הימים האלה הם ימים שבהם אדם שמבקש לשמור על שפיותו צריך להתייצב פעם בכמה שעות מול המראה ולדקלם לעצמו בקול רם את העובדות, כדי לא להתבלבל ממה שמנסים למכור לו. ימים שבהם אדם שרוצה להישאר מחובר למציאות חייב לשנן לעצמו שוב ושוב שאף על פי שהוא שומע ברדיו בתדירות של פעם בחצי שעה ש"זו עת לא פשוטה", ש"הדמוקרטיה השבירה שלנו בסכנה", ש"כולנו זוכרים לאן דמוקרטיות יכולות להידרדר" ושאנחנו בדרך ל"ימים אפלים" ול"משטרים חשוכים" או לחלופין "משטרים אפלים" ו"ימים חשוכים" - הוא יכול לשתות מים ולהירגע. לזכור שכל זה חלק מניסיון ליצור כאן תחושת כאוס והיסטריה שמטרה פוליטית בצדה.



בן כספית ידידי כתב, כותב וימשיך לכתוב ולשלוח כל שבוע את טוריו נגד בנימין נתניהו, ולא נצטרך לחכות לסוף המלחמה כדי לקרוא אותם ביומן האישי שכתב במקום מחבואו. פרופסורים ודוקטורים באקדמיה הישראלית ימשיכו לקרוא בעולם לחרם על ישראל ועל האוניברסיטה שבה הם מרצים, ואנחנו נמשיך לשלם להם מכיסנו את משכורתם החודשית. שחקני ישראל ואמניה ימשיכו לנבל את פיהם על הממשלה ועל שרת התרבות, ושום רכב של המשטרה החשאית לא יעצור בחריקת בלמים בפתח ביתם כדי לקחת אותם לגולאג שברחוב בלפור. עיתונאים ימשיכו לכתוב במפורש או ברמז שנתניהו וממשלתו מזכירים להם מה קרה לפני 70 שנה, ואף אחד לא יאשים אותם בהסתה. שוברים שתיקה ימשיכו לטנף על חיילי צה"ל ברחבי העולם ואף אחד לא יסגור להם את הפה.



כל קולות הנהי וקריאות ה"געוואלד" הם לא יותר מספין חלש, שבהיעדר מי שיתווכח איתו, תופס אחיזה תקשורתית בקלות מדהימה.



# # #



כשהתקשורת הכריזה בשבוע שעבר על תחילת פסטיבל אם תרצו, נזכרתי במה שהיא עשתה רק כמה חודשים קודם לכן לערוץ 20. זה היה בדיוק אותו מודל חיסול, לפי אותן הוראות הפעלה מדויקות. פוסט אחד ביקורתי פורסם אז על נשיא המדינה בדף הפייסבוק של הערוץ. פוסט אחד שקבע שהשתתפותו של ראובן ריבלין בכנס אחד עם נציג שוברים שתיקה "היא חצייה של קו אדום וביזיון למוסד הנשיאות". פוסט אחד יחיד וחלבי לגמרי הספיק כדי שהתקשורת המיינסטרימית כולה תצא למסע פראי נגד הערוץ. ב"וואלה!" קראו לטקסט הזה "קמפיין השמצות והכפשות". בגל"צ כינו אותו "מסע תעמולה נרחב". בערוץ 10 בישרו בפנים חמורות סבר ש"נחצה קו בישראל". בערוץ 2 קראו לפוסט האחד והיחיד הזה "קמפיין ארסי" ודרשו מחברי הכנסת לגנות אותו.



אני מזכיר את זה משום שתבנית השקר הזאת, שנשלפת בכל פעם שצריך לסתום למישהו בימין את הפה, חזרה על עצמה בדייקנות מופתית בשבוע שעבר.


כל מה שעשתה אם תרצו הסתכם בפוסט אחד בפייסבוק, שבו העתיקה מאתרי האינטרנט של ארגוני השמאל את רשימות חברי ההנהלה שלהם, הדגישה את אלה מהם שבאו מעולם התרבות וכינתה אותם "שתולים". זהו. אפשר להתלהב מהקופירייטינג, אפשר לחשוב שהוא לא הכי מחודד, אבל זה מה שהיה. טקסט קצר עם ביקורת לגיטימית על מי שפועלים במימון של מדינות שיש להן עניין להשפיע על המערכת הפוליטית שלנו.



