1. יש לנו מנהג כזה, בכל פעם שהם מנסים לרצוח אותנו, לנסות להעביר נושא. כאילו שהעיסוק ברוע שלהם מביך אותנו. אנחנו עוברים לדבר על עניינים טכניים, אנחנו מתחילים לדון בסוגיות סמוכות, אנחנו ממהרים לדלג לנושא אחר, העיקר לא לדבר עליהם. על הערבים. שמא אם נעסוק בהם וננתח את ההתנהגות שלהם, מישהו עוד עלול לחשוב שאולי הרעיון שיש עם מי לדבר, לא באמת מוצלח כל כך.
כשנחטפו שלושת הנערים ניסינו להאשים בחטיפה את הטרמפים. כשהתחיל גל הטרור הנוכחי, ניסה ערוץ טלוויזיה מרכזי אחד לתלות את האחריות בצעירה יהודייה שבעת ביקור על הר הבית קראה "מוחמד מת", ולהסביר שהיא פגעה ברגשותיהם של הערבים העדינים והביאה אותם לחרוג ממנהגם ולהגיב באלימות. אחרי רצח משפחת פוגל צוטטו דבריו של תת אלוף (בדרגתו אז) ניצן אלון, שאמר שמדובר בתגובה לפעולות תג מחיר. אחרי רצח בני הזוג הנקין היו מי שהסבירו שזו התגובה לרצח בדומא.
השבוע, אחרי ששני חיילי צה"ל נכנסו בטעות לקלנדיה ואך בנס יצאו חיים, התברר שמי שנושאת באחריות היא לא אחרת מאשר האפליקציה של ווייז, שאפשרה את הנסיעה דרך מחנה הפליטים הפלסטיני, בלי להזהיר שמדובר במקום מסוכן. תוכניות אקטואליה מילאו שעות של מלל בעיסוק באפליקציה ובמגבלותיה, הכל כדי לא לעסוק בעניין עצמו. כדי לא להגיד שאלה לא הטרמפים שרוצחים וגם לא האפליקציות, אלא הערבים הם שרוצחים. כן, זה לא מתיישב באופן מדויק עם הפוליטיקלי קורקט, אבל מדי פעם מותר לסטות ממנו כדי להגיד את האמת.
והאמת היא שהתרבות של השכנים שלנו שונה מאוד מזו שלנו. הם לא דומים לנו ואנחנו לא דומים להם. נכון שבשיח הפוסט־מודרניסטי שמשתלט עלינו לא פעם, ישנה האמת שלנו והאמת שלהם, הצדק שלנו והצדק שלהם, הנראטיב שלנו וזה שלהם, ואף אחד מאלה לא נמצא מעל לשני, אבל כאמור מומלץ מפה לשם להיות אמיתיים ולדבר דוגרי. לשכנים הערבים שלנו יש נטייה מוגברת לאכזריות, לברבריות, לאלימות, לרצחנות ולדם, ולא צריך להתבייש לדבר על זה בקול.
נכון, ברמת הפרט, גם אצלנו אפשר למצוא אנשים רעים, רוצחים אכזריים או סתם בעלי יצר רע מוגבר. יש כאלה בכל חברה. אבל ההבדל הגדול בין חברות נבחן בשאלה עד כמה הברברים האלה נמצאים בשוליים, ועד כמה המרכז מתנער מהם.
ובמובן הזה עם העובדות יהיה קשה להתווכח. ערבים מסתובבים אצלי ביישוב בלי שום בעיה, וכשמגיעה שעתם להתפלל הם כורעים ליד הבית שלי בידיעה ברורה שלא יאונה להם רע. אם יפגוש בהם בכל זאת חוליגן אלים, גזעני ושונא וינסה לפגוע בהם, לעולם לא נמצא סביבו המון יהודי שמאפשר לו לקרוע אותם לגזרים לקול מחיאות כפיים. שום דבר מזה לא ברור מאליו כשמדובר בשכנינו. כל אחד מאיתנו יודע שטעות באפליקציית הניווט שתכניס אותו לכפר פלסטיני, עלולה לעלות לו בחייו. לא כי חוליה של חמאס תפגוש אותו. כי די בעוברים ושבים "רגילים" כדי לקרוע אותו לגזרים.
