לוהט בקלפיות. בעוד שבועיים יגיע מועד התפוגה של 2015, ומבקרי הקולנוע מגירים כעת זיעה במילוי טופסי הדירוג השנתי. הראשון שהזדרז לפזר את התארים הנכספים היה דווקא תא מבקרי הסרטים הנחשבים של ניו יורק, שכבר לפני שבועיים המטיר על “קרול" את תואר סרט השנה, במאי השנה (טוד היינס), והוסיף להם גם את תוארי התסריט והצילום המצטיינים.
 
“קרול", דרמה יפה ומוקפדת הטווה סיפור אהבה לסבי שמתחולל לפני 60 שנה בניו יורק, יגיע לבתי הקולנוע בישראל ב–7 בינואר, אך בינתיים הוא הספיק כבר לאסוף ציונים לשבח גם מטעם האתר הפופולרי “אינדיוויר", שעורך מדי שנה משאל בין מבקרים החיים ברשת - בלוגרים ונציגי אתרים נבחרים. למעלה מ–200 אנשים העוסקים שם בסיקור סרטים העניקו ל"קרול" את הפרס על התסריט, הצילום והמוזיקה המקורית, אבל אצלם הלך התואר של סרט השנה דווקא לחלק הרביעי של האפוקליפסה “מקס הזועם".
 
כאמור, הקלפיות רותחות, וחברי האקדמיה האירופית לקולנוע ירדו די נמוך על מנת לבחור דווקא ב"נעורים", סרטו של פאולו סורנטינו האיטלקי (עם מייקל קיין והארווי קייטל), שנחשף לראשונה בפסטיבל קאן, כסרט הטוב לשנת 2015. שיהיה. בקרוב גם התור של מבקרי לוס אנג'לס ואחר כך לונדון, והתמונה תושלם באמצע ינואר עם פרסום המועמדויות לאוסקר.
 

הניסיון המצטבר גורס שפסטיבל קאן הוא אכן הבמה הנאותה שבה נחגגות הפרמיירות ליצירות הבולטות של העונה הקולנועית. כאמור, “קרול" היה שם בקאן, וכך גם סרטו של סורנטינו, כמו גם “הבן של שאול" ההונגרי, שהקלפיות באמריקה ובאירופה שבות ומנקדות אותו בציונים גבוהים ובתארים של תגלית השנה. המוזר הוא שסרט זה (במאי: לסלו נמש, שזו לו עבודתו הראשונה), שנחשף כבר לקהל הרחב במרבית מדינות מערב אירופה ובארצות הברית, עדיין לא זכה לאקרן בישראל. זאת, אף שסיפורו מתמקד באנשי הזונדרקומנדו באושוויץ, וכאילו נועד בעיקר לצרכנים הספוגים במודעות עמוקה למורשת השואה.
 
התחרות בקאן, חובה להוסיף, סיפקה גם את הסרט הטוב ביותר שכן הוקרן בבתי הקולנוע בארץ במהלך 2015. זוהי עבודתו של סטפן בריזה הצרפתי, “ערכו של אדם", המחזירה את המבע הפילמאי אל נקודת הבסיס שלו - אל שאלות הקיום של האדם. אין הכוונה רק לגיבורי העלילות המונצחים על הבד, אלא בעיקר למי שרוכש כרטיס כניסה לאולמות ההקרנה כדי לעבור מחדש חוויה מזככת, ולפעמים מטלטלת.
 
במקרה של “ערכו של אדם" אכן מדובר בחוויה מטלטלת. זאת משום שבריזה, שהוא קולנוען אלמוני לרוב הצופים בארץ, משכיל לתמצת בשעה וחצי את כל נזקי הקפיטליזם. לא רק הנזקים הכלכליים אלא בעיקר הצלקות הנפשיות שמותירה השקפת עולם קטלנית זו אצל קורבנותיה. כלומר, אצל מרבית המפרנסים בתבל.

"ערכו של אדם". צילום: יח"צ
"ערכו של אדם". צילום: יח"צ

 
סיפורו הזעיר של מפוטר בן 51 המתקשה לשוב למעגל העבודה, וסופו שמקבל עליו ביצוע של תפקיד די סביר, ולגמרי לא מבזה, ברשת מרכולים עממית. התפקיד הזה הופך אותו לשותף למשטר העבדות העכשווי, למעין משטרה חשאית מטעם הדירקטוריון, שבולש אחר עמיתיו לעבודה המשתדלים להתפרנס אף הם. הססמה המוכרת של דג גדול האוכל דג קטן, שאוכל סרדינים וכך הלאה, מקבלת אצל בריזה נפח טרגי הרבה יותר מכל אותם דוחות עוני עונתיים, שמציפים את עמודי החדשות וסופם להישכח.
 
