אומרים שברק לא מכה באותו המקום פעמיים, אבל מתברר שבמערכת המשפטית של מדינת ישראל הכל אפשרי. כמי שסיקרה במשך שבע שנים את משפטו של סולימאן אל־עביד, שנאשם ברצח חנית קיקוס, מדהים להיווכח בדמיון המעציב והמדאיג בין הפרשה לפרשת תאיר ראדה.



מדובר כמעט בתאומי סיאם: החל מהסנגור אביגדור פלדמן, דרך גביית ההודאה המפוקפקת, המשך בסבב הערכאות מהמחוזי לעליון וחזרה למחוזי ושוב לעליון, וכלה בפסק הדין החלוק בדעת מיעוט של שופטי בית המשפט העליון. ואם להמשיך במשל תאומי הסיאם, בשניהם הניתוח (הדיון המשפטי) הצליח, אבל החולה - הידיעה שנעשה לא רק דין, אלא גם צדק - מת.



בשני המקרים מדובר באנשים בתחתית שרשרת המזון החברתית - אל־עביד הבדואי, פועל זבל רפה שכל (עובדה שאובחנה), וזדורוב, עולה מרוסיה, עובד ניקיון קשה יום. שניהם הודו, לטענתם, בגלל לחץ בלתי סביר שהופעל עליהם. בשני המקרים טענה המשטרה שהנאשמים ידעו כביכול פרטים מוכמנים, אבל אם לשפוט על פי קלטת השחזור של אל־עביד, שבה נראו השוטרים בבירור מכניסים לפיו של החשוד פרטים (“היא לבשה שמלה?”, “כן, כן, שמלה”), יש מקום לחשד בריא בתקינות ההליך, כפי שטוענים הסנגורים גם כעת.



בשני המקרים הוכנס לתאם של הנאשמים מדובב בתשלום - עניין בעייתי כשלעצמו; במקרה של אל־עביד, למשל, היה זה אדם בעל רקע פלילי, שהציע לנאשם סיגריית סם והקליט אותו, אך תרגום התמלול מערבית לעברית נערך על ידי המשטרה ולא הוצג במלואו לבית המשפט.



בשני המקרים עלו ספקות משמעותיים מבחינת הראיות. במקרה של אל־עביד, כזכור, הגופה לא נמצאה, וכשנמצאה אחרי שנים, לא היה זה במקום שבו הודה שהשליך אותה (ברמת חובב), אלא מרחק עיר שלמה משם. במקרה של זדורוב אין הסבר לסימני הסכין המשוננת ולטביעות הנעל שלא שייכת לנאשם. מי שהעזה להצביע על כך - הרופאה המשפטית מאיה פורמן - נענשה, ועדותה שונתה בידי הפרקליטות; עניין שהנציבה לביקורת הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, הצביעה עליו ו”חטפה” מפרקליט המדינה, והתברר היום שצדקה ועוד איך.



בעייתי? אכן, ובעייתית מאוד גם ההחלטה, בשני המקרים, להחזיר את התיק לדיון נוסף לבית המשפט המחוזי, בפני אותו הרכב שופטים שנתן את פסק הדין המקורי. קראו לזה מה שתרצו: מכשול בפני עיוור, קורה בין העיניים, אבל בואו נודה באמת: נדיר שאדם (כל שכן שופטים, שבורכו באגו מפותח) יודה בפומבי, מרצונו החופשי, בטעות מקצועית חמורה שעשה. הדבר מנוגד לכל היגיון אנושי. ואכן, בשני המקרים, חרף העדויות החדשות, השופטים במחוזי לא זזו בדעתם כמלוא הנימה (אולי הגיע הזמן להכיר בכך שבהליך הזה יש אי צדק מובנה?).



אתמול נסגר המעגל בסיום דומה: פסיקה שנייה של בית המשפט העליון לרעת הנאשם, בדעת רוב, עם ספקות משמעותיים של חלק מהשופטים באשמתו. רבים (כולל בני משפחת קיקוס) חשים עד היום שאל־עביד יושב בכלא לא עוול בכפו. הסיפור ההוא הפך לפצע מטריד באמון במערכת השיפוט בישראל. כעת נדמה שעוד פצע פתוח כזה נפער. כמה חבל שהמערכת לא לומדת משגיאותיה.