בכל בוקר, כאשר העבריין אבנר הררי מטייל עם כלבו ליד ביתו בגני תקווה, הוא בוחר במסלול הליכה שונה. פעם פניו לעבר הרחוב המקביל, ביום אחר הוא פוסע לכיוון הגינה הציבורית הסמוכה. בניגוד לבעלי הכלבים האחרים סביבו, המשרכים את רגליהם בכבדות ומבליעים בקושי רצף פיהוקים, נראה הררי חיוני להפליא. הוא גומע את צעדיו במהירות, עיניו היוקדות בוחנות את הסביבה וסורקות אותה ביסודיות. הררי בטוח כי שבועיים לאחר שחרורו משש שנות מאסר, בשל קשירת קשר לחיסול עבריין אחר, המשטרה כבר עוקבת אחריו, מאזינה לשיחות הטלפון שלו וצופה בו מתוך מצלמות סתר זעירות שהותקנו במכונית המרצדס המפוארת שרכש.
בניגוד להתנהלות התקשורתית הרעשנית שאפיינה את מאסרו האחרון, העשירי במספר, עזב הררי את כלא איילון בשקט מוחלט. עוד באותו יום הוא נכנס לשותפות בחנות ירקות בהרצליה במטרה להרחיב אותה לרשת מזון באזור השרון, וסגר חוזה לפתיחת משרד יזמות ותיווך בעיר. בין לבין על הכוונת שלו בית עסק לממכר סביח, הקמת חנות מותגים, רכישת בית קפה יוקרתי ופיתוח שתי אפליקציות ייחודיות. גם הפעם מצהיר הררי כי השאיר מאחוריו את עשרות השנים שבהן בילה מאחורי הסורגים, וכך גם את שלל הכינויים המעצימים את המסתורין שהוא משמר סביבו, כגון "המחסל מספר אחת של העולם התחתון", "המוציא לפועל של משפחת אברג'יל" ו"איש הטיל", שהודבק לו לאחר שהורשע בניסיון לחסל את העבריין אסי אבוטבול בעזרת טיל לאו.
אלא שבאופן המנוגד לתיאורים היצירתיים ולשש הגופות שמייחסת לו המשטרה, הררי מעולם לא הורשע ברצח. רק פעם אחת ניסו רשויות החוק להאשים אותו בחיסול, של אזרח מלוד, אולם התיק המשפטי הסתיים בצורה מבישה, לאחר שהתברר כי החקירה המשטרתית הייתה רצופה מחדלים, מוזרויות ותמיהות. בצעד נדיר, קטעו השופטים את הדיונים וזיכו את הררי.
אף שעברו שמונה שנים מאז הזיכוי, המאבק של הררי במשטרה ובפרקליטות טרם הסתיים. בתחילה קבע בית המשפט כי המדינה תפצה אותו ב–126 אלף שקלים, אלא שהאסיר הנצחי סירב לוותר ותבע מיליון שקלים נוספים בהליך אזרחי. בימים הקרובים אמור להתקבל פסק הדין בתביעה, והררי כבר מתכנן כיצד ישקיע את הכסף בפתיחת רשת המזון.
נראה לך שאחרי שנים של אדרנלין גבוה לצד היסטוריה עשירה של מעשי שוד מזוינים וסכסוכי כנופיות, תוכל למצוא שלווה בהתעסקות יומיומית עם חצילים ובטטות?
"בניגוד לשחרור ממאסרים קודמים, הפעם יצאתי עם הרגליים על הקרקע", אומר הררי בראיון ראשון מאז שחרורו. "בעבר לא היה לי גרוש, אבל עכשיו אני מבוסס כלכלית. סוף–סוף אני נושם אוויר ויש לי חמצן. אין לי בעיה לעבוד קשה כדי להצליח, כי יש לי ביטחון וחשק לצאת לדרך חדשה. רק לאחרונה חגגתי 60 ולפני שלושה חודשים הפכתי לסבא. הנכדה ממלאת לי את הלב בהמון אהבה ואני רוצה לטייל איתה, לקחת אותה לגני שעשועים, לראות אותה גדלה. את חליפת הפשע תליתי עמוק בארון. היום אני מתייעץ עם מקובל מבני ברק והתחלתי גם ללכת לשיעורי קבלה. שם הבנתי שמאוד קל להתלהב מהכסף המהיר, מהריגושים ומהפחד של האנשים ממך, אבל להיות עבריין זה פשוט משפיל".
