העיסוק הכאילו־קטנוני של לפני שנה בשאלה שנראתה אז שולית: "מה הוא המצע של הליכוד", נותר עדיין רלוונטי מאחר שלדעתי זו שאלה מרכזית גם כעבור שנה אחרי הבחירות. ב־2013 ניגשה מפלגה מרכזית, הליכוד בראשות נתניהו, לבחירות בלי להניח בפני הציבור הישראלי הצעת מדיניות, כלכלית או מדינית. כעבור שנתיים, במרץ 2015, שוב העמידו עצמם הליכוד ונתניהו בפני הציבור, בלי לדבר על חזון כתוב או רעיונות לטווח הרחוק. 
 
במלאת 12 חודשים לבחירות, ואחרי שהליכוד נבחר ברוב גדול בלי תוכנית כתובה, אפשר לכנות זאת מצע או מדיניות או policy, אני מוצאת את המצב עדיין מבלבל. מה התוכנית הגדולה של מר ראש ממשלה נצחי למדינה שלנו? לאן הוא חותר? העובדה שנתחים עצומים של הציבור הישראלי ראו בו אז וממשיכים לראות בו כיום מנהיג שאין לו תחליף, מעידה שאת האנשים לא מעניין החזון. הכל עניין אישי. גם חברי ליכוד בכירים, שרים וח"כים, הפנימו מזמן שאין אידיאולוגיה סדורה. זה רק האיש. 
 
הם סומכים עליו בעיניים עצומות. לעתים הוא מחליט לבד ומודיע לקבינט בדיעבד. לפעמים הוא מתמודד נגד עצמו על ראשות המפלגה ומסמן לשריו הצייתנים במי עליהם לבחור. ואת הכוונות ההיסטוריות שלו, את הכיוון שאליו הוא לוקח את המדינה – הוא מסתיר מפני כולם. ששש. זה סוד כמוס. האדם העומד בראש המדינה לא אומר לשריו ובטח שלא לציבור מה כוונותיו האמיתיות. 
 

תחושת המיסוך, החמקמקות, אי המוכנות לתת לציבור דין וחשבון, ההסתרה והבושה להודות במהות האמיתית של האידיאולוגיה של נתניהו - מטפסת ועומדת בגרון. יש כאן חנק. מה האיש הזה רוצה? מה הכוונה שלו? האם הוא אמין וניתן לסמוך עליו? לא, כי הרי שבע שנים ממושכות של אמירות מדיניות הוכחו כחסרות רצון פוליטי כן מאחוריהן. 
 
ובחזרה למצע. הרי פוליטיקאים מרבים לחמוק מן הדברים שהם כתבו ושלהם הטיפו. הפוליטיקאים הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים, נכון? את נתניהו של 2016 אי אפשר לתפוס בהבטחה כלשהי. בטח שלא לקיים.
 
הכותבת היא בלוגרית פוליטית, בעלת "הפלוג" – בלוג פוליטי