מישהו מאיתנו יכול לשכוח את הלינץ' ההוא ברמאללה, שבוצע בחיילי המילואים יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ הי"ד לפני כ-15 שנה? לא ערבי ברברי שנתקלו בו באקראי רצח אותם, וגם לא חוליית מחבלים. מי שכילה באברהמי ונורז'יץ את זעמו היה ההמון. סתם אנשים. מאות אנשים שהתקבצו אל המקום רק כי הייתה להם הזדמנות לרצוח. הם עקרו את עיניהם, הם ריטשו את גופותיהם, הם תלשו את איבריהם ונופפו בהם בצהלה, הם ריסקו את ראשו של אחד מהם, הם דחפו מקל מטאטא לבטנו דרך הגרון והם העלו אותו באש.
ואת זה צריך תמיד לחזור, לזכור ולהזכיר. זה לא הטרמפים שרצחו את הנערים וזה לא הווייז שסיכנה השבוע את חייהם של החיילים. אלה השכנים הערבים שלנו, זו האכזריות שלהם, זו הרצחנות שלהם, זה צימאון הדם שלהם. זה כל הסיפור וצריך להפסיק לברוח ממנו.
2. בתחילת השבוע פרסמה ח"כ סתיו שפיר ב"הארץ", תחת הכותרת "מתי בפעם האחרונה שמעתם פוליטיקאי שמדבר על אושר", טור שבו סיפרה בין השאר שהיא מרגישה מאושרת כשהיא רוכבת על אופניים. מכיוון שהטור הזה הצטרף לכמה תגובות והערות מביכות שפרסמה שפיר בעת האחרונה בעניינים שונים, החליט אראל סג"ל להגחיך אותה בתוכניתו "הפטריוטים" בערוץ 20. סג"ל חבש על ראשו פאה ג'ינג'ית, הריץ כמה דאחקות, ואז אמר על עצמו, בלשון זכר, "אני רוצה לרכוב על אופניים, בלי כיסא".
אחרי השידור אמרתי לסג"ל את מה שאמרתי גם כעבור יומיים בתוכנית עצמה (אני משתתף בה פעמיים בשבוע) ואת מה שאני אומר עכשיו גם כאן. גם אם בניגוד למה שניסו בהמשך להדביק לו, הבדיחה של סג"ל הייתה על עצמו ולא על חברת הכנסת, היא הייתה בדיחה רעה, נמוכה וסרת טעם.
אלא שאת מה שקרה מאותו הרגע אי אפשר להגדיר אחרת מאשר טירוף מוחלט. שפיר עצמה נזכרה להיעלב רק כעבור יומיים, כשהסיפור תפס גובה. הרשתות החברתיות געשו. עיתונאים יצאו למתקפה על סג"ל ועל ערוץ 20. ח"כ קארין אלהרר (יש עתיד) - היחידה שחשפה מה באמת עומד מאחורי העליהום על סג"ל, שעומד אוטוטו להתחיל לשדר בגלי צה"ל, הבטיחה על דוכן הכנסת ש"אם מישהו חושב למנות אותו לתחנה הצבאית בלי לתת דין וחשבון, הוא טועה". ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני), יושבת ראש השדולה לחופש העיתונות (!), פנתה למועצת הכבלים והלוויין בדרישה לפתוח נגד ערוץ 20 בהליך הפרה. שתי דקות אחר כך יצאה הודעה מהמועצה שההליך אכן ייפתח. בערב כבר הופיעה בטלוויזיה סתיו שפיר, שמעולם לא הצטיינה בעדינות כלפי מי שנראה לה ראוי להשתלחות, סיפרה כמה היא נפגעה והודיעה שהיא שוקלת לגשת למשטרה ולהגיש תלונה על הטרדה מינית.
