מח"ט בנימין, אל"מ ישראל שומר, מעריך שגדל פה דור של נוער פלסטיני שלא זוכר את מבצע "חומת מגן" ולא מפחד מאיתנו. אכן, הנוער הפלסטיני בוודאי אינו זוכר את "חומת מגן". הוא גדל באווירה של "התנגדות עממית" פלסטינית (סכינים, דריסות ובקבוקי תבערה) שלפחות מאז שהחלה ב־2011, ישראל אפשרה לה להשתולל באין מפריע בשטחי יהודה ושומרון.



כנראה שמאז שהחל הטרור הפלסטיני נגד היישוב היהודי לפני כמאה שנים, כל דור של צעירים פלסטינים היה צריך להתחיל ללמוד כל פעם מחדש שיש לפחד מהיהודים אם רוצים לשחוט אותם. ועד שלמד, החברה הפלסטינית הידרדרה ונכנסה לפיגור, ואלו החברה היהודית רק פרחה ושגשגה.



בואו נכניס רגע את הטרור הפלסטיני הנוכחי לרצף ההיסטורי, על מנת שנקבל את הפרופורציות הנכונות להבנתו ולהבנת המציאות הביטחונית שבה נמצאת כיום מדינת ישראל:



קודם כל נפנה לכמה מספרים. מ־1920 ועד נובמבר 1947, אז החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית, נהרגו מטרור פלסטיני למעלה מ־700 יהודים. באותה תקופה היישוב היהודי מנה רק כמה מאות אלפים. בשנות ה־70 של המאה הקודמת נחטפו מטוסים ובוצעו פיגועי הרג המוני, שהבולט בהם הוא רצח 22 ילדים ב־1974 במעלות שבגבול הצפון. ממשיכים לאינתיפאדה הראשונה, שהתחוללה בין השנים 1987־1993, אז נהרגו 164 אנשים. סך הכל מאז 1920 ועד ספטמבר 1993 (עם החתימה על הסכם אוסלו הראשון) נהרגו למעלה מאלף איש.



מאז - כאשר אש"ף בראשות יאסר ערפאת התחייב להפסיק את הטרור - ועד לסיומה של האינתיפאדה השנייה ב־2005, נהרגו למעלה מ־1,200 איש. רובם בפיגועים המוניים באוטובוסים, במרכזי בילוי, ברחובות וכמעט בכל אתר ואתר ברחבי הארץ.



על מנת לקבל את התמונה הנכונה יש צורך לערוך הבחנה בין שתי תקופות היסטוריות: התקופה הראשונה מ־1920 ועד להקמת המדינה ב־1948, שבה היישוב היהודי היה קטן וחלש מול הפלסטינים, והטרור הפלסטיני היווה איום אמיתי על היישוב היהודי המתגונן.



התקופה השנייה היא מאז הקמת המדינה, ובעיקר מאז 1967. כשאנחנו החזקים, והפלסטינים הם החלשים בכל המובנים. הטרור הפלסטיני אינו מהווה איום משמעותי על מדינת ישראל. הוא הפך בעיקרו לנשק של חלשים. סכין, רובה, מחבל מתאבד שנושא עמו חומרי נפץ ועד לנשק רקטי וטילי. היו לטרור עליות וירידות, ולפי שעה בתקופה הנוכחית שממוקמת בתוך הרצף ההיסטורי, הוא החלש שבחלשים.



כמובן שהוא יוצר בעיות ביטחוניות לא פשוטות ומהווה איום מתמיד על האוכלוסייה האזרחית שלנו, ופעמים על הכלכלה שלנו. אבל למדנו להתמודד איתו ועם איומים חמורים הרבה יותר. החשוב הוא להבין את המובן: כאן זה לא שווייץ. לפנינו מאבק ארוך טווח ועוד הרבה שנים נצטרך לאחוז בחרב, תוך חתירה בלתי נלאית למציאת פתרונות ארוכי טווח.



מצבנו הביטחוני כיום הרבה יותר טוב מאשר בעבר, כולל בתחום הביטחון האישי. אילו הייתי נשאל האם ברצוני להיוולד בתקופה שמכנים אותה אצלנו "ישראל היפה" (זאת שלפני עליית הליכוד לשלטון ב־1977 ולפני מלחמת יום הכיפורים) או בתקופה הנוכחית, הייתי עונה ללא היסוס: בתקופה הנוכחית.