המאבק הלא נכון של מערכת הביטחון בהסתה

פעם היה כאן סדר, הייתה היררכיה, היה היגיון בשיגעון. היה ברור מי נגד מי ומה צריך לעשות. השב"כ היה מביא בבוקר מודיעין על חוליית מחבלים המתארגנת בקלקיליה, בלילה הימ"מ או צה"ל היו כבר פורצים למאורתם ומחסלים אותם. השב"כ היה מאתר תשתית טרור בטול כרם, תוך 48 שעות כוחות הביטחון היו מפרקים אותה. מהנדסים חוסלו, ראשי טרור סוכלו, מפגעים אותרו מראש, על פי הזרוע שהפעילה אותם, הארגון שהדריך אותם, המוח שצייד אותם בחגורות נפץ. מאחורי כל מתאבד, היה "משלח". זה שאיתר אותו, שטף את מוחו, טשטש אותו, הסית אותו, הלביש עליו את חגורת הנפץ ושיגר אותו למפגש עם 72 הבתולות. 

כל זה היה ואיננו עוד. הממזרים שינו את הכללים. מאחורי המתאבדים של היום אין משלח. אין את מי ללכוד, לסכל, לחסל או לאתר. הכל מרחף אי שם בין הבטן המקרקרת ללב הפועם לדם הרותח לקבוצת הוואטסאפ או דף הפייסבוק. אישה מקבלת מכות מבעלה ומסתערת למחרת על חיילים עם סכין. כיתת נערות בבית הספר לבנות בשייח' ג'ראח מתאהבת בשהיד מוהנד חלבי, שביצע את הפיגוע ברחוב הגיא בירושלים, והבנות מצטיידות בסכינים ומחפשות מג"בניקים. קחו את האביב הערבי, את רוח דאע"ש, התפרקות המסגרות הכללית, הייאוש מהחיים, מרד הנעורים, התסכול הכלכלי, הקנאה ושנאת היהודים וההסתה הדתית, תערבבו אותם זה בזה, תפמפמו אותם לפייסבוק ולשאר הרשתות החברתיות, ותקבלו מה שקיבלנו.

מערכת הביטחון שלנו תקועה, עדיין, בחיים הקודמים שלה. בניתוחים ובהערכות המצב שנשמעים בשב"כ, בצה"ל ובזרועות ביטחון נוספות נשמע עדיין השם "אבו מאזן", כאילו הוא פקטור המשפיע על המתרחש. מנתחים את הנאום של אבו מאזן בספטמבר, את הוראותיו באוקטובר, ומנסים לנבא מה יהיו מעשיו בדצמבר. כאילו אנחנו עוד באינתיפאדה השנייה, כשאבו מאזן היה האמיץ היחיד שיצא נגד יאסר ערפאת ודרך הטרור שלו. מישהו צריך להחליף לחבר'ה הטובים שלנו את הדיסקט. 

אגב, גם הדיסקט כבר לא רלוונטי. הכל משתנה במהירות מסחררת. המחשב השולחני פינה את מקומו לטובת הלפטופ, שפינה את מקומו לטובת הטאבלט, שמפנה את מקומו לטובת הסלולר. הדיסקט התכווץ לתוך הדיסק און קי, שבקרוב ייעלם לטובת הענן (הדיגיטלי), שמאחסן עכשיו את הרוח האנושית, וממנו היא מנשבת. במקום להחליף דיסקט, צריך לרפרש את דף הפייסבוק ולראות את הכתובת על הקיר (הווירטואלי). משם צומחת התופעה שאנו חווים בחצי השנה האחרונה. זוהי רוח שמנשבת מהעננים הדיגיטליים, אין לה בעל בית, היא לא מקבלת הוראות מאף אחד, היא נושבת לאן ומתי שבא לה. רוח פרצים. 

