בישיבת הממשלה בראשית השבוע אושר פה אחד מינויו של מזכיר הממשלה, האלוף במיל' ד"ר אביחי מנדלבליט, לכהונת היועץ המשפטי לממשלה במקומו של יהודה וינשטיין. כשייכנס לתפקידו, בראשית החודש הבא, הוא ימצא על שולחנו אין ספור נושאים רגישים ומטרידים, שיהיה עליו להתמודד איתם החל מיומו הראשון. כי בכהונת היועמ"ש לא ניתנים מאה ימי חסד, כמו שמוענקים לנושאי משרה אחרים, פוליטיקאים ובירוקרטים.



לכאורה עדיין מאיימות על כניסתו לתפקיד שתי עתירות שהוגשו לבג"ץ נגד המינוי ונגד החלטת הממשלה, על ידי התנועה לאיכות השלטון ותנועת אומ"ץ. העתירות יידונו יחד בפני אותו הרכב שופטים, כשנשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, הזדרזה וקבעה את הדיון כבר לעוד עשרה ימים. בשל חשיבות הסוגיה, היא אף קבעה הרכב מורחב של חמישה שופטים שידונו בבג"ץ.



שתי העתירות הוגשו כבר בשבוע שעבר, אך בית המשפט דחה אותן על הסף מאחר שהן הוגשו בטרם אושר המינוי. הואיל ובג"ץ לא עוסק בעניינים תיאורטיים, לא היה מקום לדון בהן. אם כעת תידחינה העתירות, הרי שזו תהיה דחייה לגופו של עניין ולא ממניעים פרוצדורליים.



תפקיד היועמ"ש הוא העוצמתי והמרתק ביותר בשירות הציבורי, והסמכויות העצמאיות שניתנות בידיו של נושא המשרה הן אדירות. הסמכות למנותו היא של הממשלה, על פי המלצה של ראש הממשלה ושר המשפטים, אולם בעוד שלרמטכ"ל ולמפכ"ל המשטרה יש בוס, ליועמ"ש אין מנהל זולת החוק, ובמקרים נדירים ביותר - גם בית המשפט העליון.



בסוף שנת 1996 הועלו חשדות נגד בכירים בישראל, בהם ראש הממשלה בנימין נתניהו, כי היו מעורבים בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה. בעקבות הפרשה, שזכתה לכינוי "בר־און חברון", מונתה ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר. אחת מהמלצותיה הייתה להקים ועדת איתור שתמליץ על שלושה מועמדים לכהונת היועץ המשפטי, ואילו הממשלה תמנה מביניהם את בעל התפקיד הראוי ביותר.



המלצה זו שהתקבלה כהחלטת ממשלה קבעה כי בוועדת האיתור יהיו חמישה חברים: יו"ר שאותו ימנה נשיא בית המשפט העליון; שר משפטים לשעבר או יועמ"ש לשעבר, שתבחר הממשלה; ח"כ אחד; נציג מהאקדמיה; ונציג לשכת עורכי הדין. עוד קבעה ההחלטה שעל המועמד לזכות ברוב של ארבעה מבין חמישה חברי הוועדה, כדי להגיע כמומלץ מטעמה לשולחן הממשלה.



התוצאה המעשית של החלטה זו, שאותה כנראה שמגר לא צפה, היא שלראש הממשלה יש מעין זכות וטו על המינוי, משום ששניים מחברי הוועדה - שר המשפטים וחבר הכנסת - הם מינויים שלו בפועל, ובהיעדר תמיכתם אי אפשר להגיע לרוב של ארבעה תומכים, המתחייב מהחלטת הממשלה.



בשיטה הנוכחית מונו שלושה יועצים משפטיים לממשלה: מני מזוז, וינשטיין ומנדלבליט. אף אחד ממינויים אלו לא עבר חלק בשל עיוות השיטה ומגבלות הוועדה, שמאז כינונה צפו בעיות שמכבידות על תהליך המינוי ומסרבלות אותו. לממשלות ישראל לדורותיהן הייתה יכולת סבירה למנות יועץ משפטי על פי המלצה של ראש הממשלה ושר המשפטים. כך מונו הבולטים מבין נושאי המשרה: חיים כהן, גדעון האוזנר, מאיר שמגר ואהרן ברק, ואיש לא סבר שמדובר במינויים בעייתיים.



