בארץ הקטנה הזאת מאוד קשה לחיות מאמנות. הקהל מצומצם ואין פרנסה לכולם. זה מצב נורא שלצערנו הגיע באחרונה עד כדי התאבדות. לא רק שזה נהיה רע מיום ליום, נראה שהאמנים ייקלעו למצבים הרבה יותר גרועים. זה הולך להיות בלתי נסבל. מי מהאמנים הצעירים שיוכל לעזוב את הארץ, יעזוב. לעומתם, הוותיקים, נאמר מגילי ומעלה, עלולים לגמור את החיים שלהם בצורה מחפירה. אני חוששת שגבי שושן הוא לא המקרה האחרון".


יומיים לפני יום הולדתה ה־60, דפנה ארמוני, מהזמרות הגדולות שלנו, שבלעדיהן אי אפשר לתאר את פס הקול המלווה את חיינו, מנחיתה מונולוג מהמם בעוברנו את סף דירת החדר השכורה שלה בתל אביב. צפוף בדירה הזאת, שבה הקריירה של ארמוני מתועדת על הכתלים באמצעות שלל צילומים, תעודות ואותות הוקרה.



"אני אישה חד־הורית שחיה מיום ליום את מלחמת ההישרדות שלי", ארמוני מדהימה בדבריה. "אין לי כוח לטלפונים מהבנק ומכאלה, בייחוד כשאין לי כסף להפקיד. אני חוששת שבכל רגע ידפקו לי בדלת ויבואו לעשות אצלי עיקול. כבר עברתי את הסיפור הזה יותר מפעם ואני לא רוצה שיחזור. פעמיים נאלצתי לפנות לשוק האפור, אחרת לא הייתה לי אפשרות לממן את לימודי התאומים שלי - אלה בתיכון לאמנויות ועדן בתיכון אקסטרני".



"כמו הרבה אמנים אחרים, אני חיה באי ודאות ואף פעם לא יכולה לדעת מה יצפה לי בחודש הבא", היא מוסיפה. "זה מטורף לחיות ככה. הישרדות זה לא בטלוויזיה. זה לא טילטיל. ההישרדות האמיתית היא פה, כשכל פעם עלי להמציא את עצמי מחדש כדי להתקיים. אני מורידה את הכובע בפני מירי אלוני ויהודה קיסר שמוכנים להופיע ברחוב. לי אין אומץ לעשות את זה ואני בטוחה שרוב האמנים כמוני".



לדברים האלה מתלווה תהייה כיצד 40 שנות קריירה הניבו שני אלבומים בלבד. כשארמוני מתחקה אחר שורשי ההחמצה, היא מגיעה לשנת 86'. אז, כשהיא כבר בת 30, אחזה את אלבום הבכורה שלה, שנשא את שמה ובו להיט חייה, "אלה". השיר התנגן בלי סוף, האהבה בינה לבין מחברו, שלום חנוך, עדיין לבלבה, כפי שמסגירים המבטים בצילום עתיר רגשות שלהם בדף המילים שצורף, אבל להצלחה הגדולה לא היה המשך.



"במקום שחברת התקליטים תדרבן אותי לעשות את התקליט הבא, כמי שהייתה חתומה שם על הוצאת שלושה תקליטים, היא השתהתה ואגב כך איבדה קלטת של שירים שהבאתי אליה", טוענת ארמוני. "קודם לכן תקליט שהייתי אמורה להוציא בלונדון להפצה בינלאומית נפל כשהמפיק היהודי שלו, דיוויד פארדו, ירד מנכסיו".



מה הייתה הבעיה לאלתר את שירי הקלטת שאבדה?
"לא הייתה בעיה. הבאתי תוך חודש הקלטה אחרת של השירים, אך נתקלתי בתירוצים מתחמקים. גם נדחה רעיון שלי לתקליט באנגלית, כמי שגדלה בלונדון ודוברת את השפה פרפקט. לא עזר לי שהיו מוכנים לבוא ולנגן למעני המתופף של בילי איידול, הבסיסט של הפריטנדרס וג'ו קוקר. 'זה לא מתאים, זה באנגלית', אמרו לי. כשיצא סוף־סוף התקליט השני שלי, כעבור שש שנים ובמימון פרטי, זה כבר היה מאוחר מדי".



