קורות חיים: איך הגיע ז'ק כהן מהפצת עיתונים למרכז הבמה?

תרחיש כזה אפילו במאי מוכשר ביותר ספק אם היה מסוגל להמציא. שעת צהריים במושב ביצרון, ליד גן יבנה. גבר מוצק, ש–85 שנותיו אינן ניכרות על פניו המוכרות, מסב לו בחצרו בשלווה למרגלות עץ פקאן שופע פרי. השלווה הופכת בבת אחת לסערת רגשות. "יא אללה, תקוה, אבדלק, 55 שנה עברו, כמה השתנינו, תראי איך יש לי צמרמורת", הוא אומר נפעם לאורחתו ואוסף אותה לזרועותיו בחיבוק חם.

הוא - השחקן אהוב הקהל והחומוסאי המדופלם, ז'ק כהן. היא - תקוה קולטר, עובדת מכון היצוא ומשרד התיירות בעבר. שניהם חולקים נוסטלגיה, תיאטרון החובבים הירושלמי, שבו החל כהן את דרכו הבלתי שגרתית כשחקן. וכעת, ברגע קסום וחינני, הם שבים בבת אחת לימי עלומיהם. ואני, עבדכם הנאמן, מה לי ולשמחה הזאת? אולי תשאלו.

"אנחנו נוסעות לז'ק כהן", בישרה לי יום אחד גיסתי, רחל כהן, שמאז צאתה לגמלאות הפכה לכתבת חרוצה של הטלוויזיה הקהילתית ברמת גן. "תרצה להצטרף?"

למעשה, זאת בכלל לא שאלה. מאז הראיון הראשון שערכתי עמו אי אז בסתיו 72', באולם המופעים בגבעת ברנר, שם נערכו החזרות ל"תפוס כפי יכולתך", הצגת הבידור שהעלה עם עמיתתו, לילית נגר, בבימויו של המחזאי והבמאי אלי שגיא, ז'ק כהן הוא מהשחקנים החביבים עלי.

בפתח סרטן המשותף - גיסתי כבמאית וחברתה ככתבת שואלת השאלות - מספרת קולטר מה הביא אותה הפעם אל פרטנר העבר שלה. מודעה בדבר השתתפותו הצפויה של כהן בערב ראיונות ברמת גן הטיסה אותה לשם. אכזבתה הייתה גדולה, כשנוכחה לדעת שכהן לא הגיע. כששאלה את המראיין, יוסי אלפי, מה קרה, נענתה שהמרואיין חלה.

היא כתבה לו מכתב. מכתב תשובה לא הגיע אליה. במקום זאת, צלצל אצלה הטלפון כעבור זמן. "מי זה?", שאלה ונענתה ב"זה האינסטלטור שלך". רק לאחר דקות של שיחה בנוסח תיאטרון האבסורד נפל לה האסימון. "זה אתה, ז'ק?", שאלה. "כן, זה אני מהמערכון על האינסטלטור מסעוד, שעשינו פעם ב'מסך', התיאטרון שלנו דאז", השיב.

אכן, כהן, קומיקאי בחסד ששנים רבות היה מזוהה עם ירושלים, הוא מ–99' מושבניק. כשנמאס לו מתהליך ההתחרדות המעיב על עירו, עבר ב–99' עם משפחתו לביצרון, מושב שהורי רעייתו היו ממייסדיו. הוא אב לשלושה - יצחק (56), נאוה (52) ודניאלה (48), המנהלת את המסעדה המשפחתית, שלקוחותיה מגיעים אליה גם ממרחקים אולי כדי לראות מקרוב את אבו ראמי מ"המסעדה הגדולה", המרתק עד היום בסיפוריו שופעי ההומור.

נס כפול

"פה הגעתי אל גן העדן שלי", אמר לי כהן בראיון לפני תריסר שנים והצביע על הנחלה המשפחתית, שפעם היו בה לול גדול ורפת ואליה עבר לאחר שלקה בלבו. "במקום הזה הצלתי את החיים שלי. יש לי כאן שני דונם, שעליהם אני מגדל את הירקות שלי ומטפל באיזה 40 עצי פרי. כאן מצאתי את ירושלים שאבדה לי, ויש לי הרגשה שהציונות עוד לא מתה".

כהן, שכיום נח את "מנוחת הלוחם", פרש זה מכבר ממשחק. מאז שנת 2000 התמסר לממלכת החומוס "שלו". אפילו גידי גוב מהפרסומת לבזק, דליה מזור מהפרסומת לרונית רפאל ושאר עמיתיהם יסכימו שעוד לא היה שחקן שכה זוהה עם פרסומת למוצר מסוים כפי שכהן זוהה עם החומוס של סלטי צבר.

