תדהמה אחזה במדינה לאחר שהחלו להתפרסם הפרטים הראשונים של הפיגוע בפאב "הסימטא" ברחוב דיזנגוף. כמו במקרים דומים, מיד החלה תעשיית השמועות לרחוש ולבחוש כשהדמיון היהודי מפליג למחוזות שרק סופרי מדע בדיוני מסוגלים לתאר. ישבתי בפאב בשם “אוקטובר" בחברת כמה ידידים ברחוב אחד העם בתל אביב. הידיעות הראשונות שהגיעו ויצרו היסטריה בין כמה מהנוכחים היו - שמדובר ברצח דומה לרצח בבר־נוער, והנפגעים הם מהקהילה הלהט"בית.
בטווח של דקה הגיעו שמועות על כך שנרצחו חיילים שישבו במסעדה, ושמדובר בחיסול חשבונות של העולם התחתון (נקבו אף בשם בני משפחת פשע שנרצחו כשישבו וסעדו את לבם). הידיעות הגיעו בצרורות, דיברו על כמה מסעדות ופאבים שבהם אירע פיגוע ירי שנמשך על פני עשרות מטרים ברחוב ההומה. מישהי פרצה בבכי ואמרה שהטלפון של אחותה אינו עונה ויש לה תחושה שהיא נהרגה, מישהו הרגיע אותה ואמר שכנראה בגלל העומס על רשת הפלצפון היא אינה עונה. כל הפאב יושב עם פלצפונים באוזן, והנוכחים מעבירים מידע חדשני־עדכני מרב סרן שמועתי או מחברים שנמצאים בזירת האירוע. עם הפאניקה קצב מכירת האלכוהול גבר, כי כולם בלי שיודו בכך מברכים את ההוא למעלה על זה שהם נמצאים בפאב באחד העם ולא בדיזנגוף.
יש לא מעט אנשים שבשל טמטום או חוסר ידע, רשעות או קנאה, בורות או שנאה מגדירים את תל אביב כ"מדינת תל אביב" או כ"בועה" המנותקת משאר חלקי המדינה. הגרועים שבין המלעיזים שמחו לאחר הפיגוע ברחוב דיזנגוף, “מגיע לתל אביבים המניאקים שירגישו מה שמרגישים בירושלים, בחברון ובעוטף עזה".
אני יליד תל אביב, אני אוהב את העיר הזאת, אני לא מאחל לאף אחד מהמניאקים ששמחים לאידם של התל אביבים לראות את מראות הפיגועים שראיתי, צילמתי ועברתי בעצמי בעשרות השנים האחרונות. אירוע הירי האחרון על בליינים בתל אביב היה בשנת 2002, בשעת לילה מאוחרת במועדון “סי פוד מארקט" מתחת לגשר מעריב. מדי יום שני בערב הייתי מגיע למקום שבו ניגנו מוזיקה מזרחית (בעיקר יוונית וטורקית), וזמרי הז'אנר הופיעו במקום שבו נהגו לבלות ספורטאים, עיתונאים, באסטיונרים, עבריינים ואפילו פה ושם קציני צבא בכירים ושוטרים בדימוס. זה היה אחרי חצות כשלפתע נשמעו צרורות ירי. למרות המוזיקה הרועשת לא היה אפשר לטעות בכך שמדובר בירי, הירי הפך ממרוחק לקרוב מאוד.
זגוגיות המועדון שנמצא ממש על הרחוב החלו לחטוף כדורים, ישבתי עם ארבע בחורות צמוד לזכוכית והשכבתי אותן על הרצפה. כשהייתה שנייה של הפוגה, רצתי לכיוון דלת המועדון. הרכב שלי חנה על המדרכה, כ־20 מטר מדלת הכניסה, במחבוא מתחת למושב היה לי אקדח (ברישיון). כשיצאתי ראיתי את המחבל כבר ירוי, שוכב על המדרכה ולידו רוכן שוטר שפגע במחבל. כשהתקרב אליו יותר מדי כדי לראות אם הוא מנוטרל סופית, המחבל בשארית כוחותיו שלף סכין שהייתה ברשותו וחתך את צווארו של השוטר, פגע בעורק. חיתוך קטלני. השוטר והמחבל שכבו מתים זה ליד זה. בכל זאת רצתי למכונית להוציא את האקדח למקרה שהאירוע יימשך, ולתדהמתי ראיתי שחלון הרכב מנופץ והאקדח נגנב.