וזה דורש כמה הערות. אף אחד מקוראי המדור הזה לא יכול להתבלבל לרגע באשר לעמדה שלי בענייני הטרדות מיניות. הטור הזה חבט בכל מי שנמצא נגוע בזה, ימין ושמאל, חילוניים ודתיים, אלה שהטרידו ואלה שהעלימו עין ממטרידים, כולל רבנים ופוליטיקאים חובשי כיפה שבאו מהמגזר שלי. דווקא מהמקום הזה, חשוב לי להגיד באופן הכי ברור שאפשר שאת הנזק הכי גדול למאבק בפגיעות מיניות גורמות אלו שבכל פעם שמישהו אומר עליהן משהו, רצות לטלוויזיה וצועקות "הטרדה מינית". כי מי ששם באותו סל, סל עבירות המין, את הבדיחה של סג"ל ואת החשדות לחמישה מקרי אונס של תת אלוף אופק בוכריס, לא רק שעושה מעשה מגונה בחוק למניעת הטרדה מינית, ולא רק שהוא מעיד על עצמו שהוא רואה בחוק הזה קרדום פוליטי ציני לחפור בו, אלא שהוא מכריז על עצמו כאויב הכי גדול של הטיפול בסוגיה החשובה הזאת. כי אם הכל הטרדה מינית, אז כלום לא הטרדה מינית.
סיפור מועצת הכבלים והלוויין, המפקחת על ערוץ 20, הוא עניין ששווה דיון בפני עצמו. ד"ר יפעת בן חי־שגב, יו"ר המועצה, עלתה ביום חמישי לשידור אצל ירון דקל ועמית סגל בגלי צה"ל וגמגמה את עצמה לדעת. במשך כמה דקות, במה שנשמע כמו שיחת חוץ מפיונגיאנג, התקשתה להסביר מי שם אותה לקבוע איזו בדיחה טובה ואיזו פחות, ובעיקר איפה היא נמנמה בעת כהונתה במועצת הרשות השנייה, כשסאטירה מינית בוטה פי מיליון השפילה פוליטיקאיות מימין בפריים טיים של ערוץ 2.
במשך שנים ארוכות לא הייתה אישה אחת מימין שהופיעה בתוכניות הסאטירה שלא הוצגה באופן משפיל מינית. אנשי התקשורת, שנפשם הרכה התערערה השבוע בעקבות בדיחה אחת של סג"ל, ישבו אז על הספה וגעו מצחוק. מועצת הרשות השנייה הצהירה אז שהיא מגינה על חופש הביטוי. ארגוני הנשים העבירו ערוץ ובחרו לעצום עיניים.
הם עצמו עיניים כשב"ארץ נהדרת" הציגו את רחוול המתנחלת כלסבית שנמשכת מינית אל יוקנת שלצדה. הם שתקו כשחיקו שם את איילת שקד נמרחת על המזבח בפוזה מינית, מתחת לנפתלי בנט שלצדה, ואומרת לו ש"מאז שהתחלת לדבר על סיפוח שטחי C אני כבר בוערת". הם נאלמו דום כשציפי חוטובלי ביקשה שם שיקריבו דווקא אותה על המזבח כי היא בתולה. לא הייתה להם מילה אחת להעיר כשב"בובה של מדינה" צחקו על כמות הילדים של אורית סטרוק, ושמו לה בפה את המשפט המבחיל הבא: "כהנא צדק שמהלידה השישית כבר לא צריך אפידורל, כי כל האזור שם למטה כבר מת". איפה היו אז כל הצבועים שקופצים היום? הטרדות מיניות מעניינות אתכם? פגיעה בנשים מעסיקה אתכם? על מי אתם עובדים?