אז אחרים כובשים את קיסריה ואת לא.
"לרוב אלה זמרים מזרחים, שאני מפרגנת להם. הם מצליחים כי במדינה כשלנו, שבה החיים מאוד קשים, אנשים מחפשים לשמוח, אנשים מחפשים לשכוח. אני אומנם חצי יקית וחצי תימנייה, אבל במהות שלי אני מאוד בריטית, עם אופי אירופי מנומס כזה, ולא ישראלי חברמני".



בהיותה בת 5 יצאה עם משפחתה ללונדון, לרגל לימודי אדריכלות נוף של אביה המנוח, אריק. בעשר שנותיה שם למדה לנגן בכינור, רקדה בלט והייתה ספורטאית מצטיינת. לדבריה, כלל לא שאפה אז להיות זמרת. "חלמתי להיות דיילת אוויר - אבל התברר שאני פוחדת לטוס - או בלרינה, אבל גדלתי בממדים וזה כבר לא התאים", היא מספרת. "כיום, הממדים שלי לא מפריעים לי להיות מאוד אנרגטית ובכושר".



ארמוני העבירה את שירותה הצבאי בלהקת גייסות השריון והמשיכה בשנת קבע בצוות הווי חיל האוויר. בעודה במדים התפרסמה לראשונה עם השיר "בתוך", ששרה בפסטיבל הזמר והפזמון בלחנו של יאיר רוזנבלום. כשהשתחררה, המשיכה איתו ועם שיריו בסרטו של אבי נשר, "הלהקה". "הכי פחדתי שם מהסצינה שבה היה עלי לפתוח את כפתורי החולצה", היא נזכרת. "עם החינוך הבריטי שלי, היה לי קשה לעשות את זה. מי שהמריץ אותי בכך היה מאיר פניגשטיין, הוא פוגי, שישב לידי והצחיק אותי".



לא המשכת עם אבי נשר לסרטו הבא, "דיזנגוף 99".
"אבי, שמאוד נהניתי לשחק אצלו ב'הלהקה' את נועה בר־און, זאת שעשו עליה חרם, דווקא הציע לי להמשיך ולא הלכתי על זה. כנראה לא התאים לי העירום".



ארמוני השתתפה בסרט נוסף, "יוצאים קבוע", בבימוי בועז דוידזון, ובגיל 23 זכתה לאחד משיאי הקריירה שלה, כשחברה לאריק איינשטיין ולשלום חנוך בהופעה משותפת. "בשבילי זה היה כמו להופיע עם דיוויד בואי ועם מיק ג'אגר", היא מתמוגגת עד היום. "הייתי צריכה למצמץ כדי להיות בטוחה שזה קרה במציאות. נסענו גם להופיע בארצות הברית ואריק שמח במיוחד לראות שם משחקים של ה־NBA. בסך הכל היה לנו כיף יחד, ואריק לקח אותי גם להשתתף במופע 'חמוש במשקפיים'".



דפנה ארמוני, אריק איינשטיין, שלום חנוך. צילום: יעקב סער, לע"מ



"זכיתי לשיר עם אריק בשני המופעים האחרונים שלו על הבמה, והוא היה מקסים", מספרת מי שכונתה על ידו "מחבוב־הוכהויזר", כבת למשפחת חובב, שממנה יצאו הקריינים משה חובב וראומה אלדר. וגם "שיינקייט" קרא לה, כלומר יפה. "עם השנים לא היה בינינו קשר רציף, אבל כל פעם שמחתי לחזור לדבר איתו", אומרת ארמוני. "הפעם האחרונה הייתה ביום ההולדת ה־21 של ילדי, כשלבקשתי הוא התקשר לברך אותם".



לא היית בלוויה שלו.
"לא רציתי להיות שם בתוך כל ההמון הדחוס, אבל הייתי בטקס האשכבה בכיכר רבין. לקבר שלו בטרומפלדור הגעתי לבדי כמה פעמים. אחר כך עשיתי כ־130 ראיונות לסרט תיעודי שהוקדש לו ועומד בפני עריכה".



