"הנערה הדנית"

אחת מתוצאות הלוואי של מלחמת העולם הראשונה הייתה ההתפתחות המואצת בענף הניתוחים הפלסטיים, שכמו עלה על גדותיו בגרמניה בימי רפובליקת ויימאר. ההכרח לתקן עיוותים גופניים ולשקם נכויות שנגרמו להמוני החיילים ששרדו את קרבות המלחמה הגדולה דחק את הכירורגיה בגרמניה לשכלולן של טכניקות הניתוחים הפלסטיים שתיקנו פנים שנקרעו בהתקפות גז, איברים שנקטעו במהלך ההפגזות במלחמת החפירות וחלקי גוף שעוותו. 
 
ההיסטוריון המנוח בועז נוימן, שמרחיב בנושא בספרו “להיות ברפובליקת ויימאר" (הוצאת עם עובד, 2007), יודע לפרט שתזזית של ניתוחים פלסטיים אחזה בגרמניה של שנות ה־20, והמנתחים נתפסו כסוג חדש של בוראי אדם. מה הפלא, אם כך, שב־1926 יצר פריץ לאנג את יצירת המופת שלו “מטרופוליס", שבמרכזה מעשה בריאה של אישה חדישה, מודרנית, יפהפייה, ובעיקר כזאת שהיא תוצר סייבורג.
 

נוימן מדגיש כי ניתוחי התיקון והעיצוב המחודש של גוף האדם, שהיו בבחינת מעשה יומיום בגרמניה, הניבו גם תת־ענף של ניתוחים פלסטיים חדשניים, שהתמקדו תחילה בהגדלה ובהקטנה של החזה הנשי, ובשלב מתקדם יותר בניתוחים חלוציים להחלפת מין. 
 
אחד מהגברים הראשונים שעבר בגרמניה ניתוח כזה היה איינר וגנר, צייר ממוצא דני שנודע/ה מאוחר יותר בשם לילי אלבה. המקרה הזה, שזכה לפרסום עולמי בעקבות אוטוביוגרפיה שלו/ה שראתה אור ב־1933, משמש כבסיס ל"הנערה הדנית", סרטו של הבריטי טום הופר, מי שביים לפני חמש שנים את “נאום המלך" המצליח. הופר הולך בעקבות רומן תיעודי/בדיוני שכתב האמריקאי דיוויד אברסהוף, המשחזר את פרשת חייו/ה של וגנר/אלבה, תוך שהוא משנה כראות עיניו פרטים בביוגרפיה הכאובה של הטרנסג'נדרית החלוצית הזו.
 
במציאות, כפי שזו התחוללה לפני שאברסהוף והופר הניחו עליה את ידיהם, וגנר נישא בקופנהגן לציירת בשם גרדה, שנודעה בנטיותיה הלסביות הגלויות. נישואי נוחות אלה התפרשו על פני 26 שנה (מ־1904 ועד 1930), כאשר בני הזוג חיו בעיקר בפריז המתירנית, שאליה עקרו ב־1912. בסרט החדש משתבש לגמרי לוח זמנים זה, כנראה כדי להוסיף עוד קצת תיבול לסיפור המרתק.
 
וגנר היה טרנסווסטיט, שאהב ללכת לאיבוד בתוך בגדי נשים, בעוד אשתו מנהלת לה רומנים לסביים. עם הזמן גברה אצלו ההכרה שהוא אינו אלא אישה הכלואה בתוך גוף זכר, והוא החל להתחזות בשם לילי. בשלהי שנות ה־20 עבר וגנר סדרה בת ארבעה ניתוחים לשינוי מינו שנערכו בברלין ובדרזדן, ומהאחרון בהם, שהיה ב־1931, גופו לא התאושש.