רגע לאחר שעלה הפוסט הזה נכנסה התקשורת לפעולה. באחידות מלאה. כמו במצעד צבאי מדויק. בלי קול אחד שיחרוג מהשורה. בזה אחר זה הועלו לשידור האמנים שהופיעו ברשימה כדי לקונן על מר גורלם, כדי לדבר על ה"הסתה" נגדם, כדי לספר על ה"קמפיין" שמשתולל. מי שהאזין לתוכניות האקטואליה היה יכול לקבל את הרושם שרבקה מיכאלי וגילה אלמגור הורדו מחבל התלייה בדקה ה־90. אלמגור ומיכאלי, יהלי סובול ורוני סומק ורונית מטלון ומי לא. כל תוכנית הביאה את הקורבן שלה.



עד כדי כך יישרה התקשורת כולה קו עם השטות הזאת, שאפילו בימין נבהלו והתחילו לגנות, ומנכ"ל אם תרצו, מתן פלג, חש צורך להודיע שהוא לוקח אחריות והולך הביתה. שוב התברר שפוסט אחד (חסר טעם) עם ניחוח ימני מספיק כדי שכל מחזיקי תיק הדמוקרטיה יצעקו את מילת הקסם "הסתה" ויסתמו לכל מי שלא חושב כמוהם את הפה.



לא שמעתי מגיש אחד, שדר אחד או מנחה אחד שישאל מה לא לגיטימי בלפרסם את הפרצופים של מי שמעניקים את המעטפת המוסרית לפעילותם של ארגוני השמאל; עיתונאי אחד שחושב שאם נאסר נאווג'ה, תחקירן בצלם, מוסר לפלסטינים אנשים שמוכרים קרקעות ליהודים כדי שהם "יטפלו" בהם, אז חשוב מאוד שכולנו נדע שבמועצה הציבורית שמגבה אותו יושב סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מרדכי קרמניצר; מגיש אחד שיבהיר שאם אורלי נוי, חברת הנהלת בצלם, שואלת על המג"בניקיות שנפגעו שלשום בשער שכם, על חומת העיר העתיקה של ירושלים, "מה עשו הצעירות הללו במדים ובנשק בלב אוכלוסייה פלסטינית בשטח כבוש", אז לגיטימי לרצות לשמוע מה יש לדויד גרוסמן, שיושב במועצה הציבורית שלה, להגיד; מנחה אחד שישאל את גרוסמן מה יש לו להגיד על מוחמד יאסין, עוד איש בצלם, על שהעלה לפייסבוק שלו תמונות של אמו ואחותו של ה"שהיד" - שרצח את שולמית קריגמן בבית חורון - מחלקות סוכריות וממתקים בלווייתו.



"אבל, קלמן", תגידו לי, "אתה צריך להבין שבמדינה כמו שלנו - שהתחנכה על ברכיה של חנה בבלי, כוהנת הנימוסים הגדולה - להגיד על מישהו 'שתול' זה מעליב ואפילו יכול להיחשב הסתה". יודעים מה? אני מוכן לבדוק את זה. רק תסבירו לי למה כשאם תרצו קוראת לגילה אלמגור "שתולה" זו הסתה, וכששלום עכשיו מצייר את בנימין נתניהו, נפתלי בנט ואיילת שקד מאחורי שלושה רוטוויילרים עם הכיתוב "כלבי התקיפה של הדמוקרטיה" זה בסדר?



רק השבוע פרסם עיתון "הארץ" בהבלטה מכתב למערכת תחת הכותרת "בנט, למד מנאצי מתון", מכתב שטוען ששר החוץ של גרמניה הנאצית היה מתון משר החינוך שלנו. עם יד על הלב, זה לא שווה לפחות אותו דיון על "הסתה" שהקדשנו לפוסט שטוען שרבקה מיכאלי היא "שתולה"?