"לא נכנסתי לעניין הזה על עיוור", מספר כהן כיצד הפך לחומוסאי. "היה לי ברור שאם נכנסים לפרסומת לאוכל, בפרט לחומוס, מאכל ש'אכלו' אותו ב'כלבוטק', לא רק שחייבים לבדוק שהמוצר מאה אחוז, אלא שלפי בקשתי הוזמנתי למפעל כדי לראות מקרוב באילו תנאים עושים אותו".

מדוע נזהרת?

"זכרתי את הפרסומת עם ה...חתולה של חברי, זאביק רווח, לבורקס. 'ז'ק, אני לא יכול ללכת לסופרמרקטים', הוא התלונן. 'מה קורה עם הבורקסים האלה, הקמצנים לא יכלו לשים עוד קצת גבינה?', הלקוחות מחו. לי, תודה לאל, לא קרו דברים כאלה עם החומוס, מה גם שעזרתי להם בקידום המכירות. אם למישהו היה בעגלה מוצר מתחרה, די היה שיראה אותי כדי לרוץ להחליף".

בעצם, קרה לך כאן נס מקצועי. אם בגיל 70 שחקנים מתרפקים בדרך כלל על זיכרונותיהם, לפתע התנחלת למשך שנים על מסכי הטלוויזיה.

"עם כל הצניעות אומר, שהנס לא קרה רק לי. הודות לי מכירת החומוס שלהם זינקה למעלה. הם הרוויחו יפה מאוד מכל העניין".

למעשה, הנס הכפול כמעט נמנע.

"אתה צודק. פתאום הפסקתי באופן זמני לראות בעין אחת בטיול בארצות הברית. כשחזרנו לארץ, ישר הריצו אותי לניתוח מורכב. יא וולי, מה יהיה עם הפרסומת שהתחייבתי אליה, דאגתי בבית החולים. שבוע אחרי שהשתחררתי משם, כאבים או לא, התייצבתי לצילומים לפרסומת ומי שראה אותי בה, לא יכול היה לתאר לעצמו מה עבר עלי באותו זמן. אבל אצלי מילה זו מילה. כך עבדתי כל הקריירה".

איך נגמר הסיפור שלך עם החומוס?

"ביוזמתי. 'חבר'ה, די, אני לא מסוגל יותר', כך הודעתי לחברה. עכשיו אני כבר לא נוגע בשום חומוס. הייתי מוכרח לעשות הפסקה".

למען האמת, קרה לך נס נוסף קודם לכן.

"וואללה, כמעט החמצתי את ההצלחה של 'המסעדה הגדולה'. יום אחד, לפני כ–30 שנה, בא אלי יצחק שבתוב, מהטלוויזיה ואמר שרוצים לעשות סדרה סביב דוכן פלאפל, משהו לא רציני. 'בחייך, שבתוב, אמרתי לו, לא רוצה לגמור את הקריירה בדבר כזה'. כי מה אפשר כבר לעשות עם פלאפל? פרק אחד או שניים, קצת צחוקים והביתה".

בכל זאת נהיית אבו ראמי.

"איזו שאלה. 'בואו, נלך לאלי שגיא', העליתי את השם של המחזאי שאיתו עבדתי שנים. במפגש עם אלי הוא העלה את הרעיון לשדרג את הדוכן למסעדה על רמה, שבה יסתובבו מלצרים עם פפיונים. 'תסמכו על ז'ק, הוא דובר שש שפות ואפשר לעשות איתו יופי של דבר', הוא אמר. תוך שבוע הוא הביא ראשי פרקים, כולל דמות של מלצר אילם, שהפתיעה. 'אתם תראו', הבטיח, 'מלצר אילם יהיה הבונבוניירה של הדבר".

בינינו, המסעדה באמת הייתה גדולה?

"איפה?! כולה הייתה תפאורה ניידת באולפן של טלעד. יום אחד צילמנו את המסעדה ולמחרת באותו מקום את המטבח. אין לך מושג כמה נהניתי שם. כל ידע השפות שלי פרץ החוצה. לא רק שיצא לי בסדרה לדבר ביידיש, אלא כאילו דיברתי שם אפילו ביפנית. עד היום נשארתי חבר בלב ובנפש עם שחקני הסדרה. היינו שם, כזכור, שני יהודים, שני מוסלמים וערבי נוצרי אחד, בסאם זועמוט, הטבח, אללה ירחמו, שהיה שחקן אדיר. מאיתנו אפשר היה ללמוד איך ניתן לעשות שלום במזרח התיכון".

איך הכל נגמר והתאדה?