רצתי להגיש עזרה ראשונה לפצועים, 34 בני אדם נפגעו בפיגוע, ארבעה מהם הרוגים. באותם ימים הייתי מוגדר כ"טאלנט" של קשת, ערוץ 2. כדי להוכיח קבל עם ועולם שהטרור לא ירתיע אותנו “התל אביבים", הצלחתי לשכנע את בעלי המקום להירתם למבצע שיפוצים מהיר במועדון, ובלילה שלמחרת העברתי שידור חי מ"סי פוד מארקט" עם האמנים שהופיעו בלילה הקודם ועם חלק מהנפגעים שהובאו באמבולנסים מבית החולים.
ה"מסריחים", שינסו בכל מקרה ובכל מצב ללכלך, אמרו שאני עושה תוכנית בשידור חי משום שזה קרה בתל אביב. הנבלות לא יכלו ללכלך כשעשיתי אותו אירוע בשדרות, שידור חי, מבית קפה־מסעדה בכניסה לעיר, לאחר שלילה קודם נפל שם טיל בתוך בית וגרם לפציעתו הקשה של תינוק.
כתל אביבי בועתי מנותק רצה הגורל המחורבן ששוב אהיה בטווח יריקה ממקום פיגוע, כשהתפוצץ מטען במסעדת “אפרופו", במתחם “משק הפועלות" ברחוב שדרות בן־גוריון, 200 מטר מזירת הפיגוע של פאב “הסימטא". שוב השתמשתי בידע שלי מקורס העזרה הראשונה וטיפלתי בפצועים. חקוקה בראשי עדיין התמונה המצמררת של השוטרת הרצה מזירת האירוע כשבידה היא אוחזת תינוק פצוע.
הייתי מציע לחלק המסריח באוכלוסיית המדינה שמטנף על “הבועה של מדינת תל אביב" שייכנס לאתרי המידע ויבדוק מה קרה כשהתפוצץ אוטובוס מול בניין הבורסה, כשהתפוצצו אוטובוסים ברחוב דיזנגוף, ועוד ועוד פיגועים המוניים - כאלה שגבו עשרות הרוגים בכל פעם. מספר ההרוגים בהם גבוה כמובן בהרבה ממספר ההרוגים בכל 120 ימי הטרור של אינתיפאדת הסכינים, הדריסות והירי שנפלה על המדינה בתקופה האחרונה.
בימים ההם, כשמר ביטחון, בנימין נתניהו, המומחה (לדבריו) לחיסול הטרור היה מגיע כראש האופוזיציה לאזורי פיגוע ב"בועת מדינת תל אביב" והיה מבטיח שכשהוא יהיה ראש ממשלה זה לא יקרה והוא ימגר את הטרור, היו רבים שהאמינו לו והצביעו עבורו. היום מתברר שההבטחות שלו אז לא היו שוות נייר טואלט משומש.
אני מתעב את אותם פוליטיקאים, פרשנים, עיתונאים (בעיקר מהימין) שעושים חשבונות דמים בכל הקשור לאירועי טרור. אני לא סובל את הקרציות שמנסות להשמיץ את “מדינת תל אביב" בחידות עוקצניות כמו: מאיזו עיר היו יותר הרוגים במלחמות ישראל, כמה טייסים יש בצה"ל מגוש הבועה התל אביבית לעומת חבל בנימין, כמה אלופים חובשי כיפה היו לעומת חילונים אוכלי שרצים ועוד שאלות מסוג זה, שמטרתן יצירת שנאה ופירוד והעדפה של חלק אחד של האוכלוסייה על האחר. הדברים שנאמרים, שמהווים לא פעם הסתה והוצאת דיבה חמורה על עיר הולדתי ותושביה, גורמים לי לרמוז בקטנה שהחישובים המתועבים של המחשבנים אינם אמת.
בשנות ה־60 המאוחרות הייתה תל אביב, כמו היום, יעד מרכזי, חלום רטוב של מחבלים. ממסמכי מודיעין שנתפסו ופורסמו בחלקם, נודע על רצונם העז של המחבלים לפגוע בעיר הגדולה. משאת נפשם הייתה לפוצץ את מגדל שלום, לפגוע ברחוב דיזנגוף, להרים באוויר את שוק הכרמל והתחנה המרכזית הומי האדם.
לא הרבה אנשים זוכרים שמחבלים פיזרו לבנות חבלה בפחי אשפה במרכזים הומי אדם, מחבלים פגעו באזרחים שלווים שהגיעו לבתי קולנוע. באחד הפיגועים האלו (בבית הקולנוע חן בכיכר דיזנגוף) נפצעה ידידה טובה שלי בעינה ואיבדה את התינוק שנשאה בבטנה.