אנשים לא נרתעים מלעשות איתך עסקים?
"אני תמיד לבבי ומדבר עם בני אדם בצורה תרבותית. לעולם לא צועק ולא מכריח. אם היו מפחדים ממני, אז לא היו עושים איתי ביזנס".
אולי נכנסים איתך לשותפות כי לא מעיזים לומר לך לא?
"את מצחיקה. אנשים שמחים לעשות איתי עסקים כי אני יצירתי, יש לי רעיונות טובים, ואני מוכן להשקיע בפיתוח. לאורך השנים טענו שאני מסוכן לציבור, לא רצו לשחרר אותי על שליש, והנה כבר שבועיים שאני בחוץ ולא פגעתי, וגם לא אפגע, באף אדם".
צרור בחזה
על אף הקילומטראז' הארוך בין חומות בתי הכלא בישראל, אירוע אחד השפיע עמוקות על אסיר 41697 והוביל למאבק בן שנתיים בשירות בתי הסוהר ולעתירה שתוגש בשבוע הבא לבג"ץ. התקרית המכוננת של הררי אירעה ב–2014, בעת שריצה את עונשו בכלא רימונים. באותם ימים הוא התחבר עם אסיר צעיר ומתוסכל, סמואל שיינביין, שנידון ל-24 שנות מאסר לאחר שרצח בארצות הברית נער בן 17, ביתר את גופתו, שרף אותה ולאחר מכן נמלט לישראל.
הצעיר שהה בתא מספר 22, בדיוק מול תא 30 של הררי, ובשיחותיהם סיפר לחברו המבוגר על שלילת החופשות שלו בשל בעיות משמעת. בדרך עלומה הצליח שיינביין להחדיר אקדח אל הכלא, להחביא אותו ולחכות לשעת כושר. ב-23 בפברואר בצהריים הוא עלה לקומה השנייה, מעל למשרדיהם של מנהל האגף והעובדת הסוציאלית, ופתח בירי לעבר שלושה סוהרים ופצע אותם. האירוע הסתיים כאשר מצדה - יחידת ההשתלטות של שב"ס - הרגה את שיינביין.
"באותו יום הסתובבתי בלובי של האגף ושמעתי את היריות", נזכר הררי. "צעקתי לסמואל שיירגע וראיתי איך יורים בו צרור בחזה. הוא נפל והתגלגל למטה במדרגות. 41 שנה אני בכלא ומעולם לא ראיתי אירוע כזה, אבל אני יכול להבין מאיפה זה נבע. האסירים הפכו לפצצות מתקתקות. רבים מהם לא יוצאים לחופשות ואין להם עם מי לדבר כי כולם סביבם פקידים של שב"ס. זו בעיה שאני מתריע עליה המון זמן. איך אפשר לספר לעובדות הסוציאליות על המצוקות כאשר הן חלק מהמערכת? אפילו הפסיכולוגים לובשים מדים. ההרגשה היא שהם קודם כל נאמנים להנהלה ואחר כך לאסירים. העובדים הסוציאליים צריכים להיות תחת שירות המבחן או גוף חיצוני ולהסתובב בלי מדים כמו בבתי כלא בעולם. מי רוצה לשתף עובד סוציאלי בצרות ובדילמות כאשר אתה יודע שאחר כך הוא יושב בחדר האוכל ובישיבות עם קציני המודיעין? בעיני זו קומבינה. בדרך הזו בתי הכלא הפכו לגטאות של זעם. האסירים מוותרים על עזרה והופכים למתוסכלים יותר מבעבר. המקרה של שיינביין עלול לא להיות היחיד, התפרצות של אסירים היא רק עניין של זמן".
בין שהוא צודק בטענותיו ובין שמדובר בלהג מוגזם, המאבק של הררי אינו נובע מגחמה רגעית. הוא פנה בנושא לוועדת הפנים של הכנסת, ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר יהודה וינשטיין, למבקר המדינה יוסף שפירא, לשר לביטחון הפנים גלעד ארדן, ורגע לפני שחרורו גם לנציבת שב"ס החדשה עפרה קלינגר.