בימים אלה הודיעה שרת המשפטים איילת שקד כי היא מגישה לממשלה הצעה לבטל את ועדת האיתור ולהחזיר את סמכות המינוי המלאה לממשלה כבימים ימימה. וטוב שכך.




העתירות שהוגשו לבג"ץ נגד מינויו של מנדלבליט עומדות על שלוש רגליים. הראשונה היא שהתהליך בוועדת האיתור היה פגום, משום שהוועדה הציגה לממשלה מועמד אחד ולא שלושה כפי שקובעת החלטת הממשלה. זו טענה חסרת ערך משום שמדובר בהחלטת ממשלה ולא בחוק, ולכן הממשלה רשאית להחליט שהיא מסתפקת במועמד אחד.



הטענה השנייה היא שמתחייבת תקופת צינון בין סיום כהונתו של מנדלבליט כמזכיר הממשלה לבין מינויו לתפקיד היועמ"ש. אולם הדרישה הזאת אינה קיימת בחוק. חוקי הצינון נועדו במהותם למנוע מצב של ניגוד עניינים חריף, שעל פיו נושא המשרה שמסיים את כהונתו יפעל מדעת או שלא מדעת לקדם עניינים של מעבידיו החדשים הפוטנציאליים.



ברעיון הצינון יש היגיון, אך אני סבור שהוא לא חל במקרה זה. מעסיקתו של מנדלבליט בכהונתו כמזכיר הממשלה הייתה מדינת ישראל והיא גם מעסיקתו בתפקידו כיועמ"ש, לכן לא מדובר בניגוד עניינים במובן הקלאסי. בנוסף לכך, מזכיר הממשלה הוא אינו תפקיד שבאמצעותו יכול הנושא בו לקבל החלטות משמעותיות לטובת גורם זה או אחר. זהו תפקיד רב ערך וחשיבות, אך סמכויותיו מוגבלות. ובנוגע לשאלת הקשרים האישיים שנוצרו בין מזכיר הממשלה לבין ראש הממשלה והשרים, הרי שאת הנושא הזה אפשר להסדיר בנקל באמצעות הסכם ניגוד עניינים, שימנה את אותם עניינים שבהם אסור יהיה לו לטפל במהלך תקופת זמן מסוימת.



כיום כמעט כל נושא משרה בכירה המגויס לשירות הממלכתי חותם על הסכם ניגוד עניינים. ואפילו וינשטיין, שהיה עורך דינם של משפחת נתניהו ושל שרים ופוליטיקאים נוספים, חתם על מסמך ניגוד עניינים ערב כניסתו לתפקיד.



הטענה השלישית שעומדת נגד המינוי מתייחסת לחוות דעת מעורפלת של וינשטיין על התנהלות בעייתית לכאורה של מנדלבליט בפרשת הרפז. כזכור, כשנודע לו על קיומו של מסמך הרפז, וכשהרמטכ"ל גבי אשכנזי ביקש את עצתו, ביקש מנדלבליט לשקול את תשובתו. לאחר יממה הציע לרמטכ"ל להודיע לגורמים המוסמכים שהמסמך בידו. זו הייתה עצה חכמה ונכונה, והרמטכ"ל אכן פעל על פיה. שיקול הדעת שהפעיל מנדלבליט בעניין זה היה יותר מסביר. אילו היה נותן לרמטכ"ל תשובה מיידית בלי לחשוב ולבדוק, הייתי סבור שזאת חוות דעת פזיזה ומכשילה.



במסמך וינשטיין נרמז גם על אי דיוקים של מנדלבליט בחקירותיו, אך אין מידע מספיק בנושא זה כדי שאפשר יהיה להתייחס אליו. הרי ועדת גרוניס, שהמליצה על מינויו של מנדלבליט, לא התייחסה לטענות המופיעות במסמך זה, בטענה שלא היו לה כלים לבדוק את מהות התלונה. זאת ועוד: העובדה שווינשטיין עצמו לא הביע התנגדות למינוי בזמן ישיבת הממשלה, מעידה כאלף עדים על כך שהוא לא רואה כל קושי להגן על החלטת הממשלה בבג"ץ.



אינני סבור שקיימת סיבה שבג"ץ יתערב במינויו של מנדלבליט, על בג"ץ לדחות את העתירות או להתנות את המינוי בהסכם לניגוד עניינים. אינני מכיר את היועץ המשפטי החדש, אבל על פניו מדובר במינוי ראוי ומכובד, ואני מאחל לו ולנו הצלחה.