יאיר פנטילט התחיל את הקריירה בכלל ככדורגלן, אך כשהבין שלא צפוי לו עתיד זוהר בתחום, עבר לריצה ד מי שהשתתף באולימפיאדת רומא, שבר שיא ישראלי ונבחר לספורטאי השנה, מסתכל בגיל 77 על הקריירה שמאחוריו ואומר: "כשאני חושב שיש לי חלק בהגברת הפופולריות של האתלטיקה, זה נותן לי סיבה טובה להתגאות"



רץ העבר יאיר פנטילט, “פנטי" בפי כל, אומנם לא כיכב בזירה הבינלאומית, ושני שיאיו האישיים, משנת 67', 1:51.3 דקות בריצת ה־800 מטר ו־3:52.4 דקות בריצת ה־1,500 מטר, אינם מנצנצים כיום כמגדלור, אבל אי אפשר לתאר את הספורט הישראלי בלי דמותו הססגונית של מי שנבחר כספורטאי השנה לשנת 1960 בעקבות השתתפותו באולימפיאדת רומא.



כשפנטי נשאל כיום אם הוא וחבריו התכוננו כיאות לקראת האולימפיאדה בבירת איטליה, הוא משיב בנימה סלחנית: “יחסית, כן. לקחו אותנו למחנה אימון של כמה ימים בימק"א, בירושלים, שם קרוב המשפחה שלי בן ה־14, נחמן שייקביץ', בא לראות אותי. היום הוא מוכר כח"כ נחמן שי. בסך הכל עשיתי ברומא תוצאות טובות, ושם הייתי לישראלי הראשון שרץ 1,500 מטר בפחות מארבע דקות".



אבל דורגת בריצה הזאת במקום ה־34.
“קודם כל נסעתי לרומא כרץ 800, ואת המרחק הכמעט כפול רצתי אחרי הצהריים ביום של ה־800, דרך אגב".



ואת הריצה הזאת סיימת במקום גרוע יותר.
“שמע, זה חתיכת סיפור. באותה ריצה הרצים זינקו משישה מסלולים, כל אחד במסלול שלו, לא בבלגן, כפי שהיה עד אז. זינקתי בכל הכוח, ופתאום מצאתי עצמי במקום הראשון בסוף הסיבוב. מכיוון שהייתי חסר ניסיון ומבולבל, חיכיתי עד שהמתחרים שלי יצטרפו אלי ואז הם עברו אותי אחד־אחד".



יאיר פנטילט. צילום: אלכסנדר זיסקינד


הנוסע המתמיד

בגלל אותה טעות הגיע פנטי במקום ה־44 בלבד, אך הוא מתעקש שהמקום לא מעניין אותו: "מה שחשוב זה שרצתי 1:54.7 דקות ושברתי את השיא הישראלי. מה רע?".



להזכיר לך מה אמרת לי על זה בראיון לפני 40 שנה?
“תזכיר, תזכיר...".



“בתור חובבים מושלמים, ההישגים שלנו ברומא לא היו רעים, כשגרוש לא קיבלנו כדמי אימונים ואפילו את הטרנינגים קיבלנו מהאמריקאים", אמרת. שנוררים הייתם!


“איזה שנוררים! היו לנו יריבים מליגה אחרת. במקצה שלי יצא לי לרוץ נגד פיטר סנל, הניו זילנדי שזכה במדליית הזהב. ראיתי משהו מוזר עליו. עם רגליים שמנות כשלו בכל מקום אחר היו שולחים אותו לזרוק דיסקוס ולא לרוץ. ואיך שהוא היה בנוי, הוא השאיר את כולנו מאחור. ב־1,500 ניצח הרברט אליוט האוסטרלי. רץ נוסף מניו זילנד ניצח בריצת 5,000 מטר. המאמנים שלהם חוללו מהפכה באתלטיקה, כשהריצו אותם בטבע, על הגבעות, לא על מסלול. לרומא חזרתי ב־82', כראש משלחת ישראל לאליפות הוותיקים במרוצי שדה. תשמע קטע. אנחנו, כל ראשי המשלחות, קיבלנו הזמנה לוותיקן. נאמר לנו שהאפיפיור יוחנן פאולוס ה־12 רוצה לברך אותנו. בדברים שלו אלינו, אגב באנגלית יפה, עלה בי חשד שאולי היה פעם אתלט. הוא אמר שבהתחלה רצים עם הרגליים, בהמשך עם כל הגוף ובסוף מגיעים למטרה עם עזרה משמיים. בסוף הטקס, כשכולנו התפזרנו, פתאום מצאתי את עצמי באחד על אחד מול האפיפיור, שאני, למרות המנהג שלי לזרוק הערות ביניים בכל מקום, לא הפרעתי לו בנאום שלו. לחצתי לו את היד ואמרתי שאני ממשלחת ישראל. זה מצא חן בעיניו. ‘וולקאם, איזראל!', הוא אמר בהתפעלות. זה היה מאוד מרגש".