בתשובה שנשלחה לפני כחודשיים לסנגורו, עו"ד איתן סבג, צוין כי דרכו של שב"ס לבחון ולגבש מדיניות וכללי עבודת אנשי המקצוע בארגון. הובטח לו כי תוכן מכתבו יובא בחשבון. הררי אינו מאמין כי התגובה מלמדת על שינוי ובאמצעות עו"ד סבג מתכוון לעתור כאזרח לבג"ץ, בנימוק כי לשירות בתי הסוהר אין עניין אמיתי בשיקום אסירים.
מגרד ביד שמאל
אבנר הררי נולד בהוד השרון לאב משורר וזמר חתונות ולאם שהופיעה לצדו. כשתשעת ילדיהם בגרו, הם הצטרפו אליהם במעין משפחת ג'קסון ישראלית. להררי, שלא למד בתיכון, הוצמד אז הכינוי הראשון, "הזמיר", אולם כשבגר הומר התואר ל"הזמיר האסיר", והשמות השתכללו עם בחירתו בעולם העברייני על פני סלסולי הזמר המזרחי.
לחיל התותחנים התגייס הררי חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים, ושם התמחה בירי טילי לאו, אר־פי־ג'י ומרגמות. עם סיום המלחמה הוא עבר לבית הדין הצבאי ביפו ושימש כנהגם של השופטים דליה דורנר, חנה שרון ואליהו מצא. את הידרדרותו הוא תולה במפקדיו. לאחר שסירבו לתת לו מכונית צבאית לבילוי בתל אביב, סחב הררי את רכב החירום ונשלח למאסר בכלא באר שבע. כשהשתחרר הפך לאדם שונה. בבית הסוהר הכיר עבריינים כבדים, ועולם הפשע קסם לו. הוא חבר לקבוצת שודדים, שכונתה בתקשורת "כנופיית אונו", על שם הפיאט ששימשה אותם למילוט, ובאיומי נשק גזלו את הפדיון היומי מחלפנים, מובילי כספים, יהלומנים ובעלי סופרמרקטים.
הררי, אב לשלושה ילדים בוגרים, עלה לכותרות במאי 2000, עם מעצרו בחשד לרצח תושב לוד, ליאון אזולאי. בעת שהקורבן עשה את דרכו לביתו, נצמדו אליו שני רוכבי אופנוע וירו בו שמונה יריות. הררי נעצר עשר דקות אחר כך, אולם לא נמצא כל כלי נשק ברשותו. הוא הואשם בתחילה בנהיגה ללא רשיון ובשימוש באופנוע גנוב. רק לאחר שנה וחצי, בעודו מרצה את עונשו, הוחלט להגיש נגדו כתב אישום על רצח. אלא שבעקבות הראיות הקלושות והבעייתיות קיבל בית המשפט את בקשת סנגוריו דאז, אבי עמירם וגדי זילברשלג, והמשפט בוטל כשש שנים לאחר שהחל.
כשנה לאחר שהגיש את תביעת מיליון השקל בשל אותו מאסר שווא, הסתבך הררי שוב. בינואר 2009, זמן קצר לאחר שסיים לרצות עונש מאסר אחר, בשל ניסיון חיסולו של אבוטבול, הוא התקוטט עם ראש ארגון הפשיעה מהדרום, שלום דומרני, שנחשב ליריב מושבע של משפחת אברג'יל. השניים נפגשו בסוכנות רכב בתל אביב ותוך דקות הפכו את המקום לזירת התגוששות. הררי שבר את אפו וכמה מצלעותיו, ולראשונה הגיב בזעם במהלך החקירה המשטרתית. הוא סירב למסור את שמו של התוקף, אבל לא חסך באיומים מפורשים בנוסח "האיש הזה יהיה בשקית שחורה, זו הבטחה". שוב נשלח הררי לכלא. כעבור עשרה חודשים הוא שוחרר, אולם שב לבית הסוהר כעבור חודשיים.
בשלהי ינואר 2010 נעצר הררי ליד ביתו של אייל בליסה מגבעת שמואל, הנחשב במשטרה לאחד מחייליו של העבריין עמיר מולנר. הוא הגיע למקום, כך נטען, כדי לאסוף מידע במטרה לתכנן התנקשות בחייו של בליסה. בתחילה הואשם הררי בניסיון לרצח ובעבירות נשק, אולם הוא זוכה מעבירות אלה, הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע ונשלח לשש שנות מאסר.