המחבל בן ה־16 מסלפית, שהשאיר להוריו מכתב התנצלות ילדותי עם צוואה מאולתרת (תחזירו 8 שקלים לחבר שלי, 20 שקלים לדוד שלי ו־32 שקלים למסעדה), הוא תוצר של כל הרכיבים שפורטו למעלה. אבו מאזן משפיע על חייו הרבה פחות מנתניהו וכחלון. אין לו אמון לא בזה, ולא באלה. הוא לא באמת יודע שג'ו ביידן הגיע לביקור בישראל. הוא כן יודע מי בדיוק מבני גילו הסתער על חיילים או שוטרים או אזרחים אתמול, הוא קורא את דפי הפייסבוק שהם הותירו אחריהם, הוא רואה את התהילה שלה הם זכו במותם, הוא נשבה בקסם הרומנטי של רוח השהיד, הוא זועם ומתוסכל וחסר סיכוי או תקווה, ואז הוא לוקח סכין ומחפש מישהו להתאבד עליו.

מה ההבדל בין בשאר מוחמד מסלאחה, בן 22 מעוג'ה שליד קלקיליה, לבין מוחמד וערי, בן 30, ממזרח ירושלים? הראשון אחראי למסע הרצח על הטיילת ביפו ביום שלישי, השני עשה שם ג'וגינג והיה אחד הנדקרים. מוחמד אחד דוקר מוחמד אחר. 

הראשון, תקוע בעוג'ה. אין לו עתיד, אין לו פרנסה, אם יעשה תואר אקדמי איכשהו, אולי ישתחל להיות שוטף כלים במטבח אחורי של מסעדה בתל אביב. האופק שלו נע בין מבוי סתום, לשחור משחור. הוא שונא אותנו שנאת מוות. מבחינתו, בצדק. הוא מחובר, כי יש לו סלולר ויש לו אינטרנט והוא בפייסבוק ובסנאפצ'ט ובוואטסאפ. הוא רואה איך אנחנו חיים, הוא רואה מה קורה מסביב, הוא מביט בעיניים נכספות אחר הגיבורים בדגלים השחורים על הטויוטות הדוהרות במדבר הסורי, אלה שמנפצים את ערכי העולם המערבי השנוא ובועטים בכל המוסכמות, ובסוף הוא נשבר ולוקח סכין ורץ בטיילת של יפו מוכה אמוק. 

השני, מוחמד וערי, נולד במזרח ירושלים והצליח, איכשהו, לפרוץ את תקרת הפלדה. יש לו תעודת זהות כחולה, זה משפר במשהו את מצבו. הוא עובד בהייטק בתל אביב, הוא גר בנווה צדק, הוא מתנדב עם ילדים בסיכון, הוא לובש בגדי ספורט מדוגמים ויוצא לג'וגינג היומי שלו בטיילת. הוא חי את החלום הישראלי, ועל הטיילת שמחברת את יפו עם תל אביב הוא נתקל באחיו, שחי את הסיוט הפלסטיני. המפגש הזה, בין החלום לסיוט, הוא הסיפור.

גלעד ארדן הוא אדם יצירתי. במובן החיובי של המילה. נדמה לי שהוא הבין את הקטע, אולי אפילו לפני אנשי הביטחון המקצועיים, ששבויים בקונספציה. ארדן מבין שהקליינט שלו בדרך לבלימת ההסתה הוא לא הטלוויזיה הפלסטינית (שאחוזי הצפייה בה נמוכים אפילו מאלה של הערוץ הראשון אצלנו), לא הרשות הפלסטינית, לא אבו מאזן ולא איסמעיל הניה. הסמכות העליונה שיכולה להשפיע על התופעה הזו היא פייסבוק. 

ארדן ראה בחקירותיהם של המפגעים שנשארו בחיים, עד כמה היו הסטטוסים והפוסטים שקראו וכתבו ברשת החברתית דומיננטיים בכל הקשור להבשלת הרגע שבו הם לקחו את הסכין והתנפלו על מישהו. שמעון פרס אומר כבר שנים ארוכות שאנו חיים בסוף עידן הממשלות. מי שמנהל את העולם, לדברי פרס, הוא לא מדינות אלא החברות הגלובליות. פייסבוק, גוגל, אפל, מיקרוסופט ודומותיהן. זה העולם החדש.