בגלל התוצאות הלא משגעות שהצבת ברומא לא כללו אותך כעבור ארבע שנים במשלחת לאולימפיאדת טוקיו?
“למעשה, בחרו הפעם רץ שעשה תוצאות יותר טובות ממני, וזה היה עמוס גלעד המנוח. הוא היה רץ גדול, רק חבל שבטוקיו נתקעה לו הרגל במסלול. כעבור ארבע שנים כבר היו רצים חדשים והעדיפו על פני לשלוח לאולימפיאדת מקסיקו את חנה שזיפי, לאחר שזכתה באליפות אסיה".



מספק אותך שבקריירה המפוארת שלך ייצגת את ישראל רק באולימפיאדה אחת?
“עם החינוך הלאומי שקיבלתי, לרוץ בשם המדינה באולימפיאדה אחת היה מכובד מספיק, מה גם שהגעתי כאורח וכמשקיף ללא פחות משמונה אולימפיאדות נוספות, דבר שמעט ישראלים זכו לו".



אתה אומר “משקיף" בעוד שעם יצר הנסיעות שלך נודעת בספורט הישראלי כנוסע המתמיד.
“רומא נתנה לי את התיאבון לכך, ולגבי האולימפיאדה בטוקיו, הרגשתי שאני מוכרח להגיע אליה. זאת הייתה נסיעה שלא אשכח. חציתי את כל רוסיה עם עוד כמה חבר'ה והגעתי באונייה ליפן, שם התחברתי למשלחת הישראלית. בכל אולימפיאדה שבראש המשלחת שלנו עמד יצחק כספי, מי שהיה כמו אבא שלי במכבי תל אביב, הסתדרתי. אם תרצה, אוכל למלא לך כתבה שלמה על הנסיעות שלי לאולימפיאדות".



נסתפק באולימפיאדת מינכן 72'.
“בהתחלה לא רציתי לנסוע לשם, כי היה מדובר בגרמניה, ואני הרי באתי ממשפחה של חירותניקים. אבל בכל זאת החלטתי לא לוותר. נסעתי למינכן עם אחי המנוח, נתנאל, שגם הוא היה אתלט מצטיין. מכל המשלחת שלנו שם אני הכי זוכר את עמיצור שפירא, המאמן של אסתר רוט־שחמורוב. עמיצור היה מאמן נהדר, אבל היו עסקנים שמשום מה עשו לו את המוות, ורק זמן קצר לפני האולימפיאדה צירפו אותו למשלחת".



על כך הוא שילם בחייו בהיותו אחד מי"א חללינו שם.
“אני לא בטוח שמדויק לומר כך. איך שהכרתי את עמיצור, שהיה בחור זהב, הוא היה מעדיף למות במינכן מאשר לחיות עם הבושה להישאר בתל אביב בעוד שאסתר, הספורטאית שהוא גידל, רצה בלעדיו במינכן. ייסורי המצפון היו הורגים אותו כאן".



היכן הייתם, אתה ואחיך, בעת התקפת מחבלי “ספטמבר השחור"?
“למזלנו, למרות שהכפר האולימפי היה פרוץ בלי שמירה רצינית ויכולנו למצוא בו סידור, התמקמנו באחד מפרברי מינכן, במקרה ליד המקום שבו היטלר יימח שמו עשה את הפוטש הראשון שלו. אם היינו מתפתים להיות עם המשלחת, אולי אתה ואני לא היינו מדברים כעת. מוקדם בבוקר העירה אותנו בעלת הבית שבו התגוררנו והודיעה ששמעה על מחבלים בכפר האולימפי. טסנו אליו ולא היה לנו הרבה מה לעשות במקום. זה היה נורא".



אתה רוצה לומר שאפילו לאולימפיאדת סיאול 88' הגעת?
“כן, עד סיאול. שום מרחק לא עצר אותי".



את כל הכסף הוצאת על הנסיעות שלך בעולם.
“כמעט. אבל חיים רק פעם אחת. הנסיעות שלי, בעיקר לאולימפיאדות, היו החיים שלי. חבל שזה נגמר. האולימפיאדה האחרונה שאליה נסעתי הייתה ב־96' באטלנטה, שם גם הייתה לי הזדמנות להיות עם אחי הצעיר, נתנאל, כמה שנים לפני שהוא מת מגידול בראש. באולימפיאדת סידני 2000 כבר לא הייתי, אבל לאוסטרליה הגעתי שנים קודם לכן בהזדמנויות אחרות. זהו. נגמר לי הסיפור עם האולימפיאדות. אני הכי מצטער שהפסדתי את אולימפיאדת אתונה 2004, האולימפיאדה ששנים חלמתי להגיע אליה".



ואחרי אטלנטה, כשנידונת לצפות באולימפיאדות הבאות בטלוויזיה, האם נחמץ לבך?
“מה פתאום! תשע אולימפיאדות זה מספיק, מה גם שייצגתי את ישראל בארבע מכביות ובשלושה כינוסי הפועל. שאחרים ייסעו. הנסיעה האחרונה שלי לחו"ל הייתה לפני חמש שנים וחצי, כשעיריית רומא ערכה כנס לכבוד מלאת 50 שנה לאולימפיאדת רומא. הייתי שם הנציג היחיד של המשלחת הישראלית".



