מה קרה? בסך הכל רימו קצת בדיווחים, כי הם לא ידעו. איך אמר טוביה אושרי על רחמים אהרוני: "רחמים לא ידע, הוא לא ידע". אז גם דיירי אגם הדרעק לא יודעים. קרה, קורה, יקרה.



נפתלי בנט, מהבית היהודי הלבן, לא ידע שהוא מתמודד עם פיקציה על ראשות המפלגה, אז השתמשו בכסף לשטויות אחרות - אבל הוא לא ידע. שר הרווחה חיים כץ גם לא ידע שכל התעשייה האווירית מאורגנת להסעות לקלפיות. ראש הממשלה אמר שהערבים באים בכמויות לקלפיות בהסעות מאורגנות, אבל הוא לא ידע שזה בכלל הג'מעה של חיים, שאף פעם לא יודע כלום.



לאורן חזן אני מאמין שלא ידע. הרי מדובר באימבציל, שנע על הגבול הדק בין הגימיק לקוריוז - וגם אבא שלו משוכנע שמדובר באידיוט - אז בטח ניהלו אותו לאורך ולרוחב. אורן טוב בניהול בקזינו, חוץ מזה הוא מטרד אקולוגי, יש שיאמרו גם נפל ביולוגי. קורה, קרה עובדה.



אבל רק איילת, שמייבבת שכל ה"סמולנים האלה" ממומנים בכספים של גויים שרוצים לכלותנו, לא שיגרה שום יבבה לתקשורת. כי לבית היהודי הלבן מותר לרמות בכסף ציבורי של יהודים עמלים כי זה עם כיפל'ה קטן, היהודים רוצים שירמו אותם, ובשליחות האל הקדוש, בניגוד ל"סמולנים" האלה.



אז מבקר המדינה פרסם את מה שפרסם, מה יעשו בזה? יקנסו את בנט ואת כץ? מאיפה הם ישלמו את הכסף? הם יביאו אותו מהבית? בנט מהאקזיט וחיים מהמניות של קובי מיימון? השתגעתם? הם ישלמו את הקנס מהמפלגה, מהכסף שלנו. ואנחנו נהמהם, נמרח חומרי סיכה, נכרע לעמידת מוצא ונבקש עוד. תרמו אותנו, תעשקו אותנו, תגנבו מאיתנו, תשלחו אותנו למות מות צדיקים בשביל המלחמות והאג'נדה שלכם כדי שתרוויחו עוד כסף ותמכרו נשק שניסינו בשבילכם, כי אנחנו לא יכולים בלי. אנחנו מכורים לשיטה, מכורים לערימה של עבריינים לכאורה, שלקחו אותנו בשבי.



אנחנו ציבור שלם שלקה בתסמונת שטוקהולם. אז אין לנו סיכוי, ואנחנו אף פעם לא נשפוט אתכם, כי אנחנו אוהבים אתכם.



גבר אמיתי


איך אמר החבר המתנחל שמעון ריקלין על חברו האהוב ינון מגל? "הוא גבר אמיתי". גבר אמיתי בסגנון המתנחלים, שהם גם גברים אמיתיים ללא חת, חופן עכוזים של עובדות, משכנע אותן לחפוזון בשירותים; מספר להן עד כמה נאות מראה הן, ואילו חלומות ארוטיים יש לו עליהן. כל בוס שלא עושה את זה הוא גבר פארש. אני נורא הייתי רוצה להיות גבר אמיתי בסגנון של ריקלין, אבל אני פוחד מכיפוש, אז אני סמרטוט.



מצד שני, יש את הנשים האמיתיות בעם היהודי. הן חוו הטרדה ו/או תקיפה מינית, לפני שנה וחצי או חמש שנים, אבל מדובר בקצין משטרה בכיר מאוד אז הן שותקות. פתאום מישהו שובר להן שתיקה - וזה מבחיל. כי הכל בחיים זה עיתוי, ואם נפגעת מינון מגל או מניצב רוני ריטמן, מדוע לא התלוננת אז, כאשר אפשר היה למנוע את מועמדותו של מגל לדייר באגם הדרעק, או של ריטמן במשטרת הכל מותר לי?



זה נראה רע, זה מריח רע - ובעיקר זה לא אמין. יש לי בעיה עם להקת המעודדות שצורחות "אתה לא יודע מה זה להיות אישה". נכון, בינתיים לא, עד שאהיה כמו קייט. אבל המוסר (שזה רק שם של דג מאוד טעים) אינו כפול ואין מוסר שונה בין גברים ונשים. משום מה נראה שנשים לקחו את החוקים נגד הטרדה מינית רחוק מדי, סוג של נשק יום הדין, מינוח חדש לביטוי הצרפתי "שרשה לה פאם". ובכל פעם שאני שומע על מתלוננת, אני רוצה לדעת מה האינטרס ואיך הוא צץ דווקא עכשיו.