ארדן ביקש שהמשטרה תפנה לפייסבוק ותטפל בהסתה, וביקש שחטיבת הסייבר במשטרה תכין לו מסמך על ההסתה בפייסבוק. אבל אז הוא גילה דבר מדהים: כשהמשטרה רוצה לפנות לפייסבוק, היא נעמדת בתור כמו כולנו ובסוף מגלה שאין לה עם מי לדבר. הנהלת פייסבוק בישראל נטולת סמכויות ממשיות ועוסקת רק בשיווק. הם מפנים אותך להנהלה באירלנד. בקיצור, פייסבוק לא סופרת את המשטרה. פייסבוק היא המדינה הגדולה ביותר בעולם ואין מעליה שום משטרה. פייסבוק היא מעצמת־על בעולם החדש. האינתיפאדה הנוכחית באה מהעולם החדש. מי שרוצה להשפיע עליה, צריך להבין את זה.

ארדן די הבין את זה. הוא ביקש לפגוש את מנכ"ל פייסבוק האזורי היושב באירלנד. המנכ"ל, סיימון מילר, הגיע ארצה לפני פחות משלושה שבועות ופגש את ארדן, שהביא לפגישה גם את ראש חטיבת הסייבר. זו הייתה פגישה מרתקת. ארדן הסביר למילר על תופעת ההסתה בפייסבוק, ונתן לו דוגמאות מפיגועים שההשראה להם משויכת לרשת החברתית. הוא ביקש לנקוט מדיניות של סגירת דפי פייסבוק שמהם יוצאת הסתה לאומנית לפיגועים. מילר כחכח בגרונו אבל לא באמת התרגש. 

"יש לנו 1.6 מיליארד משתמשים", אמר לארדן, "קשה מאוד לנטר את כולם". ארדן הקשה: "זה שיש לכם הרבה משתמשים רק מגביר את האחריות והחבות שלכם. אתם מרוויחים מיליארדים ואתם יותר חזקים ממדינות רבות. הרי אתם יודעים על המשתמשים שלכם יותר ממה שהמדינה שלהם יודעת עליהם". מילר לא נשאר חייב: "גם אתם, כמדינה, לא יכולים לגרש כל מי שאומר דברים שלא מקובלים עליכם". ארדן: "איך אתה משווה בין סגירת דף פייסבוק לגירוש מהמדינה? גירוש פיזי הוא גזירה שנתונה לביקורת משפטית. כאן אנחנו מדברים על הפסקת הסתה".

הדיאלוג המרתק הזה נמשך זמן רב. ראש חטיבת הסייבר המשטרתית ביקש ממילר להעניק למשטרה קדימות מבחינת הטיפול של פייסבוק בתלונות. במדינות אחרות, הוא אמר, אנחנו יודעים שפייסבוק נותנת עדיפות לגורמים מסוימים ומטפלת מהר וביעילות בתלונותיהם. אצלנו אתם גוררים רגליים, אפילו כשאנחנו מנסים לבדוק אם דף מסוים מזויף, או אם המפעיל שלו נמצא בישראל או מחוצה לה. מילר הבטיח לבדוק. 

למי שלא מזהה, מדובר באירוע ביזארי. משטרה עוצמתית של מדינה חזקה מאוד (ישראל) מחזרת על פתחיה של רשת חברתית כדי לקבל פרוטקציה. מה שישראל ביקשה מהמנכ"ל האזורי של פייסבוק, הוא הנחת סלב. מסלול VIP  מהיר. מילר הבטיח, מצדו, להמליץ על שיגור מנהל מיוחד מטעמו בישראל, עם סמכויות של ממש. יש תקווה.

ארדן הוא לא היחיד שעלה על העניין הזה. בבריטניה, באוסטרליה ובמקומות נוספים זיהו את פייסבוק כמכשיר יעיל להפצת הסתה ויצירת פיגועים. מדובר כאן בהתנגשות מרתקת בין עקרון החופש האינסופי באינטרנט להגנה על שלום הציבור וחייו. גם העימות בין חברת אפל ל־FBI בארה"ב סביב הדרישה האמריקאית לחדור למכשיר האייפון של אחד ממבצעי הטבח בסן ברנרדינו, שייכת למתחם הזה. ארגוני הביטחון והביון העוצמתיים ביותר בעולם מחזרים על פתחיהן של ענקיות טכנולוגיה כדי לקבל כלים ותשובות.