קל לעיכול, "הנערה הדנית". צילום: יח"צ
קל לעיכול, "הנערה הדנית". צילום: יח"צ

 
כאמור, הסרט עושה שימוש נרחב ברקע ההיסטורי הזה, אך מרבה לתקן אותו. בעיקר בשל התעקשותו להותיר את איינר/לילי כדמות המובילה את הסיפור מההיבטים הדרמטיים שלו. לכאורה מדובר במהלך לגמרי לגיטימי, אלא שדווקא כאן קל להיווכח בחולשתו של התסריט שהוכן על ידי לוסינדה קוקסון. השוואה בין הסיפור כפי שהוא מופיע בספרי ההיסטוריה לבין מה שקורה על הבד מדגימה את ההחמצות של התסריטאית. ודי בעיון חפוז בוויקיפדיה כדי ללמוד על כך.
 
כמו שעשה ב"נאום המלך", שב הופר ועושה גם מ"הנערה הדנית" סרט התאווררות בורגני, שבו מושם דגש על הגישה הדידקטית, הרומנטית־מלוקקת מדי. ער לערכים המסחריים הבוקעים מתוך סיפור טרנסג'נדרי זה, מתאים הופר את התבשיל שלו לסביבה תיירותית מעוצבת היטב, שמקלה מאוד על עיכולו. ובאותו העניין גם אדי רדמיין, שגרף אשתקד את האוסקר עבור גילום דמותו של סטיבן הוקינג בסרט “התיאוריה של הכל". פה הוא עושה את וגנר/אלבה, ועושה זאת רע.
ניכר שרדמיין שינן כמ
ה כללים מהופעותיה של מריל סטריפ, שנוהגת להרביץ יציאות אקסטרווגנטיות ברבים מהסרטים בכיכובה. אצל הגברת סטריפ מתבטא הדבר בעיקר בשימושים מוגזמים בעגות דיבור ובתנועות ידיים לא טבעיות. רדמיין, עדיין צעיר ולכן גם בעל כושר גופני, עובד דווקא על שפת הגוף, או מוטב לומר ממצה את מרב קשת האפשרויות של חיקוי העיוותים הגופניים של גוף הגבר שבתוכו הוא כלוא.
 
על השוודית אליסיה ויקנדר, המגלמת את דמותה של גרדה וגנר (דווקא כאישה סטרייטית, ולא כ"איום" לסבי), אפשר להעיד כי איבדה לגמרי את הבלמים מאז שהתפרסמה ב־2012 בהופעותיה ב"אנה קרנינה" וב"סיפור מלכותי". בשלוש השנים שחלפו מאז הספיקה להופיע בעוד 11 סרטים. מהר מדי, הרבה מדי ובלתי משכנע.

"דיפאן"

בשנת 2009 הודיעו מנהיגי מחתרת הנמרים הטמילים על סיום המאבק האלים שלהם בצבא ממשלת סרי לנקה. במשך שלושה וחצי עשורים לחמו אנשי הארגון הצבאי הזה למען היפרדות מסרי לנקה ולהכרזה על עצמאותם, ובמהלך שנות המאבק הארוכות איבדו את חייהם כ־75 אלף איש, מרביתם אזרחים לא חמושים.
 
ההתפרקות מנשק היא המומנט שממנו מזנקת עלילת “דיפאן". בתוככי מחנה של פליטים ועקורים, כולם טמילים, מצויים בין היתר לוחם מחתרת לשעבר שאיבד את אשתו ובנו; אישה צעירה שנותרה לבדה בעולם עם חיסול בני משפחתה; ילדה מיותמת מאב ואם שנרצחו אף הם בשנות המאבק. על מנת שיוכלו לזכות במעמד של פליטים פוליטיים, מתאגדים השלושה יחד למעין משפחה פיקטיבית, וככאלה הם מוכנסים תחת החסות המיטיבה של ארגוני הסיוע הבינלאומיים, שמנהלים את מחנות ההישרדות של הטמילים.
 
מעין משפחה זו משכילה לקבל מקלט בצרפת. עם נחיתתם של השלושה, שלמעשה זרים לגמרי זה לזה, הם מובאים למרכז קליטה באזור פריז. “אבי" המשפחה, דיפאן כינויו, משובץ לעבודה כאיש תחזוקה האחראי לניקיונם של כמה בנייני סלאמס בפרבר מהגרים הסמוך לפריז. ביחד עם “אשתו", שמוצאת עבודה כמטפלת באיש זקן עם מוגבלויות פיזיות, ו"בתו" שנשלחת לבית ספר על מנת לשפר את הבנתה בשפה הצרפתית, מנהלת המשפחה מעין חיים נורמליים. שהרי אם השלושה לא יקפידו לשמור על פסאדה משפחתית, הם עלולים לאבד את מעמדם כפליטים פוליטיים.