קחו עוד דוגמה. השבוע, במסגרת כנס שנושאו היה "הקווים האדומים של הדמוקרטיה הישראלית" במכון ון ליר, הקריא פרופ' משה צימרמן במשך דקות ארוכות טקסטים מגרמניה של שנות ה־30, כשהמסר היה ברור. בואו נהיה הגונים. זה נראה לכם קל יותר מלפרסם פוסט אחד בפייסבוק על "שתולים בתרבות"? 20 שנה מספרים לנו בזעזוע על התמונה ההיא של רבין במדי אס־אס ומסבירים כמה זה נורא להשוות משהו לגרמניה האיומה ההיא. אז זהו? עכשיו, כשלא עובר יום בלי שאיש שמאל יחבר את ממשלת נתניהו לשלטון הנאצי, אז כבר מותר?



בכנס הזה בוון ליר הכריז נציב שירות המדינה לשעבר, פרופ' יצחק גלנור, שהוא בעד מרי אזרחי וגם בעד להחרים את המתנחלים וגם בעד לפעול בעולם כדי שגם העולם יעשה את זה. מישהו יודע להסביר איך זה לא הפך לנושא חם באיזשהו מקום? איך גלנור ואלון ליאל, שהתייאשו מהדמוקרטיה הישראלית ומדלגים מעליה כדי לשכנע את העולם לפעול נגד הכרעת הרוב אצלנו, ייחשבו תמיד דמוקרטים יותר ממתן פלג, מנכ"ל אם תרצו? זה לא נראה לכם שיח של שקר?



אז אמרו על עמוס עוז שהוא "שתול". בואו נעמיד דברים על דיוקם. זה לא שעוז הוא אדם עדין נפש ואנין שפה. עוז הוא האיש שכינה פעם את גוש אמונים "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות... סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחו... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".



עוז הוא האיש ששלח במתנה את ספרו למרואן ברגותי שהורשע ברצח חמישה ישראלים וגם הוסיף לו בהקדשה אישית: "הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו ואני מקווה שתקרא ותבין אותו יותר טוב מכפי שאנחנו משתדלים להבין אותך... בתקווה שנתראה בשלום ובחופשה שלך. בברכה, עמוס עוז". אז עכשיו כשמישהו כינה אותו "שתול", הנימוס הבריטי המעודן שלו לא יכול לעמוד בזה? מי בכלל מחליט פה מה מותר להגיד ומה לא? ואיך זה, לעזאזל, שאלה שסותמים לאחרים את הפה הכי חזק ממשיכים להיחשב "המחנה הדמוקרטי"?



# # #



מי שרוצה להבין איך השקר הזה עובד, שיסתכל על הטיפול התקשורתי בפרשת ה"נאמנות בתרבות" של השרה מירי רגב. רגב לא המציאה כלום. היא לקחה חוק שעבר לפני חמש שנים ושמסמיך את שר האוצר לקנוס מוסדות תרבות מסיבות שונות, ובשינויים טכניים קלים דרשה לתקן אותו כך שהסמכות תעבור מהאוצר אליה, בטענה שלא יכול להיות שמשרד התרבות אחראי על התקציבים אבל האחריות על שלילתם יהיה במשרד אחר.



צודקת? לא יודע. גם לא רלוונטי. העניין הוא שאף אחד לא סיפר לנו שאין כאן שום דבר חדש. שזה בסך הכל תיקונון כמעט פרוצדורלי. שהחוק הזה כבר קיים מזמן. יתרה מזו, כמעט כל כלי התקשורת נתנו לנו להבין שמעכשיו יחויבו מוסדות התרבות להצהיר נאמנות למדינה. ובכן, לא דובים ולא יער, לא מיניה ולא מקצתיה. תקראו בעצמכם. אף מוסד לא יצטרך להצהיר על כלום ולא יצטרך לחתום מראש על כלום. מה כן? החוק, לא של רגב, זה המקורי מ־2011 - זה שדן מרידור תמך בו בקריאה הראשונה ובני בגין ומיקי איתן בקריאה השנייה והשלישית - קובע שיהיה אפשר לשלול מימון ממוסד שעבר על החוק בכך שהוא שולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; שהוא מסית לגזענות, לטרור או לאלימות; שהוא תומך במאבק מזוין; שהוא מציין את יום הקמת המדינה כיום אֵבל או שהוא משחית ומבזה את דגל המדינה.