לאורך כל הדרך, ועד היום, הכחיש הררי את ההאשמות נגדו. "באותו יום גירד לי ביד שמאל, וזה אומר שמשהו רע יקרה", הוא אומר בציניות. "הייתי אמור להביא את האופנוע שלי מהמוסך וכשיצאתי החוצה ראיתי אנשים בתוך מכונית. היה ברור לי שמדובר בבלשים סמויים, וניגשתי אליהם. ביקשתי שיעבירו לבוס שלהם שהם שרופים, כי הם מופיעים במצלמות הביטחון של הבית. נסעתי משם ובדרך הבחנתי שעוקבים אחרי. החלטתי לעצור אצל מוסא אלפרון בגבעת שמואל, אבל בגלל שהיה אצלו כנס של הליכוד הוא ביקש שאגיע מאחור כדי שהפעילים לא יראו אותו מתחכך עם עבריין. המתנתי ליד הבית של השכן שלו, בליסה, כדי שהאירוע יתפזר, ופתאום חריקת צמיגים. השוטרים שלפו אקדחים וניסו להפיל אותי לקרקע. נלקחתי למשרדי היאחב"ל ואמרו לי שאשתחרר בקרוב. השאירו אותי בלי אזיקים, אבל למחרת עצרו אותי בגלל שבבוקר מצאו אקדח מוחבא באדמה. תאמיני לי, זה מעצר בחאווה. לא הייתה שום סיבה. אני לא מכיר את בליסה ובחיים לא היה לי סכסוך איתו".
המשטרה טענה שהיה לו חלק בחיסולו של יעקב אלפרון, ותכננת לחסל אותו כנקמה.
"זה הדמיון הפורה של המשטרה. בליסה הוא חבר של משפחת אלפרון מילדות, הם מגיעים לאירועים אחד של השני".
אם תפרו לך תיק, אז מדוע גם בית המשפט העליון הרשיע אותך?
"אבנר הררי זה מותג. אכלתי אותה בגלל השם שלי ובגלל שהמשטרה יצרה לי תדמית של מחסל. את יודעת שבליסה הגיע להעיד לטובתי במשפט?".
גם אני הייתי באה, מהפחד להסתבך איתך.
"איזה פחד? הייתי בקשר עם בליסה גם אחר כך וגיליתי שמדובר באדם אכפתי".
לפחות הפעם למדת לקח מהמאסר?
"למדתי שכל מדינת ישראל יצאה נגד אבנר הררי ושהם יותר חזקים ממני".
ארל גריי בקנטינה
עם תחילת מאסרו האחרון, ב–2010, נשלח הררי לכלא השרון. הוא ביקש להיות באותו תא עם חברו מאיר אברג'יל, שהמתין להסגרתו לארצות הברית. לאורך חודשים ארוכים שהו השניים בהפרדה בתא קטנטן, עם מיטת קומתיים, דלת מתכת כבדה וללא חלון.
הררי, כהרגלו, הציף את שב"ס בעתירות אסיר. תחילה ביקש כי בקנטינה ימכרו תה ארל גריי, אחר כך דרש מאוורר לתא. בערב פסח התפוצץ המנוע של המאוורר ברעש אדיר והחדר התמלא עשן שחור, שגרם לשניים לפרץ צחוק בלתי נשלט.
"אחרי שמאיר הוסגר, ביקשתי לצאת מההפרדה ולא נתנו לי", מספר הררי. "נאלצתי להישאר ככה עוד שנתיים וחצי ומרוב שעמום דיברתי אל עצמי. כדי לשמור על שפיות למדתי מדיסקים רוסית, צרפתית וספרדית, ולפעמים הייתי מדביק על הקירות דפים עם מילים ותרגום כדי לשנן את החומר בקלות".
בעודו בהפרדה יצא הררי בקמפיין שנקרא "הוא זכאי" וחבריו מילאו את הארץ בשלטים בניסיון לשכנע כי הינו חף מפשע. זה לא קידם את שחרורו, אבל מספר חודשים אחר כך הוא יצא מההפרדה והועבר לכלא רימונים. גם משם הפציץ את שב"ס בעתירות והתלונן על החופשות, על הזמן שמוקצב לשיחות הטלפון ועל התזונה בכלא. הוא זכה להצלחה קטנה כאשר בית המשפט הורה לשב"ס להעביר לו תוספת ירקות ולדאוג כי יקבל מדי יום הודו קפוא. עם סיום המאבק על הקיבה, ביקש הררי שינוכה לו שליש בשל התנהגות טובה, וכדי לרצות את סוהריו ביקש לצאת לסדנה לשליטה בכעסים.
