אסתר, 18, היא בתם השישית מתוך שמונה של זוג שעלה מאתיופיה בשנת 2002 והתיישב בדרום. את משבר ההגירה חווה משפחתה על בשרה: ההורים אינם עובדים, והמשפחה מתמודדת עם עוני קשה. מורכבות חייה בשכונה מוכת עוני ואלימות הובילה ליציאתה של אסתר מביתה ומעבר בין מספר מסגרות חוץ־ביתיות. לאחר כשנתיים חזרה לבית הוריה ובהתמדה ובעיקשות השלימה תעודת 12 שנות לימוד במסגרת קידום נוער והתכוננה לשירותה הצבאי. לפני זמן קצר היא לקחה תיק עם בגדים ועזבה ללא כוונה לשוב. רשויות הרווחה מצאו עבורה קורת גג, שם שהתה עד לפני כחודש, ואז אושרה הכרתה כחיילת בודדה. במקביל לשירותה הצבאי, החלה אסתר לעבוד במפעל ועברה להתגורר בבית החייל בבאר שבע. לא כאן תמו קשייה: מאז שעברה לבית החייל בבאר שבע היא מתקשה למצוא עבודה.
“לאסתר חסר ציוד בסיסי דוגמת הלבשה תחתונה ומוצרי היגיינה, חולצות דקות ועבות לחורף”, כתבה העובדת הסוציאלית המטפלת בה לקרן לידידות. “כמו כן, חסר לה ציוד לגיוס לצבא, למעט מה שתקבל בבקו”ם. הציוד שהיא צריכה הוא גופיות, כפכפים למקלחת ועוד. אני מבקשת סיוע עבור רכישת ציוד, שייתן לה התחלה טובה בשירותה הצבאי וכוח להתמודד עם האתגרים הרבים בחייה”. ביום למחרת פגשה אותה מש”קית ת”ש מלשכת גיוס באר שבע והעניקה לה שובר על סך 350 שקלים לרכישת ציוד. מעתה ואילך, הפכה אסתר חלק בלתי נפרד מהחיילים שאומצו על ידי הקרן לידידות בראשותו של הרב יחיאל אקשטיין.
“מטשטשים פערים”
בשנים האחרונות עלתה לכותרות מחאת החיילים העניים, שביקשו להעלות את שכרם ש”לא מכבד בני אדם”. המחאה הזאת הניבה פרי כאשר בינואר 2016 עודכן שכרם של חיילי החובה ועלה ב־50%. כך, אחרי ההעלאה, חיילי המערך הלוחם יקבלו 1,616 שקל; תומכי לחימה יקבלו 1,176 שקל וחייל המשרת ביחידה עורפית יקבל 810 שקל. מצד אחד, במהלך השנתיים האחרונות חלה עלייה של 130% בדמי הקיום המשולמים לחיילי החובה; מצד אחר, על פי התחזיות, מספרם של הנזקקים לתשלומי משפחה רק ילך ויגדל.
על פי נתוני אכ”א בצה”ל, אחד מכל חמישה חיילים הוא עני. בנוסף, כ־6,260 חיילים בצה”ל מוגדרים כחיילים בודדים, כ־3,000 חיילים זכאים לתשלומי משפחה (תשמ”ש), וכ־20,000 קיבלו ממפקדיהם בשנה החולפת אישורים לעבודה בשעות שבהן אינם נמצאים במסגרת צבאית. בשל הנתונים, בשנתיים האחרונות הוגמשו התנאים למתן היתרי עבודה מחוץ למסגרות הצבאיות, ואלה מוענקים על פי שיקול דעתם של מפקדיהם הישירים.
“השירות במדינת ישראל הוא חובה וצה”ל הוא צבא העם”, אומר אל”מ גיל בן שאול, רמ”ח פרט באכ”א. “מכיוון שצריך לשמר את המודל הזה, אנחנו צריכים לפעול לכך שכמה שיותר יתגייסו לצבא לשירות משמעותי. הסיפור הזה מחייב את המערכות בצבא לנסות להקל על הנטל בבית כדי שהחייל יהיה פנוי למטרה הצבאית. צריך לייצר מעטפת פתרונות שתאפשר לו להתרכז במשימה ולשכוח את המצב בבית. את נתוני העוני לא אנחנו קבענו, הם קיימים. לכן אנחנו מייצרים מערכת פתרונות שמבוססת על הרבה מאוד אפשרויות וכלים שעומדים לרשות המפקדים וסגלי הת”ש. חלקם סיוע כלכלי - מענקים, הלוואות, חלקם בסיוע ישיר לנושא המזון כמו תווים לרשתות המזון. כמובן שכולם מיידיים וניתנים לקשת רחבה של צרכים: ציוד בסיסי לבית כמו תנור, מכונת כביסה או מיטה לישון עליה, אוכל לשבת במצב שאין. מרבית הפתרונות מופעלים ביחידות השדה. בעורפיות, בדרך כלל החיילים יכולים לעבוד מעבר לשעות הפעילות. מרבית הסיוע הוא מתקציב הביטחון של צה”ל, אבל יש לנו כמה גופים שעוזרים לנו בנושא תרומות, ובהחלט יש סיוע נרחב בריכוזה של האגודה למען החייל באמצעות תרומות מחו”ל מה־FIDF וגוף משמעותי מאוד, הקרן לידידות”.