האם חייבים לתמוך בחוק הזה? לא. אבל כמה מאיתנו רוצים לממן מהכיס הציבורי מוסד אמנותי שיקרא לאלימות או שיתמוך במאבק מזוין? ומאיפה ההמצאה הזאת שמוסדות התרבות יחויבו להצהיר אמונים? ומאיפה ההמצאה של מגישת החדשות בערוץ 10 שהסבירה לצופיה לגבי רגב, שמדובר ב"חוק שיאפשר לה לשלול תקציבים מאמנים שעל פי ההגדרות הפרטיות שלה חותרים תחת המדינה"? ההגדרות הפרטיות שלה? מה, מירי רגב הגדירה בחוק מהי גזענות ותמיכה במאבק מזוין?



עוד דוגמה לשיח של שקר? קחו את ספר האזרחות החדש, שעסקתי בו כאן בשבוע שעבר. הספר הזה מגוון באופן שלא ייאמן. יש בו חומר לימודי שנשען לצד היהדות, גם על האסלאם ועל הנצרות, יש בו לצד הרמב"ם גם מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, ארגון אמנסטי, וג'מאל זחאלקה. אבל מישהו החליט שהוא "שנוי במחלוקת", וזה הוביל השבוע 600 אנשים שמגדירים עצמם "אנשי אקדמיה בכירים" לחתום על עצומה שבה הם קוראים לנשיא ולראש הממשלה לגנוז את המהדורה שאוטוטו עומדת לצאת לאור.



ואתה מסתכל על אוסף כזה של אנשים, שאיש מהם לא קרא את הספר, ואתה קורא שהם קובעים בעצומה ש"תוכני הספר המתגבש מפלים ומעמיקים שסעים", ואתה לא מבין איך מישהו בתקשורת יכול להתייחס אליהם ברצינות כשהם קובעים בכזאת נחרצות דברים כאלה על טקסט שעינם כלל לא שזפה.


אגב, לא רק מומחים בכירים מהאקדמיה דרשו לשנות את הספר הזה. גם השחקנית אלמה דישי דרשה. היא כיכבה בסדרת טלוויזיה, היא דיבבה בסדרת האנימציה "הנרי הנורא" בערוץ הילדים, היא נבחרה להוביל את קמפיין ההלבשה התחתונה של טריומף, אז למה שלא תהיה לה נקודת מבט מקצועית גם על ספר האזרחות?



# # #



הנה עוד דוגמה לאיך מתקבע שקר. "הימין מסית נגד בית המשפט". מכירים את זה, נכון? ברור. עד כדי כך מכירים שאין צורך אפילו להוכיח. בשבוע שעבר פרסם גידי וייץ ב"הארץ" כתבת ענק שקוננה על בית המשפט העליון הישן והטוב, שהיה ואיננו. בית המשפט הנוכחי, נכתב שם, "שמרן", "מתגונן", ו"חושש להתעמת עם הממשלה והכנסת". הכתבה הטילה חלק מהאחריות למצב על הימין ועל ההתקפות שלו על בית המשפט. "להקת הדורסים", כינה וייץ את מי שמתחו ביקורת על השופט עוזי פוגלמן, וגם סיפר על מבקריו של השופט ש"שולפים" החלטות שלו מהעבר, ועל אנשי הימין ש"יוצאים מאיזון" ושיש להם "רשימות שחורות". "זו התנהגות קלאסית של הימין במאבק עם העליון", הסביר לווייץ אחד המרואיינים, "לתייג אותו כשמאלן ולנסות להרתיע אותו מלפסוק על פי מצפונו".



קראתי וצחקתי. למה? כי ההתקפות הכי גדולות בשנים האחרונות על בית המשפט באו מכיוון העיתון של וייץ. אלא מה? מסתבר שיש שופטים שלתקוף אותם זה מחליש את שלטון החוק ויש שופטים שלתקוף אותם זה מחזק את שלטון החוק.