בינתיים הקים ארדן, יחד עם שרת המשפטים איילת שקד, צוות מיוחד שבודק את הסוגיה לקראת חקיקה. יש מדינות שבהן אולצה פייסבוק, בחקיקה, לנקוט יד קשה נגד עמודים בעייתיים. הנשיא אובמה הצליח לחלץ מפייסבוק החלטה לסגור כל דף שבו מוצע נשק למכירה. במדינות אחרות אולצה פייסבוק לנטר ולסגור במהירות כל דף שיאזכר ניצול ילדים או פדופיליה. אבל באופן כללי, מצליחה ענקית המדיה החברתית לרקוד על שתי החתונות. חתונת הכספים וחתונת הדמים. מצד אחד, הם יודעים עלינו הכל, כולל הכל, ומנצלים את זה לשיווק, פרסום ורווחים של עשרות מיליארדים. כשהם מזהים שביב של רמז שאתה מתעניין ברכישת פריט מסוים, לפתע צצות פרסומות לאותו פריט בכל אשר תפנה ברשת. אבל כשמנסים לבקש מהם לנצל את המידע הזה כדי להציל את חיינו, הם רוחצים בניקיון מקלדתם. פתאום הם לא יודעים, לא מבינים, לא עוקבים. 

כש"סטטוסים מצייצים" העזו למכור שטחי פרסום אצלם בדף, פייסבוק איתרה את זה במהירות הבזק וסגרה את העמוד. זה צריך לקרות גם בכל הקשור לטרור והסתה. אם העולם המערבי יתעקש, זה גם יקרה. העניין הוא, שבעסק הזה אין ואקום. אם פייסבוק תסגור, מישהו אחר יפתח. העולם הווירטואלי פרוץ, אינסופי, בלתי ניתן לשליטה. ארץ החופש הנצחי היא גם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות להסתה וטרור. בעיה.

בינתיים האינתיפאדה נמשכת והפאניקה בעקבותיה. אסור לשכוח שכל הרוגי גל הטרור הנוכחי בחצי השנה האחרונה נכנסים ליום אחד של דולפינריום, או מלון "פארק", או קו 5, והיו לנו עשרות ימים כאלה באינתיפאדה השנייה. אבל מצד שני, אסור להירדם. שלושה מחבלים עם שלושה קרל גוסטבים (או כפי שהם מכונים בז'רגון "קארלואים") יכולים להרוג בפעם הבאה 20 או 50 אזרחים על אוטובוס או ברחוב. הכל עניין של צירוף מקרים. כשזה יקרה, נתניהו לא יעמוד בלחץ, ישראל תכבוש את השטחים ולך תדע לאן נגיע מכאן. שירות הביטחון הכללי כבר כיוונן את עצמו למחרטות המייצרות את התת־מקלעים המאולתרים האלה בשטחים. המחרטות האלה יכולות להיות שוברות שוויון. 

בינתיים צריך להמשיך את המגמה של הקלות ומקסימום אישורי עבודה. הפרדיגמה הזו עוד לא נשברה: פלסטיני שעובד בישראל או בהתנחלויות ומפרנס את משפחתו, לא מפגע. יצירת מנועי צמיחה, מקומות עבודה, הייטק מקומי ואופק כלכלי חיונית לטווח הבינוני והארוך. לך תדע אם נגיע לטווחים האלה בכלל.
 

אתמול הגיע מייל לתיבת הג'ימייל שלי. השולח הוא אביעד ויסולי, מגוף המכונה "נאמני ארץ ישראל בליכוד". ויסולי דיווח כי "נאמני ארץ ישראל" פנו לסיעת הליכוד בכנסת בדרישה לפטר את בוגי יעלון ולמנות תחתיו את אביגדור ליברמן לשר הביטחון, לאלתר. בימים רגילים פנייה כזו לא הייתה מקבלת התייחסות בתקשורת המיינסטרימית, אבל ייקח זמן עד שיהיו כאן ימים רגילים. 

