"אני מרגיש שחובתי לפרסם את התמונות כדי שהדור הבא יכיר את צעדיה הראשונים של המדינה בראשותו של בן־גוריון וגם כדי שנזכור את התרומה הרבה של הצלמים בני התקופה", אומר ל"מעריב המגזין" הצלם והבמאי שלמה סוריאנו, שכעת, בגיל 96, משלים מפעל חיים עם הוצאתו לאור של אלבום התמונות "איש עם חזון - דוד בן־גוריון". "החלטתי לפרסם את הספר על יסוד האוסף שלי, הכולל תצלומים שלי ושל חברי למקצוע. אלבום בן־גוריון הוא חלק מההיסטוריה של המדינה, שנכתבה על ידי מי שבמקרה היה בזמן הנכון במקום הנכון".
כדי להוציא את האלבום מהכוח אל הפועל, במשך שנתיים נבר סוריאנו בשקדנות ובסבלנות אין קץ בארכיונים, בהם ארכיוני צה"ל וקק"ל, וליקט בפינצטה מבין אלפי התמונות בשחור־לבן את 100 התמונות שמסמלות בעיניו יותר מכל את אישיותו ואת חזונו של בן־גוריון, מיום לידתו בפלונסק שבפולין, דרך הכרזת המדינה ועד לאחרית ימיו בצריף בקיבוץ שדה בוקר.
"זה יקל עלי למצוא את המשקפיים". בן־גוריון ואלברט איינשטיין. צילום: מתוך אלבום התמונות
האלבום כולל תמונות עם דברי הסבר הממחישים את פילוסופיית החיים של האיש שהכריז על הקמת המדינה והטביע בה את חותמו כראש ממשלה. "לספר יש קו אופי השזור בכל התמונות", מציין סוריאנו בדברי הפתיחה לספר, שעיון בו הופך למסע מרתק במנהרת הזמן - לא רק אל חייו של "הזקן", אלא של מדינת ישראל לדורותיה. "הוא מתמקד בחוש ההומור של בן־גוריון, בחוכמתו ובאישיותו ומניח בצד את הפוליטיקה".
באלבום חושף סוריאנו תמונות ייחודיות ופיסות היסטוריה. מוזכר בו כי בשנת 49', כאשר בן־גוריון הציע לפרופ' אלברט איינשטיין להיות נשיא המדינה, השיב לו איינשטיין: "תודה על הכבוד, אך חשוב לי להוכיח שהיקום מוגבל". בן־גוריון הגיב: "בהצלחה! זה יקל עלי למצוא את המשקפיים"; כאשר נפגש עם נשיא צרפת, שארל דה גול, הגבוה ממנו בכמה ראשים, העיר בן־גוריון: "אין לי פחד גבהים".
מה הניע אותך להוציא אלבום כזה?
"שאלתי ילדים מה הם יודעים על בן־גוריון. אחד מהם אמר שזו שדרה, ועוד ילד אמר שזה נמל תעופה. אנשים יותר מבוגרים יודעים על בן־גוריון שהכריז על הקמת המדינה והיה ראש ממשלה, שגם כינו אותו 'דיקטטור'. אבל מעטים מכירים את בן־גוריון האדם, עם חוכמת החיים וההומור".
"היה אנטי־מוזיקה"
אני נפגש עם סוריאנו בדירתו בקומה ה־13 בבניין מגורים ברחוב בן צבי בגבעתיים, שבה הוא מתגורר קרוב ל־30 שנים עם רעייתו הלדה. בגיל 96 הוא נועל נעלי ספורט ומדבר בלהט ובגעגועים על בן־גוריון ועל ימים שלא ישובו עוד. "פעם ראו מהמרפסת של הבית גם את הים, אבל היום בונים לגובה והים נעלם", הוא אומר בעצב.
סוריאנו, מהצלמים הראשונים של יומני גבע המיתולוגיים, נולד בשנת 1919 ברומניה. "הצלחתי לברוח מהרכבת שהובילה יהודים למחנות השמדה", הוא מספר. "למדתי קולנוע בבוקרשט, והקומוניסטים לא נתנו לנו לעלות לארץ".
בשנת 1950, כשהוא בן 30, הגשים סוריאנו את חלומו ועלה ארצה בתום ארבעה ימי הפלגה בים הסוער. "הגעתי ב'טרנסילבניה אקספרס' לנמל חיפה", הוא מספר. "שמעתי שבישראל יש תפוזים ויהודים".