אני הולך אחורה אל אחת הכתבות המשתלחות ביותר בבית המשפט שקראתי. כתבה שפורסמה ב"מוסף הארץ" לפני עשר שנים בדיוק. "מעל החוק", הייתה הכותרת שלה. "אם כיסחתם לפלסטיני את הצורה, גנבתם לו זיתים או שברתם לו את הפנסים באוטו", הסבירה כותרת המשנה, "כדאי לכם מאוד להישפט בבית משפט השלום בכפר סבא".



כתבי "הארץ" עברו בזה אחר זה על השופטים והאשימו את כולם בהטיה לטובת המתנחלים. לא, הם לא מצאו שם החלטה לא נכונה או טעות בפסיקה של השופטים. ההחלטות פשוט לא באו להם טוב. השופטת נאוה בכור הואשמה שם שהיא מאמינה למתנחלים יותר מאשר לפלסטינים. לחובתה של השופטת קלרה רג'יניאנו נזקפו יותר מדי זיכויים של מתנחלים. השופטת ניצה מימון שעשוע לא קיבלה עדות של מתלונן שמאלני. השופט חנוך פדר הרשיע מתנחל, אבל הקל בעונשו. "ניכרת החמלה של שופטי בית משפט השלום בכפר סבא כלפי המתנחלים", פסק "הארץ", "שופטות בית משפט השלום בכפר סבא נוטות להאמין לגרסת נאשמים מתנחלים, גם כשמנגד לא ניצבים פלסטינים שעדותם 'צלופחית', אלא סתם שמאלנים".



זה לא היה מקרה בודד. ב"הארץ" סיכולים ממוקדים לשופטים הם חלק משיטת עבודה. פעם, כשהשופטת מלכה אביב שחררה מתנחל ממעצרו, שלף עקיבא אלדר מהרשימות השחורות שלו את האקדח המעשן: השופטת הייתה לפני 30 שנה ממייסדיו של מושב בבקעת הירדן, ולכן היא חסה על מתנחלים. כשהשופט דוד גדול פסק בעניין כלשהו בניגוד לעמדה הרשמית של העיתון, נשלח צלם פפראצי להמתין לו השכם בבוקר בדרכו לבית הכנסת ולצלם אותו עם הטלית בידו, כדי שנבין כולנו מאיזה מקום מגיעות הפסיקות שלו. כשהשופט נעם סולברג היה מועמד לעליון, ב"הארץ" דאגו להצמיד לו את הביטוי הקבוע "שנוי במחלוקת", ואלדר פרסם עליו טור ששילב שקרים ומניפולציות עם קטעים מפסקי הדין שלו שהוצאו מהקשרם, כדי לחבל במועמדותו.



אבל ל"הארץ" מותר, ולכן במסגרת שיח הבלוף "הארץ" ימשיך להיחשב עיתון שמגן על בית המשפט, והימין יצטרך להמשיך להתגונן מהמסגור שלו כאויבו הגדול.



שיח הבלוף הזה קיבע גם את ההתייחסות הציבורית אל חוק השקיפות של השרה איילת שקד. נדמה לי שרוב הציבור הישראלי מבין שזה לא סביר שמדינות זרות יתערבו במה שנעשה אצלנו. נדמה לי שרוב הציבור גם היה חותם על מה שאמר השבוע ראש הממשלה: "אני מנסה לדמיין מצב שבו מדינת ישראל הייתה מממנת עמותות שתומכות בתנועות הבדלנות של הבאסקים או בקורסיקה. הייתה קמה זעקה נוראית".