מבולבל ומייצר תחושת ניכור. צילום: יח"צ
מבולבל ומייצר תחושת ניכור. צילום: יח"צ

 
הכל יכול היה להוסיף ולהתנהל על מי מנוחות, אילו באותם הבניינים שעל אחזקתם מופקד הנמר הטמילי לשעבר לא היה מתמקם מטה פעולה של סוחרי סמים המצוידים במחסן כלי נשק, תוך שהם מנהלים מלחמה מקומית עם חברים בכנופיה מתחרה. הסיטואציה המלחמתית הזו, ששלושת הפליטים מסרי לנקה נאלצים לחוות שלא מרצונם, כמו משיבה אותם בבת אחת אל התקופה הטראומטית שהם הותירו אחריהם באי מולדתם. 
 
שילוב של חרדה, זעם והתעוררות של עקרונות הומניסטיים הוא שמנחה את דיפאן לצאת כנגד קללת האלימות הנצחית ששולטת בבני המין האנושי, ואותה הוא כבר חווה במנות גדושות מדי באותן שנים שעשה כלוחם מחתרת. מה הסיכוי שלו ושל אשתו ובתו כביכול לשרוד את המשבר החדש, המיני מלחמה בין סוחרי הסמים, בלי שצלקות העבר ידממו שוב?
 
ז'אק אודיאר, הקולנוען הצרפתי רב התהילה, שסרטים קודמים שלו, דוגמת “גיבור בזכות עצמו", “לבי החסיר פעימה", “נביא" ו"חלודה ועצם", פונקו על ידי הביקורת העולמית, מתמקד הפעם בנושא הבוער של גל המהגרים המציף את מערב אירופה. “דיפאן" שאיננו בין סרטיו הטובים של אודיאר, היה בוודאי נשכח אילו חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון לא היה מדהים בהכרעה להעניק דווקא לסרט הזה את החשוב באותות ההצטיינות של עולם הקולנוע - “דקל הזהב" של קאן.
 
יש להניח שהנתיב שעליו נסללה ההחלטה השגויה הזו היה הבלבול והטראומה שהשתררו אשתקד בצרפת לאחר הטבח במערכת העיתון "שרלי הבדו". הרצון לחבק את האחר והזר, וכאילו “להבין" את העולמות השונים שבתוכם מקננים אותם מהגרים שמנסים להיאחז בארץ חדשה, היה ככל הנראה מה שכיוון את חבר השיפוט להכרעה המשונה.
 
“דיפאן", בניגוד גמור לסרטי אודיאר, לוקה קודם כל בבלבול עלילתי ובהצפת הבד ברצף של סצינות שלא ממש מתחברות ביניהן. ההיגיון גורס שאודיאר הקפדן עשה זאת בכוונה תחילה, על מנת להדגיש את התשתית הרעועה והעולם המפורר, שעליו ניצבים אותם מהגרים שזה מקרוב באו. אלא שהתוצאה הנובעת מכך היא אפקט ההפוך לגמרי מהכוונה של היוצר - במקום אמפתיה לזר, בולט דווקא הניכור אליו.
 
אנטוניחסן ג'וזטחסן הוא שמו של השחקן המגלם את דמותו של דיפאן, הלוחם שפרש מהמאבק. בחודש מאי אשתקד, בזמן הפסטיבל, הרבו כלי התקשורת הצרפתיים להדגיש את העובדה שהוא עצמו היה בעברו לוחם במחתרת הנמרים הטמילים, שאליה גויס בכוח עוד בהיותו ילד. עם המעבר שלו לצרפת שינה ג'וזטחסן כיוון, וכיום הוא מוכר כסופר וכפעיל בארגוני זכויות אדם. השחקניות המגלמות לצדו את תפקידי האם והבת ניצבות לראשונה בחייהן מול מצלמה.