מצטיין שנה נוסף שהפציע קודם לכן בתחרות בקאן היה “אחותנו הקטנה" של הירוקאזו קורה–אדה היפני. סיפור מריר–מתוק זה עוקב אחר שלוש אחיות המתייתמות מאביהן שהתנכר להן, ובתוך כך מאמצות את האחות למחצה שלהן, שנולדה לאב מאישה אחרת. דווקא באמצעות סיפור זעיר זה ניתן לתמצת את מהות המונח העתיק “מותר האדם", מונח שכמובן מבטא את ההיפוך המוחלט של הדת הקפיטליסטית האכזרית, גיבורת “ערכו של אדם".
 
קורה–אדה (“איש אינו יודע", “עדיין מתהלכים", “סיפור משפחתי") ממשיך ב"אחותנו הקטנה" את העיון המעמיק שלו במהותו המטפיזית של התא המשפחתי, ובמה שניצב מעבר לעובדות היבשות של קשר דם ודנ"א. הדרמות היומיומיות שהוא מצליח להחיות על הבד, ובה בעת לבחון אותן תוך פירוקן למולקולות אוטונומיות, מעניקות גם הן תקווה - ממש כמו “ערכו של אדם" - שלא כל היצירה הפילמאית תשקע בשנים הקרובות אל עומקן של מדמנות הזומבים והרובוטריקים.
 
מעניין להשוות בין הלב הפועם של “אחותנו הקטנה" לבין הסרט הטורקי “ילדות פרא", עוד אחד מסרטי השנה היותר מוצלחים, המצופף אל תוך עלילתו הקטנה חמש ילדות בגיל ההתבגרות, אחיות שכמו חתמו בחשאי על הסכמי ערבות הדדית. לעומת קורה–אדה המעדיף את המבט האנליטי על מקבץ האחיות שהוא ברא, הרי שדניז גמזה–ארגובן, שביימה את “ילדות פרא" (וזו לה עבודת הביכורים), מבליטה את הסנטימנטלי כדבק המחבר בין הדמויות.

"אחותנו הקטנה". צילום: יח"צ
"אחותנו הקטנה". צילום: יח"צ

 
יש התופסים את המונח “פנטזיה" כמעקב אחר מסעות בין כוכבים ומלחמות גלאקטיות. “אי התירס" מתוצרת גאורגיה (במאי: גאורגי אובאשווילי) מניח שהפנטזיה אף פעם לא עולה על טיל ונוטשת את הסטרטוספירה, והיא תמיד תוסיף ותתחולל בתוך מוחם של גיבורי הסרטים, ובעיקר בתוך מערבולת החושים של הצופים באולם ההקרנה החשוך. “אי התירס" הסמלי, שמחייה את מחזור החיים החקלאי–אקלימי והופך אותו לגיבור כמעט אנושי, הנו תמהיל אינטליגנטי של כלי ביטוי סוריאליסטי ושל מחאה פוליטית המוגשת באופן עקיף, ונמנעת מטכניקות ישירות של מחאה והפגנה.
"אי התירס". צילום" יח"צ
"אי התירס". צילום" יח"צ

 

הכי אמריקאי

ובלי אמריקה הרי אי אפשר, ולכן ביקר השנה בבתי הקולנוע אפילו סרט ראוי מתוצרת ארצות הברית. זהו “שנה קשוחה מאוד" של ג'יי־סי צ'אנדור עם אוסקר אייזק וג'סיקה צ'סטיין בתפקידים המובילים. לכאורה מדובר בסרט פשע העוסק בהתמודדותו של היחיד כנגד רשעים אלימים, הקמים עליו מכל עבר רק משום שהוא מבריק ומקורי מהם. למעשה, סרט זה הוא כתב אשמה, מאוד עקיף ומאוד מרומז, כנגד מה שנהוג לכנות הון–שלטון. 
 
יזם בעל אומץ עוקף את החברות הגדולות ומציע הסקת חורף זולה לתושבי ניו יורק. כרישי ההון, שכרתו ברית עם הפשע המאורגן, ששומר על האינטרסים הרווחיים שלהם, חונקים את הקטן, החכם והנועז, בעלילה מתומצתת, שבה צ'אנדור שב ומוכיח את גישתו המקורית לעשיית קולנוע, שהתבלטה כבר בסרטיו הקודמים “התמוטטות" ו"הכל אבוד".
 