פלאי הרשת הנחיתו לתיבת הג'ימייל שלי שתי תשובות נוקבות שקיבל אותו ויסולי משניים מהנמענים שלו: גונן גינת ודרור אידר, שני פובליציסטים חדים הנחשבים לתותחים הכבדים ביותר ב"ישראל היום", העיתון שיצא לאור על מנת לקדם את ענייניה של משפחת נתניהו. נדמה לי שהם לא הבינו שבמקום לענות לוויסולי באופן אישי, הם לוחצים על "השב לכולם", וכך ענו בעצם גם לו, וגם למאות הנמענים שלו. ויכול להיות שדווקא התכוונו להחצין את עצמם. כך או אחרת, הנה מה שכתב גינת, 36 דקות אחרי שקיבל את המייל של ויסולי: "נפלתם על המצח? השתגעתם? אידיוטים שרצו למנות מישהו עם ניסיון ביטחוני של אפסנאי לשר הביטחון, עוד לא היו לנו. אז החלטתם לשבור את שיאי הטמטום?"

קצר וקולע. אידר, לעומתו, היה ארכאי וטרחן קצת יותר, כמנהגו: הוא המתין כמעט שעה אחרי שקיבל את המייל, והעניק לתשובתו את הכותרת "זה אידיוטיזם צרוף!", ומשם המשיך: "ליברמן הוא אחד הבלופים הגרועים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. אין דבר אחד רציני שאפשר לרשום על שמו, מלבד קוניוקטורות פוליטיות טיפשיות. כבר שנה הוא מסרב להיכנס לקואליציה מטעמים ילדותיים של אגו... מה הוא עשה בתפקידו במשרד החוץ? נאדה... מה מכשיר אותו לעמוד בראש מערכת הביטחון? איזו פרספקטיבה יש לו? איזה כישורים יש לו? ועוד לא דיברנו על כך שהאיש הטוען להשתייכותו למחנה הלאומי, הגיש חוק לסגירת הבמה התקשורתית המרכזית של המחנה הזה. נפלתם על הראש".

עכשיו, בואו נעשה תרגיל מחשבתי. נניח שליברמן הוא שר הביטחון של נתניהו, ויעלון, המורד, התפצל מהליכוד ומזנב בנתניהו כאופוזיציונר מימין. ונניח שאביעד ויסולי קורא להדיח את ליברמן ולמנות תחתיו את יעלון. מה, לדעתכם, היו כותבים שני הפובליציסטים חדי הלשון לוויסולי? בין הפותרים נכונה יוגרל סופשבוע זוגי בלאס וגאס, עם עמוס רגב.

לעצם העניין: בוגי יעלון הוא שר ביטחון טוב. יש לי ביקורת על תפיסת הביטחון המרסנת שלו, בעיקר בנושא העימות מול עזה, אבל הוא קובע את המדיניות, ולא אני. חשיבותו של יעלון היא בעובדה שהפך למבוגר האחראי של הממשלה כולה, לקול המצפון ושלטון החוק של הימין הישראלי, לפוליטיקאי שהוא קודם כל מדינאי ורק אחר כך ספינולוג. השבוע, בראיון רדיו, הוא סיפר שגם הוא פנה בזמנו ליועמ"ש בבקשה לבדוק את חוקיות גירוש משפחות מחבלים לעזה. כשנשאל למה זה לא דלף, ענה ש"אני לא רץ לספר לחבר'ה".

כל האמור לעיל לא אומר שאני שותף לדעתם של גינת ואידר על ליברמן. שרי הביטחון הטובים ביותר היו אזרחים: שמעון פרס (אנטבה), משה ארנס, בדיעבד גם עמיר פרץ. הם קוראים לליברמן בלוף. אז איך צריך לקרוא לנתניהו? האיש שלימד את העולם שנות דור איך מטפלים בטרור, ואז נכנע לו בבושת פנים (שליט)? האיש שהתייצב מול שערי עזה אחרי עופרת יצוקה והסביר שהוא ייתן לצה"ל לנצח ויפיל את שלטון חמאס, כשאחרי חצי שעה הוא חילץ תיקו מביך מחמאס תוך גרירת רגליים פחדנית במיוחד? 