מגל הודה בהתנהגות לא נאותה, שהרשויות יחליטו אם פשע. ריטמן נלחם על חפותו, אבל הנזק נעשה. בכל שארית חייו הוא לא יצליח למחות את הכתם, הקריירה נגמרה. אז ריטמן יהיה פנסיונר. אבל מגל צעיר ובלי פנסיה. מה הג'וב הבא? מה הבטיח לו החבר בנט? היכן נמצא אותו בעוד תקופה קצרה, כאשר יצטרך להתפרנס? ידאגו לו לסביבה סטרילית? שלא יהיו עכוזים לחפון בסביבה?


עוד מעט קט נגלה כי החברים מהצוות בסיירת לא ינטשו את ינון. הוא חבר והוא בעיקר "גבר אמיתי".



שלמי כפרה


שמעתי באהבה איזה רב דגנרט פוסק שאם לנשים יש כמה ג'ובות, הן צריכות לשלם מזונות. מיד טלפנתי לכיפוש. הא כפרה, איך את? "בסדר, אני עסוקה". מתי את לא עסוקה? הרי אם לא הייתי מתקשר עכשיו, היית מתקשרת עוד שעה ואומרת: "שכחת שיש לך אישה?".


"מאמי, אני באמת עסוקה, אני על מאזן".



בסדר, תקשיבי, שמעתי עכשיו את החבר'ה שלך, החניוקים. הם קבעו שם בבית הדין שלהם שנשים צריכות לשלם מזונות לבעלים שלהם, אם יש להן. אז זהו שלך יש, ואני יש לי כינים. אז אם את מתכוונת לשחרר לי את המשפט שלך, ששחררת לאקסים - בשלב זה של מערכת היחסים שלנו, אני לא מרגישה את מה שאני אמורה להרגיש - תדעי שזה יעלה לך כסף.



"חיים שלי, יש לי עבודה ואני צריכה לחשוב. אני לא יכולה לטעות".



לא, לא, אני לא אוהב שאת חושבת. כאשר את חושבת זה שיחות לא בריאות לי, על יחסינו לאן. את מבינה שעכשיו החניוקים, שעד הרגע התייחסו אלייך כמו לכלבה מבחינת הדת שלהם, עשו משהו בשבילי? תקשיבי, בבחירות הבאות נצביע לאגודה. אמרתי לך שהם בסדר, טעיתי בהם, הם דואגים לי.


כמה מזונות את חושבת שאת יכולה לשלם לי? אני רוצה מדור בצפון ת"א, ועוד כמה ת'לפים לבזבוזים. אל תדאגי לאוכל, אני אוכל אצל אהרל'ה בחומוסייה בצהריים ובערב במסעדה של השותף שלו, השף. את הרי יודעת שהוא רשם אותי בתעודת הזהות שלו, אז הוא מחויב לדאוג לי. אז כמה תיתני לי?


"לא יודעת כמה. נדבר על זה כשאזרוק אותך. איזה רב החליט על זה?".



מה זה משנה איזה רב? רב, יש עשרות אלפים כאלה, אחד או שניים החליטו וזהו. "טוב, אני הרי מכירה אותך, כל ההקדמה לסרט הייתה שאתן לך יותר כסף מזומן בכל שבוע, אז זהו שלא. יאללה ביי, אני עסוקה, לאב יו".



רגע, זה נראה לך הגיוני שתמשיכי להחזיק אותי על דמי כיס של 100 שקל בשבוע (וגם את ה־100 שלקחת לי מהארנק בשבוע שעבר לא החזרת), את רוצה שאעתור נגדך לבית הדין הרבני? בשנייה אני מקבל פס"ד הצהרתי.


"וואו, אתה חופר. נתתי לך כרטיס אשראי, אל תשחק לי מסכן". נכון, אבל רק עד 4,000 שקל, ובכל רכישה מעל 100 הם רוצים לדבר עם בעלת הכרטיס. "יופי, אין לך מה לרכוש מעל 100, אני קונה לך הכל".



אולי נלך לגישור אצל איזה חניוק? מה את אומרת?


"מה שאני אומרת זה שתיתן לי לעבוד, אתה הרי משועמם, כי אחרת לא הייתי שומעת ממך. תוציא את הילד מהגן, ואל תקנה לו במבה אדומה. זה מלא סוכר. אתה אבא שלו, לא חבר שלו. צ'או, חיים שלי".