"הכל קרה בגלל קנאה. במאי הטלוויזיה ויקטור קמאר ואנטואן סאלח קינאו משהו זוועתי בהצלחה המרשימה שאלי שגיא תפס גם כבמאי. 'מה פתאום הוא מביים?', הם עשו רעש. 'שיביא את התסריט ויישאר בחוץ!' במקום לעבוד איתו בשיתוף פעולה, הלכו נגדו. מכל המריבות איתם ירד המסך אחרי 50 פרקים, כשברור שזה יכול היה לרוץ הרבה יותר".

אגב, עם סאלח המנוח הוא סגר חשבון באופן מקורי: "איכשהו שמעתי שסאלח היגר לאוסטרליה. כשהגעתי לשם לביקור משפחתי, היה לי ברור שאני חייב למצוא אותו. כששאלתי קרוב שלי שם אם הוא בטלוויזיה, ענה שסאלח פתח איזה סופר. הצלחתי למצוא אותו ונעמדתי קרוב–קרוב לחלון, שיראה אותי. וכשראה והגיב במין הבעת תימהון כזאת, חייכתי אליו חיוך מאוד מסוים ונעלמתי לו...".

שש שנים מספיק

בן 5 היה כהן כשעלה עם הוריו, אב ממוצא חאלבי–סורי ואם ממוצא מצרי–איטלקי, ממצרים לשכונת שמעון הצדיק בירושלים. "הביאו אותי ללמוד במנזר רטיסבון הצרפתי, כי אמא שלי רצתה שאדע שפות", הוא משחזר. "שלוש שנים, עד שהוא עבר ל'אליאנס', למד איתי אחד, שייקה גולדשטיין, כפי שאז קראו לשייקה אופיר, שהיה משגע את כולם. יחד נבחרנו להציג בחגיגת סוף שנת הלימודים את 'העורב והשועל' מתוך משלי לה פונטיין. כך התחלתי".

"כל ההשכלה שלי ברטיסבון הסתכמה בשש שנות לימוד", כהן מציג את עובדות החיים. "כבן הזקונים של הורים קשישים, הייתי חייב להביא אוכל הביתה. מצאתי עבודה בקולנוע 'אוריון'. שם שמו לי מטאטא ביד ואמרו לי 'טאטא!'. אלוהים אדירים, כמה לכלוך הקהל היה משאיר שם.

"יום אחד קרא לי מזרחי, בעל הקולנוע ושאל איפה למדתי. כששמע שלמדתי ברטיסבון, ישר אמר לי להכין את התרגום שהיו מריצים בצד. אם תשאל אם ראיתי את הסרטים עצמם, אספר לך משהו. אחרי הרבה שנים שיחקתי את שר החוץ המצרי בסדרת הטלוויזיה 'גולדה'. יום אחד בארוחת הצהריים היה מקום פנוי רק ליד אינגריד ברגמן ששיחקה את גולדה. כששאלתי אם אני יכול לשבת לידה, היא ענתה 'יס, פליז' והתלוננה איך שכנראה פוחדים ממנה ומשאירים אותה לבד.

"כשסיפרתי לה שראיתי סרט שלה 36 פעם, היא לא האמינה. אולי חשבה שהמצאתי את זה על הרגע. וכשאמרתי לה שזה היה 'בכבלי השכחה' של היצ'קוק, שבו שיחקה עם גרגורי פק, היא שאלה אם לא הספיקה לי פעם אחת כדי לדעת את סוף הסרט. הסברתי לה שזה בהחלט הספיק לי, אבל כדי לעשות את התרגום, ראיתי עוד ועוד. כשגם הזכרתי לה את המוזיקה של הסרט, היא הייתה מאושרת עד השמיים".

"ידעתי לקשור קשרים עם השחקנים מחוץ לארץ שאיתם שיחקתי כאן", הוא ממשיך. "מביניהם אני זוכר את טוני קרטיס, שכידוע היה אחד משלנו ובא לשחק ב'המומיה'. כשיצא לנו לדבר, אמר שהוא מתגעגע לגולאש, שאמו, יוצאת הונגריה, הייתה מכינה. 'נו, פרובלם!', אמרתי לו. בשבת באתי למלון 'המלך דוד' כדי לאסוף אותו אלינו. שמתי לו את המצרכים והיית צריך לראות אותו מכין גולאש הונגרי בדיוק כמו שאהב".

מ"אוריון" עבר לעסוק בהפצת עיתונים, תחום שבו התמיד שנים לצד המשחק. לדבריו, במינוי אישי מד"ר עזריאל קרליבך היה המפיץ הראשון של "מעריב" בירושלים. לך תוכיח שכן, לך תוכיח שלא.