באותה מידה, חייבים לומר, לגיטימי גם להתנגד לחוק הזה. אלא מה? רוב כלי התקשורת בחרו לא לקיים דיון ענייני ובמקום זה שיתפו פעולה עם הטענה שלחייב את נציגי הארגונים הממומנים מחו"ל ללכת בכנסת עם תג שמכריז על זה, זה מזכיר קצת את הטלאי ההוא. תג כזה תלוי על חגורתם של עובדי חברות הייטק. תג כזה תלוי על צווארם של לוביסטים בכנסת. אבל למי שרצה להפוך את החוק לקיצוני היה נוח לקחת את הדיון למקום הזה, כי "טלאי" מצלצל טוב, כלומר רע. כי עם "טלאי" קל יותר לספר על ממשלת ישראל שמחזירה אותנו לתקופות חשוכות.



שיח הבלוף לא קובע רק במה נעסוק אלא גם, ולפעמים בעיקר, במה לא נעסוק. קחו לדוגמה את ח"כ איימן עודה, זה שהתקשורת מנסה למכור לנו כל הזמן בכריכה רכה. אתר "מידה" חשף השבוע קטע וידיאו שמתאר איך לפני חודשיים עמד עודה בכנס במרכז פלסטיני כלשהו והצהיר, לא בעברית כמובן, "אני רוצה להצדיע לאנשים שעובדים בתנועת ה־BDS. זה שם את ישראל באור הזרקורים של דעת הקהל העולמית". כשיצא מפגישה בכלא עם מחבלים שרצחו ישראלים הוא בישר שלאנשים הללו יש "מורל גבוה ואמונה איתנה בניצחונו של העם הפלסטיני על הכיבוש", וכי הם "מלאי תקווה כי הכיבוש יסתיים והגזענות בתוך ישראל תובס".



דוגרי, ברכות של ח"כ עודה לארגונים אנטישמיים שפועלים לקדם חרם עולמי על ישראל, זה לא משהו שראוי לדיון ציבורי לפחות כמו פוסט בפייסבוק שקרא לקרמניצר "שתול"?



# # #



אלה ימים של שקר ושל כזב. ולמה זה נורא כל כך? כי הציבור, ברובו, לא באמת מסוגל לדעת בעצמו מה קורה פה. האזרח הפשוט - שקם בבוקר לעבודה וניזון מתוכנית האקטואליה שהוא שומע בבוקר ברכב ומהחדשות שבהן הוא צופה בערב על הכורסה - צריך אותנו כדי לדעת. אין לו זמן להתעמק בעצומות של אנשי רוח או בנאומים של בוגי יעלון. אין לו מושג מה ההבדל בין ספר האזרחות החדש לזה שקדם לו, ומה עושים אם תרצו ושוברים שתיקה כשהם מגיעים בבוקר למשרד. אנחנו העיתונאים פה כדי לתווך בין התשובות לשאלות האלה לבינו. אם לא נעביר לו את המידע הנכון, אם נעשה עליו מניפולציות, אם ננפח את הסיפור הקטן או נעלים את הפרשייה הגדולה, האזרח הזה לא יוכל לעולם להגיע להחלטות הנכונות. עם הסחורה שמכרנו לו הוא ילך לעבודה, לפגישה עם חברים ולקלפי.



סיפור אם תרצו הוא חלק מפק"ל קבוע שנשלף לפי הצורך. פעם זו אם תרצו, פעם זה ערוץ 20, פעם זו מירי רגב, פעם איילת שקד ופעם אפילו אילנה דיין. תמיד אותו ניגון שחוזר עם אותה נוסחה קבועה. לוקחים מהלכים פשוטים - הצעת חוק, אמירה, פוסט בפייסבוק או כתבה - מעוותים אותם קצת, מנפחים אותם קצת, מכריזים עליהם רשמית כ"מסיתים", כ"פוגעים בארגוני זכויות אדם" או כ"מסכנים את הדמוקרטיה", ומהרגע הזה כל הדיון נשפך למקום הזה בעוצמה כזאת, שכל מי שינסה לעמוד מול הזרם יישטף וייעלם.



לשוברים שתיקה מותר להסית נגד צה"ל בשוודית כי זה לגיטימי במסגרת חופש הביטוי, אבל מי שיקרא להם "שתולים" יוקע מיד כמסית וכפאשיסט. שוב מתברר שמי שמחזיקים מעצמם נושאי בשורת הדמוקרטיה הם סותמי הפיות הגדולים ביותר.


[email protected]