ושלא תחשבו שהמצחיקנים האלה מ"ארץ נהדרת" מאמינים בעצמם בחופש הביטוי. כשח"כ יעקב כץ (כצל'ה) הושווה אצלם בתוכנית לקצין נאצי ובתגובה פתח עליהם פה והסביר להם איזה מנגנון תעמולה בדיוק הם מזכירים לו, אבירי הסאטירה האלה רצו לוועדת האתיקה של הכנסת להגיש נגדו תלונה. כי אלה הכללים שלהם. להם מותר לצחוק על כולם, ולאף אחד אסור להשיב.
חלק מהעיתונאים, שחיפשו לעצמם תירוצים כדי להסביר למה ל"ארץ נהדרת" מותר מה שלאראל סג"ל אסור, יצאו יצירתיים במיוחד. התוכנית של סג"ל היא לא סאטירה, הסבירו אחדים מהם, שהיו רוצים אולי שמפא"י תחזור לשעה קלה כדי לחלק פנקסים אדומים או תלושים שבהם כתוב למי מותר לצחוק על מי, ובאילו שעות. חוץ מזה, אני לא זוכר אף אחד מהם קופץ, לא כשביומן החדשות הבלתי סאטירי של גלי צה"ל כינה המגיש את ח"כ אורן חזן "ליצן", לא כשבתוכנית האקטואליה המאוד רצינית בערוץ 10 כינתה אותו אושרת קוטלר "היצור הזה", וגם לא כששמעון שיפר, בפאנל פוליטי בלתי פורימי בעליל, קרא לח"כ ענת ברקו "בהמה", לקול מצהלות החברים בשולחן. הרגישות של חסידי חופש הביטוי הללו, מסתבר שוב ושוב, חד־סטרית עד מאוד.
ומכיוון שמהפוליטיקאים אי אפשר לצפות לכלום, וגם לא מכל מיני פקידים בכל מיני מועצות, האכזבה הכי גדולה באה שוב מאותם עיתונאים, המתגלים בקלונם. עיתונאים, וכלי תקשורת וארגוני עיתונאים ואגודות עיתונאים ששוב נאלמים דום ולא מצליחים להתרומם לרגע מהמשבצת הפוליטית שלהם.
אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה. מלחמה על חופש הביטוי. ולמעט בודדים, בודדים מדי, שהשמיעו השבוע הערה בעד זכותה של סאטירה להישמע גם מהצד הפוליטי שממנו היא לא מורגלת להישמע, כל מה שנשמע הוא קולה הרועם של דממה מעיקה ומבישה.
3. אני לא רוצה להרחיב כאן, אפרופו החלטת צה"ל לקצץ את מספר בעלי הזקנים, על הדרך הלא מכובדת שבה ניסו דובריו למכור לנו את ההחלטה הזאת. מסמכים שדלפו השבוע מתוך צה"ל לימדו שבניגוד לגרסה המרוככת ששווקה החוצה, הכוונה המקורית הייתה להכריח גם חיילים דתיים להוריד את זקנם. מסמך אחד העיד שצה"ל הגדיר מכסות זקנים שאליהם הוא שואף להגיע. מסמך אחר הראה כיצד גם במקרים שבהם מפקד היחידה והרב הצבאי העידו על חיילים שהם שומרי תורה ומצוות, החליט קצין השלישות להכריח אותם לגלח את זקנם.
מדובר בפרשה מבישה. בכתם גדול על צה"ל. אלף ראיונות של דוברים מוכשרים ומיומנים לא ימחו את העובדה שצבאה של המדינה היהודית עוסק במיון חיילים, שנדרשים לעבור שלוש ערכאות כדי להוכיח שהם ראויים להותיר על פניהם את מה שנתפס במשך דורות בכל הגלויות, אצל הסבא שלהם ואצל שכניו הגוים, כסמל של היהודי.
הסיפור הזה מגיע אחרי סערת הוצאת ענף תודעה יהודית מהרבנות הצבאית, ואי אפשר להסתכל עליו במנותק ממנה. צה"ל נראה כמי שעושה כל מאמץ להראות שאין לו עניין לתקן. אם משהו נראה לו דרוש תיקון - הוא בוחר לשבור. להפריד בכל מקום שניתן את ענייני הדת משגרת הפעילות של החיילים ולהוציא אותם החוצה.