ואז היא ניתקה. אבל היא עוד תשלם בע"ה והדגנרטים שמתיימרים לייצג אותו בבית הדין שהמציאו, כאילו בשבילו.




שדולה לבטלה


כנראה שמשעמם שם באגם הדרעק, אז הדיירים קוראים לאורחים שישעשעו אותם קצת. בכל פעם מתחום אחר, במסווה של שדולה. גונבים דעת בחסות החקיקה. השבוע הם קראו לכל מיני גורמים בספורט הישראלי כי רצו להבין מדוע הכדורגל שלנו כושל. וואו, שיראו משחק ליגה - הם יבינו הכל.


אצלנו השחקנים עסוקים בגניבה ממעביד. הם פורחים בדרך כלל בקיץ, בתקופת המו"מ, אחרי זה אין תשואה להשקעה. הם מחפשים את כל הדרכים לפגיעה במעביד, התאגדות, לא לעבוד בשבת ובמועדים, ושוכחים שאלוהים נגע בהם פעמיים: בפעם הראשונה כאשר אפשר להם להתפרנס מתחביבם; בפעם השנייה כאשר גרם להם להיוולד כאן. כי אם היו נולדים בחו"ל, הם היו חייבים לעבוד רחמנא ליצלן, כי כדורגלנים מקצוענים הם לא היו, אולי רופאי שיניים. אבל זה באמת שולי. זה מה יש והוא לא ניתן לתיקון, כי מהרגולטור ומטה כולם מוציאים שם רע לחלטורה בהתייחסות לספורט בקהילה.


באגם הדרעק עוסקים במה שמייצר כותרות, וזה כישלונה של נבחרת הכדורגל והכישלונות שעוד יהיו. אבל להתחיל לעסוק בשפיץ של הפירמידה מראה על חוסר מושג בתחום, על בינוניות כמחלה ממארת, ועל חוסר יכולת מינימלית לחשוב קצת - ולהעתיק ממדינות אחרות.



בישראל אין מאגר של עוסקים בספורט. היחס בעולם הוא נגדנו: לנו יש 80 אלף ספורטאים בכל הענפים, בעוד שבכל מדינה מתוקנת עם גודל אוכלוסייה זהה לשלנו יש 800 אלף ומעלה. בבתי הספר שלנו לומדים כבר 67 שנה רק 90 דקות חינוך גופני בשבוע. אחרי קריאת שמות ופטפטת זה 70 דקות נטו. בכל העולם לומדים חמש שעות חינוך גופני לפחות, לעומת שעתיים אצלנו. מדוע? אומרים שאין כסף. זו רמאות. תקציב החינוך בישראל גדל ל־56 מיליארד שקל. אבל לומדים שטויות, והילדים לוקים בכושר בסיסי כאשר הם מגיעים לבגרות. כולם מספרים סיפורי פוגי על אקדמיות ונוכלויות אחרות. אקדמיות הן למצוינות. איך יאתרו מצטיינים כאשר אין תשתית הולמת לאיתור כישרונות?



אתלטיקה היא הבסיס לכל משחקי הכדור, ובישראל אין אתלטיקה כי אין מספיק מאמנים. כאשר כבר יש מאמנים מכורים לעניין, משלמים להם 1,800 שקל בחודש, אף שההכנסה החודשית הממוצעת מקבוצת ילדים בכדורגל היא כ־5,000 שקל, במקרה הרע, או 7,000־8,000 ביישובים מבוססים - לא כולל סבסוד מרשויות וכספי מדינה לפי קריטריונים מפגרים.



הבעיה עם כדורגל בפרט היא מחסור במגרשים. בגבעתיים, עיר עם אוכלוסייה ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, יש רק מגרש סינתטי אחד, שאינו חוקי, כי הוא קטן מדי. מתאמנות עליו שלוש־ארבע קבוצות בכל אימון. בכל עיר מפגרת באירופה יש עשרות מגרשי משחקים. כאן הולכים על אצטדיונים. בסדר, בנינו כמה, מה עם מגרשים? לא, זה לא, מה פתאום? מגרשים זה לנדל"ן. על פי פקודת העיריות, חייב להיות בכל עיר שטח ציבורי של עד 27% משטח הרשות המקומית. הצחקתם אותנו. איזה שטח ציבורי לספורט יש בתל אביב, חוץ מספורטק צפון ודרום? וזה ל־400 אלף איש. בירושלים צריך לבנות מקוואות וכוייללים, אז איפה יבנו מגרשים לספורט? בכותל?