נסיעותיו בעולם של פנטי הניבו לו שלל חינני של מזכרות. בכתבה שפרסמתי עליו לפני 43 שנה הצבעתי על תצוגת הגביעים בביתו לצד אוסף של בובות מרחבי העולם, פסלונים ופרפרים מברזיל, פסלון מקניה וצילום יקר מפז עם עילוי הריצות ארוכות, אמיל זטופק, מי שכונה הקטר הצ'כי, שאותו פגש באולימפיאדת רומא. היום, בדירתו הצנועה ברמת השקמה, בדרום רמת גן, הקירות חשופים לגמרי. כשאני שואל את פנטי היכן האוצרות מחו"ל, הוא מגיב בתנועת ביטול ואומר: “עזוב, הבן שלי זרק הכל לחדר צדדי".


סרבן קדמה

משפחתו עלתה מאוקראינה לתל אביב לפני 90 שנה. כשהיה בן 10 התייתם מאביו ה"מכולתניק". הספורט הראשון שלו היה כדורגל, “כשבכלל לא חלמתי להיות אתלט". ככדורגלן צעיר במכבי תל אביב, ש"עוד זכה לשחק עם גלזר ומירמוביץ'", השתתף ב"מרוץ העצמאות", שם לכד את תשומת הלב בריצה שלו וניצוד על ידי מחלקת האתלטיקה הקלה.



“קנו אותי בהבטחה לשתף אותי בנבחרת לתחרות באצטדיון השיש באתונה", מעיד פנטי, שאחיו הבכור, חיים, היה שנים כתב ספורט ב"ידיעות אחרונות". “הדבר היה בימים שבהם נסיעה לחוץ לארץ הייתה מעבר לכל חלום. תוך שנה וחצי כבר ייצגתי את המדינה ברומא. זה היה המזל שלי בספורט. כמשקפופר, לא היה לי סיכוי להגיע רחוק בכדורגל, שם שיחקתי קיצוני ימני, כי הייתי רואה כפול ומסתבך עם הכדור. כשניסו להעביר אותי לעדשות מגע, זה נהיה גרוע יותר".



היית ספורטאי למופת?
“הייתי ספורטאי מסור".



מדוע אתה מלווה את דבריך בתנועה מסתייגת?
“כי אם להגיד את האמת, כמה שהייתי טוב בריצות, הייתי ספורטאי שעשה לא מעט צרות, מין עקשן כזה, שלא היסס להתעקש כמעט על כל דבר".


מסתבר שאלה אינם דברים בעלמא של ספורטאי בדימוס. “נכשלתי במאבקים שלי בממסד הספורטיבי", זאת ציטטה שאני דולה מראיון שערכתי עם פנטי ב־73'. “אני עייף מהספורט", אמר בגיל 34, בהיותו על סף פרישה מהמסלול ובהשמיעו רעיונות הזויים משהו כמו הקמת התאחדות אתלטיקה עצמאית.


“הקדמתי את זמני", הוא סבור היום. “לו היו לי התנאים שיש היום באתלטיקה, הייתי משיג תוצאות הרבה יותר מהירות. בניגוד ללא מעט ספורטאים היום, עבדתי 40 שנה בבית המלאכה ב'אמפא' עד שלפני 14 שנה פרשתי לפנסיה. גם עמדתי איזה זמן בראש ועד העובדים".



מתוך התמסרות לספורט, התייצב מתחת לחופה רק בהיותו בן 47. רעייתו, ליאורה, צעירה ממנו ב־15 שנה ונכה זה מכבר. בניהם, שי־יוסף ורועי־ראובן, חזרו בתשובה ומנהלים אורח חיים חרדי. כשפנטי נשאל אם הייתה אפשרות שייסחף אחריהם, הוא מגיב ב"חס וחלילה!" שאומר דרשני.



בסיכומו של דבר עולה שפנטי, מהדמויות הצבעוניות בספורט הישראלי, המשמש כיום בהתנדבות מזכיר איגוד הספורטאים האולימפיים בישראל, הוא טיפוס, חבל על הזמן. כעיקרון הוא נמנע מלהחזיק טלפון נייד, “שלא יבלבלו לי את המוח", מתנהל בלי מחשב וכל המשתמע מכך, אין לו רשיון נהיגה, כמובן גם לא מכונית, והכי מדהים – חייו עוברים להם בלי כרטיס אשראי משלו. “בשביל מה צריך כרטיס כזה אם יש צ'קים?", תוהה סרבן הקדמה לבית פנטילט. “אם אני זקוק לכסף, אני ישר הולך לבנק".



מה תגיד לסיום?
“הספורט הישראלי, כולל האתלטיקה, הוא לא מה שהיה פעם ויש הרבה מה לשפר, אבל אני, שלא כל כך יכול לרוץ היום בגלל בעיות ברגליים, זה עושה לי טוב על הלב כשאני רואה יותר ויותר אנשים לובשים בגדי ספורט ויוצאים לרוץ. כשאני חושב שיש לי חלק בהגברת הפופולריות של האתלטיקה, זה נותן לי סיבה טובה להתגאות".