באופן מובהק, הצבא פתוח לשיתופי פעולה עם עמותות.
“הסיפור של תקומה לרווחת החיילים מלווה אותנו מקום המדינה. פעם זה היה עם עוגות וכל מיני דברים שהדודות של האגודה למען החייל נתנו. היום זה מסלול מסודר כספי שפחות מתבסס על לחפש את החיילים בטרמפיאדה ויותר על רשתות מתנדבים ותהליכים עם עמותות שתואמים את העשייה של העמותה והצרכים של הצבא”.
לכאורה לא מדובר בסוגיה ביטחונית גרדא.
“בוודאות לא. כל התרומות הן לדברים שהן מעבר לסטנדרט הנדרש. את הציוד האישי של החייל, את מדיו ואת הנשק מחובתו של צה”ל לתת. אולי הילד הזה שהגיע משכונת מצוקה חי כל חייו כך, אבל כשהוא מגיע לצבא ורואה את כל החברה הישראלית ומגלה שיש אחר ושונה, אנחנו רוצים ליצור מצב שבו אנחנו מטשטשים את הפערים האלה. כשסוחבים את האלונקה במסע, כולם סוחבים אותו דבר ולא משנה מאיזו שכונה או מאיזה רקע מגיעים”.
יכול להיות שהסיוע הזה הוא פלסטר? אולי בכלל צריך לסייע להורים?
“אין לנו שום יומרה להחליף את גופי המדינה האחרים ולפתור את בעיית העוני במדינת ישראל. הצבא הוא ערוץ מוביליות מאוד משמעותי. אדם נחשף פה ליכולותיו ורואה שהוא יכול להוציא מעצמו יותר, להשלים בגרויות, ללמוד מקצוע ולקחת את חייו לכיוון אחר. אנחנו מייצרים פה אדם שבסוף שירות החובה ייראה אחרת וייקח את עצמו לכיוונים אחרים”.
אל”מ שולי אייל, לשעבר מפקד מופת בצה”ל, טוען שצה”ל עושה הרבה יותר ממה שהוא מחויב לו. “בצה”ל יש גמישות שהלוואי על פקידי הסעד במדינת ישראל. כשהייתי מפקד מופת, מתוך כ־6,000 מקבלי תשמ”ש, 1,500 איש לא עמדו בקריטריונים. אם גוף ממשלתי היה מטפל בהם, התשובה הייתה שלילית אוטומטית. לקצינות בדרגת סגן יש סמכות לתת סכומי כסף. לי הייתה סמכות לתת מענק לחייל על סך 10,000 שקל. הסמכות הזאת לא מוקנית היום אפילו לשר הרווחה, ומנכ”ל הביטוח הלאומי לא יכול לתת סכום על דעת עצמו. כשהייתי מפקד המרכז לשירות הפרט, ביקרו אצלי פעם בכירי משרד העבודה והרווחה ואמרו שהם מוריקים מקנאה. הם לא הבינו איך ייתכן שלקצינה בת 22 יש יותר כלים מאשר למשרד שלהם”.
“ידעו כל אם וחייל”
“מצב שבו חייל נקרע בין מחויבותו לתמוך במשפחה בהיבט הכלכלי לבין חובת השירות אינו נדיר, ועוצמת הקושי הכלכלי משתנה ממקרה למקרה", אומרת עו"ד דנה נוף, סא"ל במיל' וסנגורית צבאית שייצגה מאות עריקים בבתי דין צבאיים. “הניסיון מלמד שהמצב הסוציו־אקונומי בבית משפיע במישרין על היכולת והמוטיבציה לשרת בצבא. במקרים הקלים יחסית, מנגנון הסיוע של גורמי ת"ש יכול לאפשר לחייל את המשך השירות בצורה תקינה. במקרים הקשים, לא יהיה די בסיוע זה, שהוא מוגבל ביכולותיו. כשאני מציגה בפני בית הדין תמונה עגומה של קשיים כלכליים, הדבר מביא להתחשבות ולהקלה בעונש. במצבים חריגים אף פניתי לפרקליטות עריקים, הצגתי בפניהם ראיות הנוגעות למצוקה כלכלית ברקע ההיעדרות, ובשל כך הסכים הפרקליט לבטל את ההליך הפלילי ולהסתפק בהליך משמעתי שאין בצדו רישום פלילי כלשהו".
