סבתא מודאגת ביקשה את עצתה של מיכל בנוגע להסבר והכנה של נכדה הקטן לקראת מעבר הדירה הקרב מצפון הארץ לדרומה, שעתיד לשנות את חייו מקצה לקצה.

לאורך כל החיים, גם אנחנו כמבוגרים, עוברים מעברים - מעבר דירה, מעבר עבודה, מעבר בין בתי ספר בילדות. בכל פעם זו הסתגלות מחודשת - התרגילים אחרים, אנשים אחרים, וגם ילדים עוברים מעברים, כמו לידה של אח. דברים באמת משתנים, אבל אסור לשכוח שה-'הארד קור' של החיים, זה שאימא, אבא והתינוק מלווים אותו לשם. לכן אין מה להילחץ ולא להיבהל יותר מדי.
 

מציאות חייו של ילד היא מציאות חייו. במקרה הזה זו מציאות טובה, הוא לא יודע מה הסיבה, והסיבה גם לא מעניינת אותו. במעבר יכול להיות סיכון משברי. לא לחפש טראומות ולא להיכנס לחרדות, אלא להבין בנינוחות שעלולה להיות פה איזושהי טלטלה. אנחנו צריכים גם להתכונן לזה מבחינה עתידית, כי יכול להיות שבשבועיים הראשונים לא נראה כלום - אבל אחר כך זה יקרה.
 

מעבר הוא בעצם יציאה מאיזון. "עד עכשיו הייתי רגיל" אומר הקטנצ'יק לעצמו, "אותו בית, אותו מקום, אותם חברים, אותה דרך הביתה, אותה דרך לגן, אותה שגרה אחרי צהריים, אותה בריכה". ועכשיו, מעבר דירה, עליות חדשות או להתעורר במיטה חדשה - זו בעצם יציאה מאיזון. היא לא אמורה להיות טראומטית אבל היא אמורה להיות כזאת שהילד יחפש את מקומו מחדש. יכול להיות שהוא יתגעגע לחברים, יכול להיות שהוא יגיד שהוא לא רוצה דווקא פה, יכול להיות שהוא יגיד שהוא לא אוהב את החושך הזה,  או דברים נוספים בסגנון הזה.
 

אנחנו צריכים להתייחס לזה באספקט 'תיווך השינוי'. מספיק להגיד לו עשרה ימים קודם, ואם יש אפשרות לנסוע לשם לפני מעבר הדירה אז לצרף אותו. אם לא אז פשוט אומרים לו: "אתה יודע קושקוש," כאילו אנחנו מספרים לו סיפור ילדים על ילד אחר, "אימא או אבא קיבלו עבודה חדשה ואנחנו עומדים לעבור למקום אחר, אחר ומיוחד". למשל: "אתה יודע מה יש בנגב? רואים את הירח הגדול ואת כל הכוכבים, יש שם בריכה ממש קרובה שאפשר לשחק בה ולהיות בה המון, שם הרבה יותר חם מפה ואפשר ללכת יחפים". צובעים את הדברים השונים בצבע נהדר, הרפתקני וחיובי.
 

הרבה פעמים מה שעובר על הילדים אינו כתוצאה מהמציאות עצמה, אלא בדרך שבה המציאות הוסברה להם. ההורה הוא בעצם הגורו, הסמן, הוא זה שמסמן לילד, לא רק בהבעת פנים ובחיוך, אלא גם באנרגיה שמועברת להם.
 

לפעמים אפשר לחייך אבל הילד רואה בעיניים שאני מפחדת. אם אני סומכת על הילד והוא ילד שמח, ויהיו שם עוד כמה ילדים וזה יהיה כיף לא נורמלי כי זה משהו חדש, אני אעביר לו את השמחה ואת ההתרגשות. אני יודעת שאולי יהיה לו קצת קשה, אז אני אהיה שם ואני אקל עליו ואני אהיה ערה לפרידות בהתחלה. מצד שני, התפקיד שלי יהיה לגרום לו להסתגל כמה שיותר מהר למקום החדש. לא לרחם עליו, אלא להבין שקשה לו ושזה התפקיד שלי ללמד אותו להתרומם כדי להגיע למקום חדש. העיקר זה לא לפחד, כי אנחנו עושים משהו שטוב למשפחה שלנו - ואם הוא טוב למשפחה הוא טוב גם לו.
 

כדאי לסמוך על היכולות של הילד, ועל החוזקות שלו, כי כנראה שתוך שבועיים הוא ירכוש חברים חדשים. אני לא צופה בעיה, אך אני צופה ימי קליטה, אולי אפילו שבועות של קליטה - 'אני רוצה את סבתא', 'פויה הבית הזה'. אתם צריכים לחבק אותו ולהגיד לו בחיבוק: "אתה מתגעגע, נכון מתוק? אז יום אחד כשיהיה לנו חופש, נוכל לנסוע לבקר, ונוכל לדבר עם סבתא דרך המחשב".
 

צריך לדעת שאולי יהיו לו רגעים קשים, והוא יבכה והוא יכעס עליהם. צריך להגיד לו במילים שאתם יודעים שהוא עצוב, אבל שהוא יתרגל. תוציאו אותו מזה, תסיחו את דעתו ולאט לאט הוא ישכח מזה. צריך לתווך לו את ההיכרות, להיות איתו, ללוות אותו לגן, להגיד את האמת ולעשות את זה אופטימי וחיובי. כי כשאני שופכת על הילד נצנצים של חיוביות וכשהוא מרגיש שאימא בוטחת בו, הוא גם מוצא בתוכו את הכוחות.