלו היה פתוח עבורו. הוא לא ידע אם הם יצביעו בעדו או לא, זה לא עניין אותו. אבל הוא היה שליח ציבור אמיתי, אני זכיתי למורה. הוא הקדיש את חייו למאבק נגד מציאות שאנחנו הופכים להיות מדינה סגורה, משיחית, שמובלת על ידי ממשלות שזורעות פחד. יוסי בדבריו ובמעשיו, נאבק עבור מדינה מחנכת, חילונית, שוחרת שלום, שוויון ואהבה.
"הוא כתב: 'מרצ רלוונטית יותר מאי פעם. בלי מרצ אין שמאל, רק ימין, שימו במדבר דרך'. כמי שעומדת בראשות מרצ, המילים שלו הם צוואה עבורי. אני מבטיחה שנמשיך להיאבק על המדינה הזאת, נסמן דרך במדבר. תודה יוסי, על הכל, נוח על משכבך בשלום".
צילומים: אבשלום ששוני