לחלל שיוצרים הפערים הבלתי נתפסים, שאינם נעצרים בשערי הבקו”ם, נכנסים כאמור גופים פילנתרופיים שונים. הקרן לידידות, העוסקת בשלושה תחומי ליבה - חירום וביטחון בציר הצבאי והאזרחי, עלייה וקליטה ועוני ורווחה - היא אחת מהם. בצה”ל מספרים שאימצו כמה מודלים שהגתה הקרן, כמו למשל “קופות הידידות”, שבמסגרתן הקרן משקיעה למעלה ממיליון שקלים בקופות שנמצאות לרשות קצינות הת”ש, ותכליתן לאפשר קבלת ציוד בסיסי דרך השק”ם היחידתי באמצעות שובר: שמפו, גרביים ועוד.
“הציר הצבאי עבר בשנתיים האחרונות שינוי אסטרטגי שמטרתו למצב את הקרן לידידות כגוף המרכזי בסיוע לחיילים הנזקקים והחיילים הבודדים בצה”ל בשירות חובה”, מסבירה לינור אלקיים, מנהלת תוכניות אסטרטגיות בקרן לידידות. “במהלך השנתיים הללו פיתחנו שותפות עם אגף כוח אדם באכ”א ובאגודה למען החייל. יחד למדנו את המקרים, ניתחנו את התוכניות הקיימות ובדקנו היכן ניתן לייעל. זיהינו צרכים חדשים שעלו מהשטח ובנינו להם מענה”.
במרוצת שנת 2016 כ־400 מיליון שקל מתקציב משרד הביטחון יוקדשו לטיפול בפרט, כאשר תקציב הפילנתרופיה, המתקבל מגופים חיצוניים, עומד על 50 מיליון שקלים נוספים. לא כולו מוקדש לעוני, ולכאן נכנסת הקרן לידידות, שב־2015 ביססה את מעמדה כגוף מעורב בתהליכי קבלת ההחלטות בצה”ל.
“העקרונות שלנו במתן סיוע חומרי הן מקצועיות, גמישות ופשטות תפעולית ושמירה על כבודו של המקבל”, מדגישה אלקיים. “אנחנו רוצים שהחיילים האלו יאמינו בדרג הפיקודי שלהם ויבטחו בו. חיילים מפחדים שזה יפגע להם בשירות ושאם הם יעלו את הבעיות בבית, יעבירו אותם משירות משמעותי שהם עושים. הלוואי שכל אם וחייל בישראל ידעו שכדאי לפנות למפקד, ושיש בידו הפתרונות”.
ב־2016 יתרחבו תוכניות הקרן ויעמדו על סכומים של 5.4 מיליון דולר סיוע לפרט ועוד 3 מיליון דולר לטובת בניית בית לחיילים בודדים. קופות הידידות ימשיכו להעמיד סיוע לאלפי משפחות נזקקות של חיילים ולבודדים על ידי רכישת מוצרי חשמל ותשלומי חובות חשמל ומים.
התוכניות שונות ומגוונות: תווים לרכישת מזון, שיכול להעניק מפקד בדרגת סא”ל, מספקים מענה מיידי לעשרות אלפי חיילים במערך העורפי השרויים במצוקה. מדובר בתוכנית המצטרפת אל התוכנית הקיימת “תווי מג”ד” של המערך הלוחם: 60 אלף שקלים בשנה שמחכים במגרה של כל מג”ד ומשמשים לקניית נעליים, מצרכי מזון וציוד אישי.
תוכנית נוספת היא “שוברי הידידות” המחולקים בבסיסי טירונות והדרכה, בשווי 50 אלף שקלים לבסיס, ומעניקים לחיילים נזקקים ציוד בסיסי, מוצרי היגיינה, הלבשה תחתונה ועוד. ויש גם אלפי שוברים נוספים על סך 350 שקלים לרשת ריקושט, שמחולקים למועמדים לשירות ביטחון בלשכות הגיוס לצורכי הצטיידות.
בין לבין, מסיירת “ניידת הידידות” במוצבים ובבסיסים המרוחקים לטובת כוחות המילואים והכוחות הפרושים בשטחי אימונים ברחבי הארץ. הניידת מפנקת את החיילים בחטיפים, בהקרנת סרטים, במדפים עם מחשבים ניידים לגלישה באינטרנט וערכות טעינה לסלולר. “מדובר במתן ריענון, חיבוק וכוח לתת את כל כולך בשטח”, אומרת אלקיים. התוכנית נולדה מהיכרות עם השטח כמובן. “זה יוצר שוויון, והשוויוניות הזאת בכל המערך הלוחם מאוד חשובה ותורמת לעבודת הצוות, למשימה ולרוח הלחימה”, היא מסכמת.