בחודש הבא הורי יחגגו 40 שנות נישואים. הילדים האלה התחתנו בחורף הכי קשה, בשנת 1976 באמצע שנות ה־20 לחייהם. זה קרה בקולנוע "מקסים" בתל אביב בחתונת סבנטיז קטנה וקלאסית, כששביתת אוטובוסים של דן מהדהדת ברקע, וכשלאיש לא היה מושג כיצד יגיעו מעט האורחים למרכז תל אביב. לא היה שם רבע עוף, אך הייתה חלה ארוכה ועוגת קומות ולהקה ששרה שירי וודסטוק באנגלית, פלוס אריאל זילבר אחד שהפך לחידת חייהם. עד עצם היום הזה הם רבים ביניהם אם הוא זה שישב בכבודו ובעצמו מאחורי הקלידים, או שזו הייתה רק משאלת לב של כמה פריקים של תמוז.



וידיאו אין, כי מי חשב אז לצלם, ובקושי יש תמונות, ואמא שלי, היפה מכל, קיבלה שמלה בדיוק שבוע לפני האירוע והתאפרה לבד. ראיתן כלה שמעיזה להתאפר היום לבד? כל מה שנותר הוא רק זיכרון עמום של “רוצי שמוליק", שהיה השיר היחיד שהושמע ברקע בעברית. מקור או קאבר? ככל הנראה גם אריאל זילבר בעצמו לא יודע. ועל אף שבביתנו יש התנגדות רבתי למוסד הרבנות ובכלל למוסדות שמאלצים נשמות חופשיות להשתמש בטפסים, חתימות וחותמות דיו סגולות, “בשנת 1976" הם תמיד נוהגים להתנצל ולומר: “לא הייתה אלטרנטיבה אחרת, אז זרמנו". זרמו, ובכל זאת שרדו את הסטטיסטיקה ולא רק על הנייר. בחיי שהם מאוהבים, טפו טפו חמסה חמסה.



ואני, שבימים אלה מתלבטת מה אפשר להעניק לזוג שנשוי 40 שנה, אם בכלל יש מתנה שכזו, מוצאת את עצמי מביטה באלבום החתונה הקטן ממרומי גילי, על שני בני ה־20 ומשהו עם תמימות הנעורים שלא זקוקה לפוטושופ - וזה מאוד מוזר. אולי כי רוב חיי הרגשתי יותר שייכת לדורם מאשר לדורי, ואולי כי קשה לי לתפוס שאני כבר מבוגרת הרבה יותר ממה שהם היו אז. אני מביטה בתמונות ומצליחה להבחין בניצוצות של רומנטיקה שאינה פלסטיקית ומעושה. להבדיל מכל פסטיבלי החתונות בימינו שמצליחים לגרום לי סלידה ובחילה.



אני כותבת על זה הרבה אני יודעת, אבל זה מרגיז לראות מה עשינו ממנה בדור שלי, מהאהבה הלא מסובכת והלא מתיימרת. ואיך רצחנו אותה לגמרי. אם יש משהו שהמסחרה של עולם החתונות המודרני הצליחה לעשות, הוא לשאוב מכל היופי שבזוגיות את הדבר הכי חשוב: פשטות. ולהפוך אותה לפרויקט גינדי של בני אדם שמאמינים כמו החבר'ה ממגדל בבל, שהם יצירי הבריאה ובמקרה הרע יותר: מלך ומלכה לערב אחד.



האמת היא שלעומת ילדות שמביטות בתמונות החתונה של הוריהן ומפנטזות על שמלת כלה, שובלים, פרחים ושבירת כוס, לי מעולם לא הייתה פנטזיה כזו. לא שמלה, לא כלה ולא כתר. וייתכן כי אולי זה עסק קצת מוזר לצופה מן הצד, לשמוע התנגדות שכזאת למוסד נישואים בעיקר מכיוון ש"אין לי תירוץ". אם יש משהו שראיתי בבית זו הייתה דווקא ההוכחה שעוד יש אהבה בעולם. אלא שבניגוד לסטטיסטיקה הרגילה שלרוב נוטה לומר כי דווקא ילדים להורים גרושים לא ימהרו להתחתן בחייהם, לא רק שאני לא ממהרת, אלא אני לא רואה את עצמי צועדת בפסיעות ולס או מה שזה לא יהיה. ובכלל, מישהו מוכן להסביר לי אחת ולתמיד בשביל מה צריך עדים, לעזאזל, רק כדי לומר למישהו אני אוהב אותך?



את אחד הוויכוחים המעניינים בנושא ניהלתי לפני כמה שנים דווקא עם גבר, שהתעקש וטען כי מסמך הנישואים הוא זה שגורם לבני זוג שרבים לחשוב פעמיים ואפילו שלוש לפני שהם מפרקים את החבילה. אני זוכרת שעניתי לו שלדעתי דווקא הבחירה להישאר כשיש לך חופש מוחלט לקום וללכת ללא בירוקרטיה וללא הסברים, היא הדבר החזק ביותר בעיני. ואי אפשר להתעלם מכך שמשהו בטופס הזה תוקע מחשבתית את נטיית לבו של האדם כפי שברא אותו הטבע. הוא כמובן נותר בשלו, וטען שאני חיה בסרט מופרך מאוד אם אני באמת מאמינה בתיאוריית החופש. מאז אותה שיחה, אגב, הוא כבר הספיק להתגרש.



אני קצת מצטערת שאין לי סרטון וידיאו כדי לראות מה באמת קרה בערב החתונה בקולנוע "מקסים", ואולי גם לפתור אחת ולתמיד את חידת אריאל זילבר שעולה בכל יום נישואים או בכל פעם כשהנ"ל מעורב בפליטת פה כלשהי. מעניין כי מעולם לא שאלתי אותם אם אז בשנת 76' הם חשבו שזה יחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. תמיד כששואלים זוג שנמצא שנים רבות יחד אם הם חשבו שזה מה שיהיה, הם נוטים לומר שכן ונשבענו זה לזו עד סוף החיים. אני חושבת שזה מפחיד מדי ואולי אפילו לא הוגן אחד כלפי השנייה. אולי זוגיות זה משהו שעדיף לא להישבע לו מלכתחילה, אלא לצעוד בתוכו כמו אלכוהוליסט בגמילה. יום ביומו.