וגם שרת עם שלום חנוך את "אבשלום" במופע לזכרו בפארק הירקון.
"זה היה רגע של ניצחון גדול. בכלל לא פנו אלי שאשיר שם, כפי שלא פנו אלי כדי שאשתתף במופע משיריו שנערך שבע שנים קודם לכן. בפעם השנייה לא הייתי מוכנה לוותר. פניתי למפיקים ובסופו של עניין חזרתי חד־פעמית לשיר עם שלום אחרי שנים. לשלום שמור מקום משמעותי בקריירה שלי ונשארנו ביחסים נהדרים גם לאחר שהיינו שש שנים זוג. תמיד נאהב ונכבד אחד את השני".



שרת לצדו, גם לצד יוסי בנאי, חוה אלברשטיין ושלמה גרוניך, אבל עם כל ההערכה כלפייך לא הפכת לכוכבת.
"המכשולים שבהם נתקלתי במהלך החיים, מגיל 20 עד היום, בריאותיים וגם כלכליים, מנעו ממני להגיע למקום טוב יותר. אני מרגישה כמו חתול שיש לו תשע נשמות. כל פעם קרה לי משהו ונחַתי חזרה על הרגליים. עם כל מה שעברתי, קשה מאוד לאמן להפוך לכוכב".



כשארמוני מתייחסת לבריאותה, צפה ועולה הפציעה הקשה במהלך 2012, כשהחליקה בבניין מגוריה. היא, ששרה באמבולנס כמו גדולה את "אלה" לאנשי מגן דוד אדום שפינו אותה ונידונה מאז לייסורים, לטיפולים מורכבים ולסיוע של כיסא גלגלים, הליכון וקביים, חושפת כעת שלפציעה הזאת ולתוצאותיה קדמו כשלים בריאותיים שאיימו על חייה. "הכל שמרתי בתוכי עד שסדנה של תשעה חודשים אצל הקואוצ'ר אלון אולמן פתחה אותי ואפשרה לי לספר את מה שעברתי", היא מעידה.



ארמוני צוללת כעת לגיל 20: "פתאום הרגשתי כל מיני תחושות מוזרות, שאחריהן לא היה לי כוח בגוף. הגעתי מדי פעם לבתי חולים מתוך חשש שאולי יש לי משהו שלא גילו עדיין. היו רופאים שמפאת היותי אמנית הסיקו שזה משהו נפשי. אחרי כמה שנים גילו בבדיקה שיש לי סוג מצומצם של אפילפסיה, שבה לא מאבדים את ההכרה ולא נופלים. כהקדמה לכך הייתי רואה כפול או מטושטש. זה היה עלול לקרות באופן לא צפוי, בכל מקום ובכל שעה. פעם אלי גורנשטיין מצא אותי ברחוב על ספסל, גמורה.



"אחר כך הייתה לי תקופה של הופעות שבה לקחתי את עצמי בידיים ועשיתי פילאטיס והגוף שלי היה חזק מאוד. יום אחד הלכתי ופתאום נתפסו לי השרירים ברגליים. אז התברר שיש לי בעיה של קרישיות יתר בדם. בשנת 2000 עברתי אירוע מוחי חולף, שבעקבותיו לקח לי שנה לחזור לתפקד באופן רגיל".



זה נשמע כמו סיפור מתח בהמשכים.
"נכון. כעבור שנים אחדות נסעתי לירושלים, לצילומי תוכנית הטלוויזיה 'הלילה יענקל'ה לאן'. הרגשתי זוועה. עוד באותו ערב אבחן רופא שאוטוטו אני לא בעולם הזה. כמעט דיממתי למוות בלי שהיה לכך סימן חיצוני. חודש הייתי מאושפזת, ניתחו אותי והצילו את החיים שלי".



בעודנו הולכים בעקבות התיק הרפואי של ארמוני ניתק סיקור מהלך הקריירה שלה. אז נחזור אל שלהי 79'. לאחר המופע עם אריק ועם שלום, שיחקה בתיאטרון הקאמרי בהצגה "הוצאה להורג" בבימוי חנוך לוין. כעבור שנים אחדות גילמה בקאמרי את אשתו של מלך סיאם במחזמר "המלך ואני", לצדו של יוסי גרבר שנפטר לאחרונה. ארמוני היא זמרת מחוננת שגם משחקת בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. מאז 98' היא מופיעה בתפקיד לונה בהצגת הלהיט "בוסתן ספרדי" בהבימה, שם שיחקה גם בהצגות אחרות.