קבלת הפנים שלה זכה בנמל חיפה הייתה צוננת. "השם שלי היה מילו סוריאנו, ופקיד בנמל אמר לי: 'תחליף את השם הרומני שלך ותבחר שם תנ"כי'. נזכרתי שלמלך שלמה היו אלף נשים ושיניתי את השם לשלמה", הוא אומר בהומור.
מנמל חיפה יצא סוריאנו ל"סנט לוקס", מחנה צבאי בריטי שהוסב לקליטת עלייה. "חשבתי שאני הולך למשהו יפה, אבל זו הייתה מעברה", הוא מספר. "הייתי שם לילה ונסעתי לתל אביב. רציתי לעבוד בקולנוע".
המפגש הראשון של סוריאנו עם הקולנוע הישראלי המתהווה היה בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, שם פעלו בדירת חדר אולפני כרמל, שנקראו אז "כרמל פילם", ובהם הופקו יומני כרמל.
"עכשיו אני יכול לצאת לפנסיה מוקדמת". סוריאנו. צילום: אלוני מור
"איש מבוגר שקראו לו נתן אקסלרוד קיבל אותי. המעבדה הייתה בדירה שלו, בגודל של 40 מ"ר, ואז זה נחשב ללוקסוס. הוא היה הצלם, המפיק והבמאי, ופעם בשבועיים היו מקרינים יומן חדשות, שכולם חיכו לו", מספר סוריאנו. "הוא אמר לי: 'תלך לגבעת רמב"ם בגבעתיים. שם בונים את 'הוליווד ישראל' וקוראים לזה אולפני גבע'".
באולפני גבע תפקידו של סוריאנו היה להקרין את יומן החדשות שצולם בשחור־לבן לצורך שילוב הקריינות של דן בן אמוץ. "אתה תסריט את הפילמים ובן אמוץ ידבר", הורה לו יצחק אגדתי, ממקימי האולפנים, אבל לא היה גג על הצריף והיו הרבה ציפורים שצייצו והפריעו לקריינות. אגדתי לקח אקדח, ירה כמה יריות באוויר, הציפורים ברחו ובן אמוץ יכול היה לדבר".
"צילומי החדשות הראשונים שלי היו של ייבוש אגם החולה", מספר סוריאנו. "זה היה פרויקט לאומי שעורר אז הרבה התרגשות בארץ. באותן שנים היו בארץ הרבה פעולות פדאיון. הטרור היה קשה והחיים כאן היו קשים. גם הייתה תקופת צנע. נסעתי בטרמפים ובאוטובוסים לכל מקום בארץ וצילמתי במצלמה קפיצית של 30 שניות. לא היה שקט אפילו יום אחד. נתנו לנו אקדחים והסתובבנו וצילמנו".
לאחר ארבע שנות עבודה באולפני גבע, החליט סוריאנו "לצאת לחופשי" והחל לצלם ליומני חדשות עבור רשתות בבריטניה ומדינות נוספות מעבר לים. "זו הייתה תקופה מרתקת", הוא מספר.
בשנת 63' הגשים סוריאנו חלום נוסף, כאשר יצר סרט בכיכובו של בחור צעיר בשם אריק איינשטיין. "הסרט 'ניני' היה על צעיר יהודי בעל חזות צברית, המתאחד עם נוצרייה מיפו", הוא מספר. "היה כעס רב על איך אני מעז לעשות סרט כזה, ואחרי כמה ימים בבתי הקולנוע הוא ירד מהמסכים".
הקשר בין סוריאנו לבן־גוריון החל דרך עדשת המצלמה בשנות ה־50: "כשהתחלתי לעבוד כצלם חדשות, צילמתי אותו במלחמות, באספות ובפגישות. יום אחד הוא אמר לי: 'אתה מוכר לי'. עניתי: 'היינו יחד בבית הסוהר'. היה רגע של שקט ותיקנתי את עצמי: 'אתה ביקרת שם ואני צילמתי אותך'. הוא חייך וסיפר לאשתו פולה על שותפו לבית הסוהר, והסיפור נכנס להיסטוריה של הצלמים".
אלבום התמונות "איש עם חזון - דוד בן־גוריון". צילום: אלוני מור
המפגש בבית הסוהר הפך בשנת 63' לכרטיס הכניסה של סוריאנו לצריף של בן־גוריון בקיבוץ שדה בוקר. "טלפנתי לפולה ודוד בן־גוריון בתור 'שותפו לשעבר בבית הסוהר' ואמרתי שאני רוצה להכין עליו סרט דוקומנטרי", הוא מספר. "להפתעתי, פולה הסכימה ושאלה אם השתחררתי. התנאי של פולה היה 'שלא תדברו על פוליטיקה'".