ליברמן המציא את נתניהו והיה השותף האסטרטגי שלו כשאידר וגינת עוד לא חלמו שפעם יתפרנסו אצל טייקון הימורים. ליברמן היה עולה חדש מרוסיה עם מבטא כבד ומראה מפחיד, שהגיע להיות מנכ"ל משרד ראש הממשלה ואחר כך הביא במו ידיו 15 מנדטים בכנסת, בלי תשתית ובלי מפלגה ובלי כלום. בעניין נתניהו, ליברמן הבין את הפרינציפ עוד לפני גדעון סער ומשה כחלון וכל השאר. זו הסיבה לכך שהקים לעצמו מפלגה. ב־2013 הוא הציל את נתניהו עם האיחוד ברגע האחרון, והעניק לו את השלטון, אבל אז הוא העז לתמוך בחוק שאמור היה לאלץ את "ישראל היום" לגבות תשלום, ולו סמלי, מקוראיו. באותו רגע, הפך לבלוף.
 

הגענו לגדעון סער. ביום חמישי הוא עלה אצל דקל וסגל בגל"צ וריסס את הנגמ"ש מבפנים. סער מכיר את הבטן הרכה של נתניהו מצוין, ויודע איך להכאיב לו. עם סיומו של הראיון, הגיעה גם התגובה הקבועה: "טוקבקיסט, קשקשן, לא מבין כלום, מדבר מסלון ביתו בתל אביב". אותה תגובה שצצה כשלנפתלי בנט יש ביקורת או כשמישהו אחר מעז לצייץ משהו בגנות המנהיג העליון. 

סער החליט לא להגיב. הוא אוגר תחמושת לסיבוב הבא, שיגיע בקרוב. הוא רק תהה באוזני מישהו איך יכול להיות שלשכת ראש הממשלה מגיבה במהירות רבה כל כך לדבריו של אחרון הטוקבקיסטים הקשקשנים. הוא אכן רכש לאחרונה דירה בתל אביב, מה שמעיד על האמון שהוא נותן בהצהרת נתניהו שיוריד את מחירי הדירות. גם השימוש במילה תל אביב כבמילת גנאי, זר לו. בשיחות סגורות מזכיר סער שתל אביב ספגה שניים מהפיגועים הקשים ביותר של הגל הנוכחי, הפיגוע בדיזנגוף של נשאת מלחם והפיגוע השבוע בטיילת. בסוף, הוא אומר בשיחות סגורות, הציבור הישראלי הוא הלקוח, ולא מספקים לו את הסחורה. מישהו צריך להגיד את זה. לא סתם מישהו, אלא אדם שנטוע בטבורו של הליכוד, שזכה בפעמיים האחרונות שבהן התמודד במקום הראשון בפריימריז. 

באותו ראיון לדקל וסגל נשאל סער אם הוא מתעתד לחזור לפוליטיקה רק בליכוד, וענה שכשיחליט לחזור, זה יהיה "כדי לעשות שינוי". פרשנות: סער לא מחויב לחזור רק בתוך הליכוד. הוא נשבע שלא יהיה יותר שר בממשלת נתניהו. הוא יחזור וישקיע את מיטב מרצו, כדי לפטור את עם ישראל מעונשם של בני הזוג שרה ובנימין נתניהו. המוטיבציה הזו של סער משותפת לכל ראשי המערכות הפוליטיות בישראל, ללא הבדל דת, גזע, מין או נטייה פוליטית, ולרובם של בכירי הליכוד. השאלה היא, אם בסוף היא תספיק כדי לאלץ את החברים לוותר על מעט אגו ולהתאחד סביב המועמד המתאים ביותר.

סקר שהתפרסם השבוע בערוץ הראשון במלאת שנה לבחירות, מעניק לליכוד 25 מנדטים, ליאיר לפיד 21 מנדטים וליצחק הרצוג 15 מנדטים. הסקר הזה ממשיך מגמה שזוהתה בקודמיו, של התחזקות עקבית ללפיד, היחלשות תלולה להרצוג והיחלשות מתונה יותר לליכוד. ההליכה של לפיד ימינה חזק אולי נראית מגוחכת לפרקים, אבל מניבה פירות. הרצוג, בצד השני, בפאניקה מוצדקת. הוא נתפס כמי שכבר קיבל את ההזדמנות שלו, וכשל. ההסתערות של ח"כ אראל מרגלית השבוע בישיבת הסיעה, לא הוסיפה לו בריאות. הרצוג זעם גם על ציפי לבני, שענתה למרגלית ושדרגה את האירוע כולו. "בשביל מה היא הייתה צריכה להתערב", אמר הרצוג לאחד ממקורבי לבני, "הוא היה גומר את הנאום על הפריימריז והיינו ממשיכים הלאה בשקט".

