אני בת 50. לפני כשנתיים נאלצתי לעזוב את מקום העבודה שלי, ולמרות שלא רציתי לעזוב, הרגשתי שלא נותרה לי ברירה מכיוון שהאווירה הייתה מעיקה ואחת העובדות השחירה את שמי על לא עוול בכפי. במהלך השנתיים המעסיק שלי גילה את האמת, הבין שהוא לא מסוגל להסתדר בלעדי ואף ביקש שאחזור. האם החזרה למקום העבודה הקודם היא ההחלטה הנכונה עבורי?



“אני חושבת שיש לך חוסר בהערכה עצמית. כאשר אנחנו עושים עבודה טובה מאוד אבל לא מעריכים את העשייה שלנו, אי אפשר לצפות מאחרים להעריך אותנו. משהו חסר בהתנהלות שלך, כי עבדת ולא קיבלת את מה שמגיע לך ואף יצרת מצב שבו המעסיק הצליח להעריך אותך רק לאחר שעזבת. יכול להיות שהבנת שיעור או שניים, התקדמת ואת כבר נמצאת בשלב אחר בחייך. אם קיבלת עבודה טובה יותר וזכית להערכה, את יכולה לכתוב למעסיק שלך מכתב ולהעביר לו מסר: ‘אני שמחה מאוד שאתה זקוק לי אבל היום אני מקבלת תנאים טובים יותר במקום העבודה שלי ואתה לא תוכל להתחרות בהם. אם תוכל להתעלות ולהציע לי יותר, אשקול את חזרתי’. עומדות בפנייך מספר אפשרויות וכדאי שתשקלי בכובד ראש את חזרתך לעבודה. הציגי למעסיק שלך את התנאים שמתאימים לך, ואם תצליחי ליצור הסכם שלפיו תקבלי תנאים טובים יותר, אז המעסיק יבין שיש לך הערכה עצמית גבוהה. אני מציעה לך לכתוב באופן מסודר את רשימת הדרישות שלך הכוללת תנאים משובחים, וכך תביני כיצד היית רוצה לראות את עצמך במקום העבודה הישן־חדש. אם את עובדת היום במקום שבו מעריכים אותך ממילא, כדאי שתחשבי היטב אם שווה לחזור למקום עבודה שהשאיר לך טעם מר”.



בעלי סובל מכאבי גב חזקים מאוד, בעיקר באזור הגב התחתון, ולאחרונה הוא שוקל לעבור ניתוח. אני חוששת מאוד מכיוון שמדובר בניתוח מסובך, אבל הבנתי שזה לא ממש משנה או תלוי בי. האם לדעתך כדאי לבעלי לעבור את הניתוח? ואולי קיים פתרון אחר למצב?



“אני עוסקת בייעוץ פילוסופי, וכאשר מדובר בבעיה רפואית אני ממליצה לגשת למומחה. מבחינה פילוסופית כאשר פותרים כאב אחד בדרך כלל לא פותרים את הכאב הפנימי שבעקבותיו הגיע הכאב הפיזי. נתקלתי בהמון מטופלים שעברו ניתוחי גב ומצבם השתפר, אבל אז הכאב שלהם פשוט עבר למקום אחר והגיע לרגליים. אותם מטופלים רצו ללכת ביתר קלות, אבל הגמישות של הגב לא השתפרה אלא הפכה להיות גרועה יותר. כאשר אנחנו פותרים שיעור בחיים באופן חלקי, אז מגיע שיעור אחר בתחפושת ממש כמו גידול שעובר ממקום למקום, וזו ההוכחה לכך שקודם כל צריך לעשות עבודה פנימית. השאלה הראשונה שהייתי שואלת את בעלך היא איזה גב חסר לו בחיים. יכול להיות שהוא מתמודד עם מצבים שונים בלי גב, ויכולת ההתמודדות שלו היא צרה. יש מקרים שבהם האדם לא באמת מתמודד לבד אבל מרגיש לבד, ולכן יש לטפל בתחושה הסובייקטיבית הזאת. בעלך צריך לקחת בחשבון שהניתוח אולי יפתור את כאב הגב, אבל שהכאב אולי יעבור לרגליים. ואז הוא ייאלץ לשאול את עצמו אם הוא יכול להתמודד עם חוסר היציבות שלו לבדו. הכאב הוא אותו הכאב בתחפושת, ובמקום החוסר בגב הוא ירגיש חוסר ביציבות. אני מאמינה שבמקרים האלה צריך לטפל קודם כל באמצעות המחשבה. יש אנשים שמעדיפים ללמוד שיעור אחר מאשר השיעור שלו הם באמת זקוקים. יש כאלה שחושבים שאם הם יתמודדו עם שיעור אחר בחיים, הם יוכלו להתמקד בו ולשכוח מהכאב. פגשתי הרבה אנשים שהתמודדו עם קונפליקטים והודו בפני שהם מודעים לקונפליקט, התרגלו לחיות איתו ולא מעוניינים לפתור אותו כי אין להם בעיה אחרת. החיים שלנו מורכבים מתהליך מתמשך של קונפליקטים, והוא משתנה ככל שאנחנו גדלים ומתפתחים. יש משהו בתהליך המחשבה שבעלך חייב לפתור, והוא צריך להבין עם אילו דברים הוא מתמודד לבד בחייו. הוא צריך ללמוד לקבל וגם לקחת על עצמו יותר אחריות. יכול להיות שהוא צריך להתעסק בדברים פשוטים יותר, לאהוב את האחריות ולהבין שהיא זו שתצליח לפתח אותו. כמו שאי אפשר לחיות בלי גב, כך גם אי אפשר לחיות ללא אחריות. אחד המסרים החשובים של בראייה אחרת היא שבלי לקחת מרות על עצמי אני לא יכול בשום אופן לפתח את המהות שלי. עומק ההבנה והמחשבה של האדם היא זו שהופכת אותו לגבוה יותר, והשאלה היא האם הוא מוכן לקבל את ברירת מחדל ואת האחריות בחייו ואף ליהנות ממנה. לפעמים צריך ליהנות מדבר מסוים, ואז הדברים האחרים מתרחשים ביתר קלות. אפשר ליהנות מתהליכי חשיבה גם בלי לדאוג אם יהיה טוב או לא”. 



ערכה: אפרת קורמן

מתוך תוכניתה של שלומית תמיר, בכל יום שני ב־20:00 ב"רדיו ללא הפסקה"