הא, והכי חשוב שאומרים שאין כסף. אז איך קוראים ל־1.1 מיליארד שקל של הטוטו ששוכבים בבתי ההשקעות, כדי שהחברים של צחי פישביין יעשו כמה לירות על תשואה מהשקעות? והחברים יודעים איך להודות לו. הנה מאיר שמיר מינה את פישביין כדרעקטור מטעם הציבור במבטח־שמיר. יש אפעס חשאש לניגוד עניינים. אקסלנס היא בעלת מניות במבטח־שמיר, ומשמשת בית השקעות לטוטו; מבטח גם הגדילה את אחזקותיה בגילת תקשורת ל־8%. גילת היא אחת מספקיות שירותי התקשורת לטוטו.


זו רק דוגמה קטנה לדרך שבה מתנהל כאן העייסק ביש, שקוראים לו מינהל תקין בספורט. אבל השדולה באגם הדרעק רוצה לתקן את נבחרת הכדורגל.


איזו קולקציה של אפסים אנחנו מממנים, אבל מגיע לנו, אנחנו רוצים שידפקו אותנו עוד. הרבה עוד.



כמו מיידוף


השבוע פגשתי באיזי שרצקי, הפילנתרופ של עירוני קריית שמונה. אני באמת אוהב את האיש, שמשקיע מהונו ומזמנו כדי להחזיק מועדון כדורגל בעיר, שרוב מוחלט מתושביה בכלל אוהדי מכבי חיפה ובית"ר ירושלים. אבל איזי כבר שרף שם 250 מיליון שקל ב־15 שנה, ושיהיה רק בריא, ישרוף עוד 250 לפחות ב־15 הבאות. ככה הוא.



אבל במקביל לקריית שמונה הוא גם חבר בהתאחדות, והמועדון שלו חבר במינהלת. כולם חברים של כולם. איזי משוכנע שהכדורגל שווה לפחות 60 מיליון בזכויות שידור. אמרתי לו שהוא לא שווה שישה, כי מה שהשחקנים נותנים זו הונאת הציבור ואף אחד גם לא רוצה לראות את זה. עובדה, יש רייטינג והוא זוועה. "תראה שנשיג 60 מיליון". שמע, אם תשיגו 60 מיליון, זה יותר גרוע ממה שעשה מיידוף ללקוחות שלו, כי הוא לפחות הונה אותם בקלאס. לכם אין קלאס ואין לכם מוצר, אתם מוכרים אוויר פגום.



כל בעלי הקבוצות המקצועניות וההתאחדויות שמאגדות אותן יודעים את האמת, אבל הם כבולים בהסכם שיווק חולני עם הטוטו. ההסכם הזה לא מאפשר להם חופש כדי להביא גורמים מסחריים לאצטדיונים; שום גורם הרי לא רוצה להתלכלך בכדורגל, אבל גם אם היה רוצה, איך יפרסמו אותו כאשר הליגה נקראת ליגת ווינר, והמדים, שטחי המגרש ושלטי הפרסום שייכים לטוטו? בגלל המציאות הזאת הם מנסים לסחוט מגופי השידור. אלו, בבעלות פרטית. ירצו - ייתנו, לא ירצו - לא ייתנו.



למחיר של ה־60 מיליון הגיעו הפוליטרוקים אחרי שאיימו להקים ערוץ טלוויזיה ולשדר את המשחקים. חבל שהם לא עשו את זה, כי אחרי שהיו מפסידים כמה עשרות מיליוני דולרים, היו נרגעים מההזיות. אין כמו התרסקות כדי להקיץ מהזיות. הייתי שם.



אז מה צריך לעשות? פשוט מאוד. לשכנע את דיירי אגם הדרעק לוותר על הכוח באמצעות ההקצבות והקניפלים, לתקן את חוק ההסדר להימורים בספורט - שמעניק בלעדיות לטוטו ולמוקדי כוח פוליטיים - ולהוציא מכרז בין כל חברות ההימורים המקוונות בעולם עם מחיר מינימום של 400 מיליון שקל, שזה גם 100 מיליון, רק ביורו. ופתאום יהיה כסף לספורט, ואפילו ייתנו לצחי פישביין חשבון הוצאות של מיליון שקל, לא 750 אלף, והוא ייסע לכל משחק שבא לו.


אבל זה חלום אוטופי, כי באגם הדרעק לא חושבים נקי, חושבים על הכוח. בשיטה הקיימת הם יכולים לבזבז מיליארדים, בלי לייצר ספורט, רק כאילו.


וכאילו זה שם המשחק אצלנו.



[email protected]