הרצוג במלחמת מאסף. ספק רב אם יוכל להמשיך הלאה בשקט. סביבו, כולם יודעים את זה. לפיד עובד נכון ונתפס כיו"ר האופוזיציה האמיתי. אם יוכל להציב לידו גנרל דוגמת גבי אשכנזי, השמיים הם הגבול. יש לנתניהו סיבה אמיתית לדאגה. אם בסיבוב הבוסר הראשון שלו הצליח לפיד להביא 19 מנדטים, לך תדע מה יעולל בניסיון השלישי. בניגוד לקביעותיהם של כמה פרשנים, לפיד לא מקלף קולות רק מהמחנה הציוני. הוא מביא גם 2 עד 4 מנדטים מהימין הרך, עם פוטנציאל ליותר מזה. על זה הוא בונה. 

הגנטיקה הפגומה של מפלגת העבודה השתקפה השבוע בנקמה שאותה נקמו הרצוג, לבני, מרב מיכאלי ומיכל בירן. ארבעתם יצאו מהמליאה דקות לפני הצבעה על הצעת חוק להגנת הצרכן של ח"כ מרגלית. אם לא היו יוצאים, החוק היה עובר. זוהי נקמה מטופשת, עלובה, על גבו של הציבור. יכול להיות שמרגלית היה יכול להיות מנומס יותר בישיבת הסיעה, אבל זכותו לדרוש קיום פריימריז, חוקת המפלגה קובעת שהפריימריז צריכים להתקיים בתוך 14 חודשים אחרי הבחירות (שזה עד חודש מאי הקרוב) והקייס של מרגלית מוצק. במילים אחרות: משהו רקוב שם, בממלכה.
 

גם לח"כ איימן עודה היה שבוע קשה. במחציתו השנייה הוא הסתובב בין השרים והשביע אותם שאותה הודעה של חד"ש שגינתה את ההחלטה של מדינות המפרץ להגדיר את חיזבאללה כארגון טרור, לא הייתה על דעתו. טכנית, עודה צודק. מי שפרסם את ההודעה היה מנכ"ל מפלגת חד"ש, אדם בשם עדל עאמר. הוא לא התייעץ עם עודה, הוא לא התייעץ עם הח"כים האחרים, לא היה דיון ולא הייתה הצבעה. הוא פרסם את ההודעה על דעת עצמו. 

יש בהודעה היגיון מסוים, מבחינת חד"ש. מאז פרוץ המלחמה בסוריה, התייצבה חד"ש לימינו של אסד, נגד המורדים הסונים. דאע"ש מהווה, מבחינת חד"ש, איום חסר תקדים על העולם הערבי כולו. נסיכויות המפרץ וסעודיה, שמממנות את דאע"ש וארגוני ג'יהאד סונים נוספים, נתפסות על ידי חד"ש כצבועות ומתחסדות. לכן כשמדינות המפרץ מתגוללות על חיזבאללה, שנלחם בדאע"ש, חד"ש תופסת את הצד של חיזבאללה. כל אלה תירוצים. גם אני חושב שהציר אסד־חיזבאללה מפחיד פחות מהטירוף הסוני הקיצוני של דאע"ש ושלוחותיו, אבל זה לא אומר שחיזבאללה אינו ארגון טרור. ח"כ עודה, כמו ח"כים נוספים בחד"ש, מבינים את הנזק שנגרם להם השבוע בהודעה המטופשת של מנכ"ל המפלגה. הם היו יכולים לתקן אותה, אבל שתקו. 

על הרקע הזה, אי אפשר לא לשבח את ח"כ אחמד טיבי. בכלל, בזמן האחרון מוכיח טיבי שאפשר להיות ח"כ פופולרי במגזר הערבי, ובאותה נשימה להיות אחראי ולא לרדת לשוליים. הוא צייץ השבוע ציוץ ביקורת על ההודעה בעניין חיזבאללה, הוא קרא בקהיר לארגוני הסירוב השונים להרפות מהצעירים הערבים־ישראלים, והוא נשאר בחיים.
 

