ביקור במדינת תל אביב: מזל שאצלכם אין דברים כאלה

שבת בבוקר יום יפה. יפה עד כדי כך שמתחשק להטביע את שארית חיידקי השפעת בתוך אמבטיה של שמש אביבית - ואם כבר נפתחו מחדש הנחיריים, מה רע באיזה חיזוקון קטן ללב, כמו שהמליץ הקרדיולוג האלטרנטיבי שהקליניקה שלו שוכנת בתת–הכרתי?

כך מתיישב לו הגבר אל שולחן ברוטשילד 12, מזמין קרוק מדאם, נעלב קלות משאלתו של המלצר: "אתה אוכל חזיר, נכון?", כאילו היה איזה תייר ממקום אקזוטי כמו ראשון לציון, נניח - שנבהל לגלות קצת האם בתוך הטוסט שעליו מונחות שתי ביצי עין רכות ומפולפלות קלות, בדיוק כמו שרשם הקרדיולוג. 

על המדרכה ממול, ליד הקיוסק של האספרסו בר, כבר מתקבצות הקבוצות. תיירים מתוצרת הארץ: שולחים מבטים סקרניים לכל עבר, מצלמות ארוכות–זום בידיהם של אחדים ומדריכה שמסדרת אותם יפה מול האולם שבו הוכרזה מדינת ישראל. הידעתם, ילדים, שישראל ותל אביב חיו פעם בשלום זו לצד זו?
 

אין אוהד כדורגל שלא מכיר את הקריאה: "תל אביב עולה באש", קריאה שתפקידה להעצים את רישומו של ניצחון על אחת משתי התל אביביות (בני יהודה לא נחשבת לצורך העניין) - כי לא רק הפועל או מכבי ניגפו לפניך, אלא הטרנד המתייוון כולו, הוא שהרכין ראש בפני השורשיות הפריפריאלית. אלא מה.

לרוב אני לא מתערב: הגר בעיירה בצפון צרפת מתעב את הפריזאים; צאצאי האירים מליברפול מתעבים את הלונדונים; ובטקסס מוטב שתהיה מוסלמי עם כאפייה מאשר ליברל ניו יורקי - וזה לא שהם אוהבים מוסלמים.

אגב מוסלמים, אני משוכנע שגם בהרי אנטליה בזים לחילונים הכופרים מאיסטנבול, ובערי הספר של איראן נחרדים מהסיפורים שהם שומעים על טהרן הליברלית וחיי הלילה המושחתים שלה - זו דרכו של עולם. אלא שבישראל הפכה תל אביב לא רק לבירה תרבותית שנואה, כזאת שתושביה נחשדים (בצדק) בהעדפת בני דמותם בניו יורק, בלונדון או בברלין, על פני אחיהם מחולון או מנתניה, אלא כמעט למדינת אויב. 
 

אחרי אותו פיגוע בפאב בדיזנגוף, מלאה הרשת עולצים: מכאלה שפשוט שמחו לאיד, דרך מי שסברו שמדובר בעונש הולם על חיי פריצות ועד למי שקבעו ש"בירושלים הוא לא היה מגיע עד למדרכה ממול". יכול להיות.
 

מצד שני, אפשר לחשוב מה כבר מחכה לו בירושלים במדרכה ממול. 
 

כמי שהגיע לתל אביב בעקבות האהבה - לא אהבת אישה אלא אהבת החיים, קל לי מאוד להבין את אוהביה. לעומת זאת, את שונאיה... נו טוב, האמת היא שרובם בכלל לא שונאים: תל אביב היא האישה הצעירה, היפה, הליברלית והחצופה שעושה את זה כמעט עם כל אחד - עד שאותם מתי־מעט שלא הצליחו לכבוש אותה קוראים לה "שרמוטה". לה זה לא אכפת, אבל להם כנראה נוח יותר לחיות ככה עם עצמם: הרי זה לא הם שלא הצליחו לזיין אותה, כי מי בכלל רצה אותה מלכתחילה? 
 

הם ילכו אחרי המדריכה, יסננו זה לזה "תראה את ההומואים האלה", יביטו במבט חומד - עד שתבחין בכך האישה (שלבושה במיטב המחלצות של חורף 2007 בקריון) - באותה אחת שירדה במכנסיים קצרים וכלב לשתות קפה של בוקר–צהריים בשדרה, לא יפסיקו להגיד "תראו כמה מלוכלך כאן" ויחזרו לדירה שלהם בעפולה/באר–שבע/נצרת–עילית/אשדוד - בתחושה שאיזה מזל שהם לא תל אביבים... כי מי צריך את כל ההומואים והלכלוך והכלבים והכלבות? הרי להם יש ערכים במקום שורות של קוק ובישול ביתי במקום עסקית לצהריים. 
 

וכמו בכל מקום שיש בו אנטישמים - יש גם לא מעט פילושמיים: כבר יצא לי לשמוע חיפאי עונה לטלפון בהטעמה: "דבר איתי אחר כך, יש לי פה אורחים מ ת ל א ב י ב !" או אותו מסעדן מאזור חיוג 04 שתלה בי עיניים נוגות וסיפר לי שאצלו יכולים המקומיים לשבת כל הערב על חצי ליטר בירה ולבקש ארבע פעמים שיביאו להם עוד קצת בוטנים וזיתים, "אבל מתל אביב הם יחזרו עם חשבון של 1,500 שקל לזוג - ועוד ידפקו איתו סלפי".
 

טוב, חברים מחדרה, הייתי שמח לפטפט איתכם עוד קצת בשמש החורפית, אבל לצערי אני צריך לרוץ לאיזו הפגנה נגד הכיבוש או לקרוא לחרם על ישראל תוך כדי נטילת סמים - ומשם עד מוצ"ש זאת רק אורגיה אחת גדולה על השטיח מול העץ שנשאר לנו מהכריסמס. ואת גברת, אל תכעסי על בעלך שעוד שנייה נשפכת לו העין לתוך המחשוף של ההיא עם הקפה והכלב, היית צריכה לראות איך נפתחו לו העיניים כשהמדריכה הסבירה על הפאב של ההומואים. 

מזל שאצלכם אין דברים כאלה.