חלפו עברו על הבד גם כמה העמדות פנים של יוצרים בעלי מוניטין קודמים. הרוסי אנדריי זוויאגינצב שעמם ב"לוויתן" חסר העידון, ואילו קסבייה דולן, ילד הפלא של הקולנוע הקנדי, הרדים ב"מאמי" שלו. גרוע מזה היה המצב ב"אמא שלי", שהכין נני מורטי האיטלקי. דומה כי מורטי איבד לגמרי את המגע המעקצץ והשובבי שבלט בסרטים שיצר בעשור הקודם. 

"לויתן". צילום: יח"צ
"לויתן". צילום: יח"צ

 
מובן מאליו שהכי גרוע מבין מעמידי הפנים, ולא בפעם הראשונה, היה וודי אלן, שהפציץ את הבד בססמאות פילוסופיות עלק, שאותן נטע בתוך האיוולת העונתית שלו, “אדם ללא היגיון" - סרט שניסה להפיח רוח חיים בתזות שדוסטויבסקי דן בהן עוד במאה ה–19 ב"החטא ועונשו".
 

הכי גרוע

והנה כי כן, מגיעה סקירה זו לתחנה ההכרחית של אזכור הסרטים הגרועים של השנה, לצד וודי אלן כמובן. אין זו חוכמה גדולה לירוק על קומדיות חג מולד עלובות כמו “כולם אוהבים את הקופרס" ו"הלילה שלפני", ואפילו לא להתנשא על סרט ההמשך המאכזב “טד 2", שלא הזכיר כלל את השובבות של סרט המקור על אודות הדובי עם הפה המלוכלך, שחגג בקופות לפני שלוש שנים. אלה הם, בעצם הגדרתם ובגישתם המרושלת, סרטים גרועים מלידה.
 
סרט רע של ממש הוא אותו שילוב מנצח בין יומרה לבין האופן החובבני והשרלטני שבו היא מיושמת על הבד. מהבחינה הזו נראה ש"ליד הים", שאנג'לינה ג'ולי כתבה, ביימה, ואף מככבת בו, הוא המנצח בתחרות הזאת. דומה שהמולטי–טאלנט של ג'ולי מתבטא בשנים האחרונות בעיקר בבחירת המנתחים הפלסטיים, שמותירים בגופה ובפניה את עקבות האזמלים שלהם. חבל שהרפואה לא השתכללה עד כדי כך שנציגיה יוכלו להשתיל גם כישרון בימוי או משחק בפציינטים שלהם. 
 
ב"ליד הים" מנסה ג'ולי לטפס על הר חלקלק, העשוי מרסיסים ושאריות שנותרו מסרטי שנות ה־60 של אינגמר ברגמן השוודי ומיכלאנג'לו אנטוניוני האיטלקי. באופן עקרוני אין הבדל של ממש בין המהלך של ג'ולי לבין מה שוודי אלן מבצע ב"אדם ללא היגיון", לבד מהעובדה שהוא בכל זאת יודע איך להעמיד סצינה על הבד. והיא לא.

"שנה קשוחה". צילום: יח"צ
"שנה קשוחה". צילום: יח"צ

 
אלא ש"ליד הים" מחזיק רק בתואר סגן הסרט העלוב של השנה, משום שמעליו בסולם ניצב בגאון “חמישים גוונים של אפור". האגף הממונה על שטיפת המוח ביקום כולו (שעשה החודש המון שעות נוספות בכל הקשור לפמפום ההיסטריה סביב “מלחמת הכוכבים" החדש) עבד קשה לקראת חשיפתו של השעמומון הזה, שכל כך גירה את דמיונם של צרכני הקולנוע. ואלה, כמה לא מפתיע, ממש לא הגיעו לידי סיפוקם בצפייה בערימת הגללים הזו, שעושה שם רע אפילו לפורנו רך. 
 
מלכתחילה ברור היה שלא בימוי ולא משחק ולא תסריט ישחקו תפקיד משמעותי ב"חמישים גוונים של אפור". אבל צילום? ועיצוב? ומעט פורנו מרומז? שום כלום. אפילו סרט דוקומנטרי על עבודות אינסטלציה וניקוז ביוב מגרה יותר מהגרוע בסרטי 2015.