 

בנימין נתניהו נתן לאמריקאים להזיע, בטרם שמעו מהתקשורת (מואב ורדי בחדשות 10) שהוא מוותר על פגישה עם ברק אובמה ונשאר בבית. לא סתם נקבע שישראל היא המעצמה השמינית בעולם. אובמה עומד בתור לפגישה עם ביבי. שאפו. 

במציאות, לוויתור על הנסיעה היו שתי סיבות. האחת היא מזכר ההבנה בעניין הסיוע הצבאי של ארה"ב לישראל בעשור הקרוב. נכתב כאן לא מעט בשבועות האחרונים על ההימור של נתניהו שנכשל ועל הנזק האסטרטגי שנגרם. עכשיו, ינסה נתניהו לא לחתום על המזכר ולהמתין לנשיא הבא, גם כי הוא ממשיך להאמין שהנשיא הבא יהיה טוב לישראל, וגם כי הוא לא רוצה לתת לאובמה לנופף במזכר הבנה חדש עם ישראל. 

אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל נתניהו פוחד פחד מוות מאמבוש מדיני של אובמה על הטיפות האחרונות של הדלק של הקדנציה. מספיק שלא יטיל וטו על הצעה צרפתית במועצת הביטחון, או משהו. לאובמה יהיה קל לעשות דבר כזה, אם ביד השנייה יוכל לנופף באותו מזכר חתום. ברגע שאין לו הבנה עם ישראל והוא הולך למהלך מדיני על הראש של ביבי, הוא חותם לעצמו תדמית של אויב ישראל ומזיק לסיכוייה של הילרי קלינטון בבחירות. על זה ביבי בונה עכשיו.

ויש סיבה שנייה: נתניהו עוסק בימים האחרונים בניסיונות של החרדים להרוס את הפשרה ההיסטורית עם הרפורמים והקונסרבטיבים שהושגה בכותל המערבי. הקואליציה בסכנה ממשית. הוא יודע שאם ייסע לנאום באיפא"ק, ייאלץ לפגוש את הרפורמים, וייאלץ להגיד גם משהו בזכותם, מה שעלול לעצבן מאוד את ליצמן וגפני ולזעזע עוד יותר את אמות הספים של הקואליציה. בפעם הראשונה בעידן המודרני ביבי מוותר על נסיעה לאמריקה מרצונו.
 

אם יש שפל מדרגה, הוא הושג השבוע על ידי חמש חברות כנסת בליכוד, שחתמו על מכתב משותף ליועץ המשפטי לממשלה, נגד מני נפתלי. רוחו של המכתב העלוב הזה מרחפת במעון שבבלפור, משם הוא שייט בעזרת מלחכי הפנכה של נתניהו לח"כ ענת ברקו, המינוי האישי של ביבי בכנסת, שהחתימה את חברות הכנסת חוטובלי, קורן, השכל ובוקר. 

אם אפשר היה למדוד את סדר היום של ראש הממשלה מאז ניתן אותו פסק דין נגד המדינה בפרשת מני נפתלי, היינו מגלים שהאיום האסטרטגי הכבד ביותר על היישות הציונית כבר אינה איראן, ואפילו לא חיזבאללה וחמאס. מני נפתלי, הוא השם. כמה מערכות הופעלו להכפשת ודריסת האיש הזה, כמה עוצמות. בטור הזה סופר בשבועות האחרונים על שיחות רבות שניהל ראש ממשלת ישראל, בכבודו ובעצמו, עם הפרקליטה עו"ד כוכבית נצח־דולב. השיחות כללו גערות רמות והפצרות בוטות שהמדינה תגיש ערעור על פסק הדין. אבל המדינה לא חושבת שצריך להגיש ערעור נגד פסק הדין. אז הגברת נתניהו הגישה ערעור בעצמה. 

השבוע התברר שהיועמ"ש אביחי מנדלבליט מבין שאי אפשר לערער על הקביעות העובדתיות של פסק הדין (בקיצור: כל מה שמני נפתלי סיפר, היה נכון), והוא שוקל לערער רק על האמירה בעניין "העסקה פוגענית". מני נפתלי ניצח בקרב הזה. הבעיה היא, ששרה נתניהו לא יודעת להפסיד והבעיה העוד יותר עצובה היא, שמצעד חברות כנסת חסרות חוט שדרה ובושה בליכוד מתגייס לטובתה.