משפט אחד שאמר השבוע דובר צה"ל, תת אלוף מוטי אלמוז, אפרופו הדיון על מקומם של הרבנים, הסביר את זה באופן הכי ברור שאפשר. "מי שצריך לדבר עם חיילים רגע לפני שהם נכנסים לקרב, ואולי אף מוסרים את נפשם, זה המפקדים". והמשפט הזה הוא תמצית הסיפור כולו.
נדמה שבעוד החברה הישראלית, לפחות במקום שבו היא מקבלת את החלטותיה הדמוקרטיות, קבעה שאין מקום להפריד את הדת היהודית מהמדינה היהודית, צה"ל מתחיל לבצע את ההפרדה הזאת על דעת עצמו, היכן שהוא יכול. כי המשפט הזה של דובר צה"ל רוצה לומר שלרבנים עם מורשת ישראל והמסורת היהודית שהם מביאים איתם אין מקום בצה"ל. שגם אם חיילים רוצים לומר פרק תהילים לפני היציאה לקרב או מבקשים שהרב הצבאי יחזק אותם בשיחה על שרשרת הדורות או על הקו שמחבר אותם לדוד המלך אין לאפשר להם זאת. שהרב יחזור לעסוק בהפרדה של בשר וחלב במטבחים ולא יתערב לנו במלחמות.
צה"ל החדש לא סומך עוד על הרבנים הצבאיים. הוא היה יכול להנחות אותם להחמיר עם מי שמבקשים לגדל זקן או להודיע להם שהוא החליט לשנות מדיניות, אבל במקום זה הוא מעדיף פשוט לדלג מעליהם. הוא לא רוצה את הרבנים במעגל קבלת ההחלטות. אפילו את ההחלטה מיהו שומר מצוות הראוי לאישור לגדל זקן הוא לא מוכן עוד להותיר בידיהם. צה"ל של גדי איזנקוט רואה ברבנים חבורה של מיסיונרים שאי אפשר לסמוך עליהם. לכן הוא הוציא מהם גם את ענף תודעה יהודית. זו לא פעולה סתמית. זו אמירה.
זה תהליך שיצא לאור רגע אחרי שמח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר העז להזכיר את אלוקי ישראל ואת שמע ישראל באיגרת שפרסם לחייליו לפני צוק איתן. צה"ל לא היה אף פעם במקום הזה, והעובדה שדובר צה"ל מזהה סתירה בין תפקיד הרב לתפקיד המפקד ולא רואה אותם כמי שיכולים להשלים זה את זה, מעוררת דאגה. עד היום הובילה את התפיסה הזאת קבוצה פוליטית קטנה וקיצונית. כעת נראה שמאחורי הגב של מקבלי ההחלטות - זו הופכת להיות תוכנית העבודה של צה"ל.
האלוף ישעיהו גביש, איש חילוני, פרסם ערב מלחמת ששת הימים פקודת קרב לחייליו. "נצא למערכה זו ונכריע את האויב המתנכל לנו", כתב, וסיים ב"עלו והצליחו ויהי ה' עמכם". לפני שבועיים, לרגל הוצאת ספרו החדש, ראיין אותו ישי פרידמן לעיתון "שביעי" ושאל אותו על האמירה ההיא. "הבנתי שפה צריכה להיות אמירה... הרגשתי ש'יהי ה' עמכם' כל אחד יאמץ את זה לתוכו", הסביר.
"אתה לא אדם דתי", העיר לו המראיין, "אז מאיפה גייסת את אלוהים למלחמה?". "מה זאת אומרת מאיפה", השיב גביש בפליאה, "זה חדש? כל יהודי, כל ישראלי... אני חושב שרבים אימצו את המילים הללו ללבם".