לאחר שעות נסיעה ארוכות הגיע סוריאנו לקיבוץ שדה בוקר ופגש את בן־גוריון בצריף. "ישנתי בחדר בצריף והכרתי את בן־גוריון האיש, שלא הכרנו", הוא מספר. "האיש עם חוש ההומור, החוכמה והחזון".
סוריאנו גילה אז פן נוסף באישיותו המרתקת של ראש הממשלה הראשון. "הוא היה אנטי־מוזיקה", הוא מספר. "השיר היחיד שהוא ידע בעל־פה היה 'התקווה'". ועוד הוא חושף: "כששאלתי את החבר בן־גוריון: 'מהו היום הכי מאושר בחייך?' הוא השיב: 'היום שפולה הסכימה להתחתן איתי'".
"גם לו מגיע"
בימים הארוכים שבהם שהו בן־גוריון וסוריאנו יחד, הם יצאו למסעות רגליים בחולות הנגב, והתפתחו ביניהם שיחות אישיות. "הוא מאוד האמין בחזון של הנגב, התלהב מגידול תפוחי אדמה, שימנעו רעב בעולם, וחלם על הקמת אוניברסיטה גדולה", נזכר סוריאנו. "בן־גוריון אמר לי: 'פה תהיה אוניברסיטה עם אלפי סטודנטים'. השבתי לו: 'נרשמתי'".
באלבומו חושף סוריאנו גם את הצניעות הרבה שבה חיו מנהיגי דור הנפילים. "במסיבת יום הולדת 80, שנערכה בשנת 66' לבן־גוריון בחיק המשפחה, היה גם ביקור מפתיע של הנשיא לשעבר יצחק בן צבי, שהיה חבר ותיק שלו, ויחד הם העלו זיכרונות מתקופת עלייתם לארץ", מגלה סוריאנו בספר. "הם הזכירו את הזמנים הטובים בקונסטנטינופול. אז הייתה להם רק חליפה אלגנטית אחת עבור שניהם. מה עשו? כשאחד יצא בלילות, האחר נשאר בבית. בן־גוריון הביע תקווה שמצבו של הנשיא השתפר מאז. 'לא', ענה בן צבי, 'המשכורת שלי נמוכה מזו של הגנן ומזו של הנהג שלי. אני רוצה להיות כמוך ולהוות דוגמה לעם'".
באלבום מופיעות גם תמונות שמסגירות את התרגשותו של בן־גוריון בעת שהכריז על הקמת המדינה ב־14 במאי 1948 במוזיאון תל אביב שבשדרות רוטשילד בתל אביב, כאשר מחוץ לאולם המתינו אלפי אנשים ורבבות אחרים האזינו ב"קול ישראל" לטקס ההיסטורי. אבל החגיגה, כידוע, הייתה קצרה - כעבור יום פלשו צבאות ירדן, סוריה, עיראק, לבנון ומצרים למדינה החדשה.
"התנאי שלה היה 'שלא תדברו על פוליטיקה'". פולה בן־גוריון. צילום: פאול גולדמן, לע"מ
בספר מציג סוריאנו גם החלטות סוערות ומעוררות מחלוקת שקיבל בן־גוריון, בהן ההוראה על הטבעת אוניית הנשק של האצ"ל "אלטלנה" והנסיגה מסיני לאחר מלחמת 56', בעקבות לחץ המעצמות.
סוריאנו מביע כאב על כך שפוליטיקאים שהציגו בגאווה את קרבתם לבן־גוריון לא ביקרו אותו בשנות חייו האחרונות. "הם התקדמו בזכותו, אבל לא נסעו לשדה בוקר להיות במחיצתו", הוא אומר.
לאחר ימים ארוכים שבהם תיעד את בן־גוריון בכל זווית, פתח סוריאנו פרק חדש בקריירת הבימוי והצילום שלו. "סם דובינר, שהקים את מפעל 'קרגל' והיה חובב אמנות, הציע לי לצלם סדרה של 25 סרטים בכל העולם על אמנות", הוא מספר. "זה לקח הרבה שנים והיה מאוד מעניין. בכל שנה הייתי במדינה אחרת וראיתי תרבויות ואמנות מרתקת בכל העולם".
לאחר שראה עולם ועשה לביתו, החליט סוריאנו, בגיל 94 כאמור, לשוב לבן־גוריון. "כתבו עליו עשרות ספרים, אבל לא הוצא אלבום תמונות של בן־גוריון", הוא אומר כעת. "ראיתי שעשו אלבומי תמונות של חיים ויצמן ואלברט איינשטיין בכמה שפות. גם לבן־גוריון מגיע. עכשיו אני יכול לצאת לפנסיה מוקדמת".