בתום דחיות חוזרות ונשנות נחשף אתמול ההסכם בין משרדי האוצר והביטחון לתקצוב מערכת הביטחון בחמש השנים הקרובות, זאת לאחר שנחשב לסודי כמעט כמו הסכם הגרעין האיראני. מי שקרא את תוכן ההסכם אינו מבין מדוע היה צורך להסתירו מעיני הציבור ובוודאי לא מחברי ועדת הכספים והביטחון של הכנסת, האמורים לאשר אותו. זאת בעוד שהשקיפות אמורה להיות חלק בלתי נפרד מהתנהלותה העתידית של מערכת הביטחון.
פרטי ההסכם אינם חושפים דרמות כלשהן. מדובר באותו הסכם עקרונות שפורסם לראשונה ב־24 בנובמבר בשנה שעברה, עם שינויים קלים בלבד. כל תיאוריות הקונספירציה למיניהן על סעיפים שלא נוח לחשוף אותם - נגוזו באחת. למעט חילוקי דעות נקודתיים על תנאי הפרישה של אנשי הקבע, הושגה הסכמה מלאה. אני מעדיף לראות בהסכם זה את מחצית הכוס המלאה, בהנחה שאכן ייושם במלואו עד שנת 2020.
חשיבות ההסכם בכך שהוא מקבע סוף־סוף את בסיס תקציב הביטחון - 59 מיליארד שקל, בהנחה האופטימית למדי שבתקופה זו לא יפרצו מבצע רחב היקף או מלחמה חלילה.
בשנת 2016 יותנה גובה התקציב במימוש נכסי נדל"ן ובהתייעלות של מערכת הביטחון. משנת 2017 ועד 2020 יהיה בסיס התקציב הקבוע 59 מיליארד שקל, בהתאמות שיכולות להיטיב עם מערכת הביטחון. האוצר יתמרץ התייעלות, בין השאר, באמצעות פרישה מואצת של אנשי קבע. שווי פירות החיסכון, הנאמד ב־300 מיליון שקל לשנה, יגדילו את התקציב.
בנוסף, סוכם כי נושאים השנויים במחלוקת שהם אזרחיים למחצה, שטופלו עד כה על ידי צה"ל ומערכת הביטחון ללא קבלת שיפוי כספי הולם, יוחרגו מהתקציב ותשולם תוספת מיוחדת בגינם. מדובר במנגנון מיוחד לפיצוי מערכת הביטחון בגין התייקרויות, כיסוי תקציבי מיוחד בגין העברת בסיסי צה"ל לדרום, הקמת גדר ביטחון בגבול ירדן, הפרטת התעשייה הצבאית, הגנה על אסדות הגז, מימון תוספת השכר לחיילי החובה, וההוצאה הנוספת בגין קיצור השירות הצבאי לשנתיים וחצי.
מכיוון שמדובר בהוצאות חריגות שאינן חלק מהפעילות השוטפת, טבעי שהם לא יהיו חלק מבסיס התקציב. סיכום חשוב נוסף נוגע להחלטה להפרדת תקציב השיקום של נכי צה"ל מתקציב הביטחון והעברתו לביטוח הלאומי. מדובר בהחלטה טעונה הנסמכת על המלצות ועדת גורן שאומצו ב"ועדת לוקר". זוהי אחת הסוגיות הרגישות שעד כה במערכת הפוליטית "ברחו" ממנה כמו מאש מחשש להיתקל בהתנגדות של לובי ארגון נכי צה"ל.
אם ההחלטה תיושם, זה יהיה אחד ההישגים החשובים בנושא לתקציב הביטחון שכן הוא יביא לירידה דרסטית בהיקפו. הנושא המרכזי השני, הנוגע לסיכומי האוצר ומערכת הביטחון עוסק בתנאי הפרישה לפנסיה של אנשי הקבע. רבות דובר על המיליונים שמקבלים אנשי הקבע ומדוע חייבים לשלם פנסיה מוקדמת גם לאנשי קבע צעירים או לקצינים שאינם נמנים עם המערך הלוחם. ההסכמה שהצדדים הגיעו אליה בעניין זה היא סבירה ולקחה בחשבון את כל האינטרסים המנוגדים.
ראשית, קצינים בני 26־28 בדרגת רב־סרן (בדרך כלל טייסים או משרתי קבע במערכים מיוחדים) יפרשו מצה"ל ללא מענק. מדובר בצעירים בראשית דרכם, חלקם כבר מחזיקים בהשכלה אקדמית (על חשבון צה"ל), שללא ספק ימצאו את דרכם בשוק האזרחי. אנשי קבע שהגיעו לגיל 35־36 וצברו לפחות 14 שנות קבע יזכו למענק של עד חצי מיליון שקל. קצינים בכירים יותר, מדרגת סגן אלוף ומעלה, יהיו רשאים לצאת לפנסיה בגיל 42 ולקבל פנסיית גישור עד גיל 67. הוויכוח אם יזכו גם מענק מיוחד של 12 משכורות עדיין לא נפתר.
אתמול נחשף כי גם נגדים (אנשי קבע שאינם קצינים) יהיו זכאים לקבל פנסיה מוקדמת, אך זו תשולם בגיל 53 ולא בגיל 51, כפי שהומלץ תחילה. גם כאן מדובר בהמלצה ראויה, שכן הסיכוי שנגד המסיים את שירות הקבע לאחר עשרות שנים ימצא עבודה חלופית הוא קטן. תשאלו כל אזרח שהגיע לגיל השלישי מה הסיכוי שלו למצוא עבודה חלופית אם יפוטר או יפרוש לפנסיה מוקדמת.
ההבנות בין הצדדים הן סבירות בזכות הנפשות הפועלות העומדות בראש שתי המערכות: שר הביטחון משה יעלון ושר האוצר משה כחלון. אומנם נשמעו לא מעט טענות ולפיהן הממונה על התקציבים באוצר אמיר לוי היה נדיב מדי בתשלומים, אבל לוי לא פעל על דעת עצמו אלא בשליחותם של כחלון ושל מנכ"ל משרדו שי באבד, המודעים לחשיבות השירות בקבע. כחלון עצמו היה איש צבא קבע (לא בדרגת קצין) וכך גם אחיו. כחלון מצא ביעלון שותף לשיח שאינו מתלהם, וגם מנכ"ל משרדו דן הראל התנהל באופן ענייני.
ההסכם נותן לצה"ל מרחב נשימה סביר והרבה סיבות להתייעל. יש לקוות שבעוד שנה־שנתיים יהיה גורלו שונה מזה של מתווה התקציב של ועדת ברודט.