אתה אדם עצבני?
"מה פתאום? מעולם לא צעקתי על איש, לא דקרתי אדם ואין לי רקע בעבירות אלימות. פשוט הייתי מוכן לעשות הכל כדי להשתחרר".
לאילו תובנות הגעת בסיום הסדנה?
"נכנסתי רגוע ויצאתי עצבני. הבטיחו שאוכל לצאת לשיקום אחרי הסדנה אבל זה לא קרה. ביחד עם המקרה של שיינביין הבנתי שיש כאן בעיה. לכן התרכזתי בעובדים הסוציאליים".
שיעמם לך?
"אני מרדן באופי שלי ואיפה שיש אי צדק, אני נלחם בו. בדיוק כמו המאסר האחרון שלי".
איך אתה ובליסה מסתדרים היום?
"הכל בסדר".
ועם דומרני?
"עשינו סולחה. יוסי מוסלי גישר בינינו".
עשית סולחה גם עם אסי אבוטבול?
"אסי ואני כבר מזמן חברים טובים. הכרנו בהפרדה ודיברנו. אין לי סכסוך עם אף אחד, ולראיה אני מסתובב בלי שומרי ראש".
את החודשים האחרונים למאסרו העביר הררי בכלא איילון ביחד עם זאב רוזנשטיין, שנחשב בתחילת שנות ה–2000 ליעד מספר אחת של המשטרה. "הכרנו לפני 20 שנה וגיליתי איש מצחיק ולבבי עם נתינה גדולה", הוא אומר. "זאביק הוא אחד האנשים האינטליגנטים שהכרתי ולמרות זאת הוא לא מתנשא".
אתה שומר על קשר עם עבריינים?
"אם מישהו מתקשר אני עונה יפה וסוגר מהר את השיחה. התרחקתי. לא רוצה איתם קשר. עכשיו אני איש עסקים לגיטימי".
איך מתקדמת אפליקציית הניווט שתכננת לבתי החולים ולבתי הקברות?
"כשיגיע המיליון מהתביעה האזרחית, הוא יעבור אליהן ואל אפליקציה נוספת שתכננתי ונועדה להתריע כאשר יש דליפות גז. היה לי זמן לעבוד עליהן בכלא, והעובדה שהייתי אסיר הבהילה את המפתחים".
קשה שלא להבחין כי מאז שהשתחרר, מתרוצץ הררי מפגישה לפגישה. האייפון 6 החדש שלו מונח על השולחן ולא מפסיק לצלצל. רגע אחד הוא בוחן מקום לחנות מזון נוספת, דקה אחר כך הוא סוגר חתימה על חוזה מול עורך דין. רק מהודעות הטקסט והוואטסאפ הרבות הוא מתעלם לחלוטין.
אתה ברוגז עם האפליקציות האלה?
"אני לא יודע איך לעבוד איתן", הוא מתפקע מצחוק.
איך תפתח אפליקציות כשברור שאתה מאותגר טכנולוגית?
"גם לפני כן לא שלחתי הודעות ואין לי בעיה ללמוד. כשנכנסתי לכלא היה לי טלפון עם מקשים, והשתחררתי לתוך הסמארטפונים. תני לי כמה שבועות והכל יסתדר".
סנגורו של הררי, עו"ד איתן סבג, מסר כי למרות השחרור הם ימשיכו להילחם לטובת האסירים: "אני שמח על סיום המאסר של אבנר והפניית מרצו לאפיקים חיוביים ולעסקים לגיטימיים. לצד זאת, נמשיך להיאבק בפערים החברתיים הקיימים בשב"ס. כמומחה למשפט פלילי, שמייצג אסירים רבים, אין ספק שלמאבק על מעמדם של העובדים הסוציאליים יש חשיבות מהמעלה הראשונה, במיוחד לחברה המעוניינת בשיקום בני אדם והחזרתם למסלול חיים תקין".