הבימה היא משפחה עבורך לאחר שנים כה רבות?
"ממש לא".



למרות כל השירים וההצגות לא עלה בידיה להגיע לרווחה כלכלית, ובמרוצת השנים הסתגלה לנדוד מדירה לדירה. "בשנות ה־90 הורי העמידו לרשותי סכום כסף שיעזור לי לרכוש דירה", היא מספרת. "בדירה הקטנה ההיא, בשכונת ביצרון בתל אביב, לא גרתי אפילו יום. היא לא התאימה למגורי אמא חד־הורית עם שני ילדים קטנים (ארמוני נמנעת בנחישות מלהסגיר את זהות אביהם - יב"א; אלה היא שחקנית מאוד מוכשרת, ועדן חוזר מתפקיד ביטחוני בחו"ל ליום ההולדת של אמו), שכבר היו בגן ילדים בסביבה אחרת בעיר".



יכולת להסיע אותם.
"לא אני. בגלל האפילפסיה לא הוצאתי רשיון נהיגה. בקיצור, השכרתי את הדירה, שעליה שילמתי משכנתה, ובאותו זמן גרתי בשכירות במקום אחר. כשלא נמצא דייר לדירה שלי, שלא הייתה משהו, נאלצתי למכור אותה. מיותר לציין שמבחינה כלכלית זה לא הושיע אותי".



ארמוני מספרת על מסע אינסופי בין דירות שכורות, מהן במצב תחזוקתי לא טוב. "'אל תשליכני לעת זקנה' מתייחס גם לאמנים ותיקים", היא אומרת. "קורה משהו רע במדינה הזאת. אומנם מצד אחד אני נתקלת באנשים נפלאים עם לב קסום, אבל מצד שני יש אטימות שמקשה על החיים".



קשיי הפרנסה גרמו לארמוני לחפש פתרונות יצירתיים. "כשהילדים שלי היו קטנים, מצאתי את עצמי עובדת בבית קפה בתל אביב, מדיחה שם את הכלים ושוטפת את הרצפה", היא נזכרת. "התעלמתי מהתגובות, כל עבודה מכובדת. שמחתי לסיים את המשמרת עם 90 שקל ביד, בידיעה שאיתם אוכל לקנות מטרנה לתאומים שלי".



עסקת גם בשמרטפות?
"כן. עד היום. את זה אני עושה באהבה. כמו אמא שלי, הדסה, אני אוהבת תינוקות. היא הייתה מטפלת מוסמכת לגיל הרך. במיוחד אני מחבבת את התינוקות של השכנים. וכל זאת לצד ההופעות ומתן שיעורי פיתוח קול".



דפנה ארמוני. צילום: שמואל רחמני


האלבום השלישי

שנים רבות היא חברת אמ"י, איגוד אמני ישראל. יוזמתה להביא אמנים ותיקים, מתוגברים באמנים צעירים, להופעות בפריפריה, בעיקר לגילים המבוגרים יותר, קיבלה גושפנקא רשמית ותמשיך להתקיים כל שנה.



כשהוצע לה, לוחמת נמרצת נגד שיטת תשלום לאמנים בשוטף פלוס נצח, להגיש מועמדות לוועד המנהל של אמ"י, לא נעתרה מיד. במחשבה שנייה אמרה לעצמה "יאללה, נראה". כשיו"ר האיגוד מאז 2002, יענקל'ה מנדל, התרשם מפועלה והציע שתחליף אותו, הודתה על הפנייה, אבל הציעה שיתחלקו בתפקיד.



"אני לא חושבת ששגיתי", ארמוני אומרת. "צריך לזכור שלפני הכל אני אמנית שעליה לעסוק באמנות שלה וגם להתפרנס ממנה. על תפקיד יו"ר אמ"י לא מקבלים אגורה. גם יענקל'ה לא מקבל שכר מאמ"י, אבל לו יש ממה להתקיים. חצי שנה התחלקנו בתפקיד עד שאמן בעל השפעה באיגוד דאג לדחוק אותי החוצה, אף על פי שהעבודה המשותפת עם יענק'לה הייתה מבורכת. יענק'לה הציע לי לכהן כיו"ר קרן אמ"י, שלא בשכר. זה לגייס משאבים לאיגוד".



