שלוחה בזאת תודה למר מולי מלצר, על שהעז לתרגם מחדש את סיפורי דיימון ראניון. ההעזה אכן גדולה, אם גדלת כמותו בשנות ה־60 על תרגומי אליעזר כרמי, הראשון שהגיש את החבר'ה מברודוויי לקהל העברי. התרגום הראשון ההוא ירד לארץ המובטחת כתורה מהר סיני. מי יכול היה לתאר לעצמו את ראניון מתנסח אחרת?! למשימה יכול היה רק מתרגם שהתאהב במקור, שניחן באומץ מספק, ושאין לערער את ביטחונו במעשיו. אחרי דורות שהתרגלו ל"משכנע" ככינוי לאקדח, דרושה תעוזה רבה כדי לכנותו לפתע “שיוויונר", גם אם זה הפירוש המילולי ל–equalizer של ראניון.
ביקוע הגביש
ילד המסתכל מן המדרכה בחמור פצוע השרוע על הכביש, או מבוגר גבוה המסתכל בילד המנסה לפתוח דלת, והידית רחוקה מהישג ידו. לבני אינו מתייחס לרגעי הילדות כחלק מרצף בנאלי. אין בספר תיאור של המובן מאליו או הקולקטיבי. מדובר בביקוע ופרישה של מומנטים חריפים, שההרהור המבוגר מפרק מהם את השבלונה כדי למצוא בהם את המיוחד, האינדיבידואלי, לקבע את מהותם ולנעוץ אותה בלוח הנצח.
הקורא לומד להימלט מהאובדן בלוע הזמן. הוא נחשף להתבוננות אינטימית, בלתי צפויה וישירה. תיאור האב המתקלח, למשל. האב החולה שוטף מעצמו את המוות. כופף כתף אחת. פרטים שעין רגישה מבחינה בהם ולב חכם מפענח באומץ.
על ברכט
מסה מורכבת, מרתקת בזכות הכותבת וסגנונה האישי, ובזכות האובייקט הנודע, בן דורה ומולדתה. חנה ארנדט, כתבה “על ברטולט ברכט" (בחר וערך: יצחק לאור, מגרמנית: נועה קול, רסלינג, 100 עמ'). הפילוסופית היהודייה, שנמלטה מגרמניה דרך צרפת לניו יורק, כתבה חיבור על דרכו הפואטית–פוליטית של ברכט, שנמלט עד דנמרק ועד קליפורניה, ושב אל זרועות מזרח גרמניה הקומוניסטית.
שנים אחדות לאחר מות ברכט ב–1956 במזרח ברלין, כתבה ארנדט את הניתוח הקדחתני על יצירת המשורר, כפי שהיא משקפת את בחירות חייו. מקריאת הטקסט מתקבל הרושם שהכרח בער בארנדט להבליט את שבחי שירת המשורר ומחזותיו, לשמוח על האמת הנועזת שבהם, ולהצביע על דעיכת אמנותו עם כניעתו לקומוניזם.