אגב כך, היו לו קשיים במישור הרומנטי. "נפנפו אותי הרבה", הוא מודה. "כשהייתי יוצא עם בנות ומגיע אליהן הביתה, כשההורים שלהן שמעו שלא רק שלא למדתי בתיכון, אלא גם חילקתי עיתונים, אז ישר הראו לי את הדלת. כך היה עד שהכרתי אצל חברה את חיה (המשוררת חיה כהן, שכתבה עם המלחין חיים צור את "ליל סתיו", השיר הזוכה בפסטיבל הזמר 66', ששרו אריק איינשטיין ויפה ירקוני)".

"ישר היא מצאה חן בעיני", מציין כהן. "כבר בפגישה השנייה שלנו שאלתי אותה אם היא רוצה להתחתן איתי. 'השתגעת? אני לא מכירה אותך', היא התפלאה. 'אז תכירי אותי אחר כך', אמרתי לה. בניגוד להורים של בנות אחרות, ההורים המושבניקים שלה קיבלו אותי יפה. תוך שנה התחתנתי עם הפולנייה. מאז אנחנו נשואים 60 שנה".

לדבריו, בגלל חיה שלו נהיה שחקן: "כשהייתי בא לקחת אותה הביתה מחברת הנסיעות שבה עבדה, הבוס שלה, שאר–ישוב אולסבנגר, היה מציע לי להצטרף ל'מסך', תיאטרון החובבים שהקים בירושלים. מה לי ולזה, כשצריך לקום באמצע הלילה לחלוקת עיתונים? בקיצור, התחמקתי. יום אחד קרה לו פנצ'ר. שחקן בהצגה שלו, 'בעלי המיניסטר', שהיה עובד משרד החוץ, היה מוכרח לקפוץ לשווייץ. 'תציל אותי!', ביקש הבוס".

הצלת?

"לא הייתה לי ברירה, מה גם שחיה הבטיחה לעזור לי ללמוד את התפקיד תוך שלושה ימים. האולם היה מפוצץ והקהל צחק כשראה אותי. ממנו קיבלתי את מחיאות הכפיים הראשונות שעד היום מהדהדות באוזניים שלי. 'ז'ק, יו דיד איט!', התלהב הבוס–הבמאי ואמר שרואים שנולדתי שחקן. זה כבר מצא חן בעיני. 'מתי ההצגה הבאה?', שאלתי ומאז ועד היום לא למדתי משחק. אולי לא מוכרחים. איך אומרים? שחקן נולד שחקן".

טלפתיה עם זאב

לאחר ששיחק בבמות חובבניות נוספות בירושלים, היה כהן מראשוני תיאטרון החאן בעירו עם הופעה בלתי נשכחת בהצגת "המלך אובו". הוא לא התמיד שם וכמעט לא גילה נוכחות בתיאטראות הרפרטואריים האחרים. "הייתי עסוק בסרטים ובטלוויזיות", הוא מנמק. "חוץ מזה, משחק בתיאטרון רפרטוארי לא הלך יחד עם עסק של הפצת עיתונים. עם גב כלכלי כזה לא היה לי צורך בחיפוש אחר תפקידים. פנו, פנו. כך הופעתי ב–89' כבעל הפונדק באופרה 'כרמן', בהפקה של התזמורת הפילהרמונית".

"הכי הרבה הופעתי בסרטים של זאביק רווח, שאותו הכרתי בירושלים לפני שנהיה שחקן מקצועי", מציין כהן. "היה כיף, ממש תענוג, בכל הפקה שלו. אני לא יודע איך להסביר, אבל יש משהו מיוחד ביני לבין הבחור הזה. כשהלך ב–76' לביים את הסרט הראשון שלו, 'רק היום', אמרתי לו - 'אני בא איתך!' מהסרטים שבהם השתתפתי זה הסרט שהכי מרגש אותי, מה גם שבשביל האותנטיות לבשתי שם מעיל של אבא שלי.

"הקשר שיש לי עם זאביק הוא כזה, שכאשר חטפתי התקף לב וטיפלו בי ממגן דוד אדום, פתאום צלצל הטלפון. זאביק היה על הקו, בשיחה מאריזונה באמריקה, שם הצטלם לסרט ורצה לדעת אם אני בסדר. לא להאמין איזו טלפתיה יש בינינו".

כהן, ששיחק לא מעט דמויות של ערבים היה עם הערבית העסיסית שבפיו מחלוצי הטלוויזיה בערבית עם סדרות כמו "הרופא וההיפוכונדר", "עאדל וסמירה", "תחנת שער שכם" ועוד. לסדרה הפופולרית "סמי וסוסו" תרם את קולו בשירים מכיוון שכוכב הסדרה, ג'ורג' איברהים, לא ידע לשיר. "אני לא מחשיב את עצמי כזמר", מבהיר כהן. "מי שמשכה אותי לשירה זו לילית נגר, שמרוב שהופענו יחד המון, רבים חשבו בטעות שגם בחיים אנחנו בעל ואישה".