מי העלה את שמו של אריאל זילבר לפרס מפעל חיים של אמ"י?
"הוא הוצע לוועדה הבוחרת, שבה הייתי במיעוט לטובתו. לשמחתי, הצלחתי לשכנע את החברים שלא הגון לשפוט אותו על השקפותיו, יש לעשות זאת לפי הישגיו האמנותיים. לדעתי, על זה אין עוררין. אם לא הייתי נלחמת למען אריאל, הוא לא היה זוכה בפרס, אף על פי שהבן אדם עשה חתיכת קריירה והקהל אוהב את השירים שלו. אני נלחמת למען צדק ורוצה לעשות סדר באיגוד".



למעשה, בגללך אחינועם ניני פרשה מאמ"י.
"אחינועם פרשה בגלל הדעות שלה. היא, זמרת שעשו עליה לא פעם בחו"ל את האמא של החרמות, הייתה צריכה הפעם להיות סובלנית ולהימנע מקיצוניות. עם זאת, אני מעריכה אותה כאחת הזמרות הטובות בארץ".



לאחר כל מה שעברת, הלכת לריאליטי "היכל התהילה".
"הלוואי שזה יקרה שוב. אני מוכנה בזה הרגע ללכת לשם, כמו שאני".



גם ל"אח הגדול"?
"גם. הילדים שלי, שהיו אז בני 18, עודדו אותי להשתתף ב'היכל התהילה'. אין לך מושג כמה נהניתי שם. ולא רק מההופעות ומהמוזיקה, אלא בעיקר מהתשלום שקיבלתי על ההשתתפות בתוכנית. זה נתן לי שקט כלכלי לאיזו תקופה, שקט כלכלי שתמיד חסר לי. והיו שם מלא מקררים עם כמה אוכל שרצינו. יום אחד הביאו אלינו את אינה קראבצקי המתוקה, זוכת 'מאסטר שף', שתפנק כל אחד מאיתנו במה שהוא אוהב. כשהיא הגיעה אלי, פשוט זלגו לי דמעות מהעיניים. נעשיתי אילמת. לא הייתי מסוגלת לדבר. קיבלתי שם יותר ממה שקיוויתי. רק הצטערתי שהילדים שלי לא זכו לשפע כזה".


הייתה לך שם עוד חגיגה.



"סגירת מעגל מרגשת עם 'אתה פה חסר לי' ששרתי שם. בעבר אביב גפן כתב את השיר עבורי. כשראה שלא עשיתי איתו כלום במשך שנה שלמה, כי לא היו לי האמצעים להקליט, הוא העביר אותו לנורית גלרון. כפיצוי, הוא כתב לי עם אביו את השיר 'בין הצדפים' לאלבום השני שלי, אבל השיר לא תפס".


כעת, ארמוני ניגשת לממש את חלום האלבום השלישי באמצעות אתר "הדסטארט", שדרכו משתפים אמנים את הציבור במימון אלבומיהם. עד כה צברה שליש מ־120 אלף שקל שביקשה לגייס דרך האתר. "זה עכשיו או לעולם לא", אומרת ארמוני. "ברור שיש מתח, אבל אני לוקחת את כל העניין בתור ספורט. אני סומכת על הקהל שלי שיעזור לי להגיע לאלבום, כביטוי לאהבה ולהערכה שיש לו כלפי וכלפי המוזיקה שלי".



ואת תחזירי להם בשירים?
"כן, בשירים, כשהחיבוקים הם בחינם".



מילה אחרונה על גבי שושן.
"עצוב מאוד. לא הכרתי אותו באופן אישי. חייבים בכל דרך למנוע מקרים כאלה. מצד שני, מה שקרה לא מפליא לגמרי. לא דואגים כראוי לאמנים הוותיקים, ולא מהיום. בתוך האקסטזה של להקים מדינה נשכחו כמה דברים בדרך".