לאלו שנהנים לשנוא את תל אביב ותושביה רצוי להזכיר שתל אביב מלאה באזרחים מכל רחבי הארץ שחלמו ומימשו את רצונם לגור בעיר הגדולה בשל העובדה שהיא עיר פתוחה, פלורליסטית, שאינה מפלה בין אזרח לאזרח. יש בה כל מה שעיר גדולה בעולם יכולה להציע, ולא במקרה היא זוכה בכל אחד מהסקרים על הערים “השוות" בעולם באחד מעשרת המקומות הראשונים בכל קטגוריה.
כדאי למקטרגים לזכור שחלק מהנפגעים בפיגועי טרור בבועה הם “מהגרים" מערים אחרות או כאלו שבאו לבלות במדינת תל אביב, ראו שני הנרצחים בפיגוע האחרון ב"סימטא" בדיזנגוף. השניים שמעון רוימי ז"ל ואלון בקל ז"ל נכנסו לרשימה ארוכה וכואבת של נפגעי טרור במקומות בילוי בבועה. פאב "הסימטא" הצטרף למקומות שהטרור הכה בהם כמו מלון "סבוי", "הדולפינריום", מועדון "הסטייג'", מועדון "מייק'ס פלייס" ועוד רבים אחרים.
כשאני כותב את השורות האלו, אני חוזר לרגע לחודש יוני 1969, קרן הרחובות שדרות קרן קיימת (הפכה לשדרות בן־גוריון) ודיזנגוף, מרחק יריקה מזירת הפיגוע האחרונה בפאב "הסימטא" - טווח 200 מטרים מביתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון. כמה דקות אחרי חצות של יום א', 30.6.69 נשמע פיצוץ אדיר שהרעיד את כל אזור דיזנגוף. זגוגיות בתי עסק התנפצו, חלונות הבתים התפוצצו, בשל פגיעה בעמוד חשמל התאורה ברחוב כבתה ומאות יושבי בתי הקפה והמסעדות באזור נתקפו בהלה. כעבור כמה דקות התברר כי מכונית תופת התפוצצה. רצה הגורל ואיש לא עמד בקרבתה, ורק אזרחים בודדים נפגעו משברי זכוכיות ומרסיסי מתכת של המכונית המרוסקת.
עבדתי אז בשבועון "העולם הזה" והייתי משורצי רחוב דיזנגוף. תוך דקות הייתי בזירת האירוע מתקתק עם המצלמה. גם הצלמים אורי כוגן ואלה זוהר הגיעו לזירה, ושלושתנו, עובדי השבועון, היינו היחידים ממש בזמן אמת במקום, כשמכונית התופת עדיין בוערת ומאות עוברי אורח, יושבי המסעדות ובתי הקפה והשכנים מקיפים אותה כשעל פניהם ניכרות האימה והתדהמה.
זו הייתה אחת הפעמים היחידות שבהן קיבלתי קרדיט על עבודתי בעיתון שלא נהג לתת קרדיט לכותבים ולצלמים. ראש המערכת ושותפו של אורי אבנרי לשבועון, שלום כהן, במדורו “קורא יקר" ציין אותנו לשבח.
השבוע אחד המאזינים ברדיו אמר לי בשפתו העילגת שמגיע לנו, השמאלנים התל אביבים, לאכול קצת טרור והוסיף “יא בני זונות אוהבי ערבים מזדיינים בת...". אני בטוח שלפרימיטיבי הזה, שמורעל על ידי פוליטיקאים מזן מסוים ומשדרים ופובליציסטים מאותו זן, אין מושג על העיר תל אביב, ההיסטוריה שלה, מי היו תושביה, מי הם כיום, ולכן לא שווה לבזבז מילים עליו ועל שכמותו, אבל כדאי להזכיר ולזכור שכשחלק מהיישובים שבהם צומחים המסיתים הגדולים נגד העיר הגדולה הזו ייעלמו ויישכחו, תל אביב תמיד תישאר על המפה.
נ.ב.
ח"כ מיקי זוהר: “תל אביב היא לא חלק ממדינת ישראל, זאת עיר שנוגדת כל מה שקשור לרעיון היהודי". מר זוהר, ב־48' אבא שלי סחב אותי כשהייתי בן שנתיים על הכתפיים ברחוב דיזנגוף לחגוג את הקמת המדינה. תל אביב היא חלק ממדינת ישראל, אתה חייזר.
פינת הגימטרייה
תל אביב = 445 = חופש וגאולה
עיר ללא הפסקה =591 = גאולת העולם