הרב הראשי הצבאי הקודם, הרב ישראל וייס, הסביר לפני כמה ימים לחיילי צה"ל הדתיים שאם יורו להם לגלח את זקנם, עליהם לסרב פקודה. הוא לא עצר בזה, אלא השווה את ימינו אנו, שבהם פוקדים על חיילים יהודים לגלח את שיער פניהם, לימי הרייך השלישי, לא פחות. הרב הוסיף כי חייל שמקבל פקודה לגלח את זקנו, “שלא יגזוז, גם אם יקבל מאה מכות וישב בבית הסוהר". לרב הגאון יש גם הצעות אופרטיביות לחייל הסרבן: אם מפקדו ממשיך ודורש ממנו להתגלח – עליו ללכת לכלא ואפילו ללבוש שק ואפר.
הזקן של כבוד הרב מסודר, קצוץ על פי אופנת המיליה שלו. למה? כי זקן אינו מצווה ביהדות. הוא לא יותר ממנהג. מנהג נחמד, אולי, אם כי קצת דוקר. כל מה שכתוב הוא “לא תשחית פאת זקנך", וחכמינו פירשו שהשחתה משמעה תער. כלומר – ניתן להתגלח במכונת גילוח. אין מצווה לגדל זקן, אפשר להרגיש את הרוח על הפנים ולאכול מרק בלי לטבול את השפם, כל עוד הגילוח לא נעשה בסכין.
בטח לא סיבה מספקת ללבוש שק ואפר. אז אם הזקן אינו מצווה של “ייהרג ובל יעבור", מה הוא? מדים. סימן להשתייכות לקבוצה. אין לזלזל במדים, אבל ודאי שיש מעבר להם כדי להגדיר את החייל הדתי, לא?
אולם יש כאן נקודה חשובה ועקרונית, שזועקת לשמיים הרבה יותר מכל פלפול הלכתי, והיא שאלת אמות המידה.
הרב ישראל וייס היה הרב הצבאי הראשי בעת גירוש היהודים מחבל עזה. הוא עצמו, במו ידיו, היה אחראי לעקירת 48 קברים של יהודים מבתי העלמין בגוש קטיף. קברים של אנשים שחלקם נפטרו ממחלה, חלקם נרצחו, וחלקם נפלו בקרב.
הרב וייס עקר את הקברים האלה ולא סירב פקודה, ההפך – הוא הטיף נגד סירוב פקודה לאורך כל התהליך. הוא עקר את הקברים ולא הלך לכלא, כי למה לוותר על משרה כל כך רמה בשביל כמה אנשים מתים. הוא עקר את הקברים ולא לבש שק ואפר, כי בכל זאת, איך אפשר להשוות גילוח זקן להשתתפות אקטיבית בגירוש 10,000 יהודים מבתיהם, ויתור על שטחי מולדת ומסירתם לאויב?