מאיר דגן מת מודאג. גופו נאכל על ידי הסרטן, נפשו הייתה אכולת דאגה מהמצב. מדינת ישראל הייתה אהבת חייו. עשרות שנים הוא הגן עליה בגופו. בשנים האחרונות הוא הביט במה שעובר על המדינה, ונבהל. הוא מעולם לא פקפק בעתידה של המדינה, ופתאום הוא חרד לגורלה. הוא התגייס לקרב נוסף, אחרון, על המדינה. בקרב הזה הוא הפסיד.
מאז ששת הימים הוא נלחם בכל מלחמות ישראל, נפצע קשה, עוטר, לא נשבר. חבל שאי אפשר לשאול את המוות על מאיר דגן. היינו מקבלים הספד מפואר. הוא נתן למלאך המוות פייט אדיר, כנגד כל הסיכויים. הוא היה איש מפוכח ולא התפלל לנס. הוא פשוט נלחם על כל יום מחדש. "אני משחק על זמן", ענה לכל מי ששאל לשלומו. הוא ידע שהוא הולך למות ועשה הכל כדי לעכב את התהליך.
המבצע להשתלת הכבד בבלארוס, ב־2012, הזכיר מאוד מבצעי מוסד מפוארים. כמעט כל שועי הארץ התאחדו על מנת להשיג לדגן כבד, למרות גילו והעובדה שהוא לא עמד בקריטריונים. בסוף, היו אלה אביגדור ליברמן, אהוד אולמרט וגם בנימין נתניהו, ששם בצד את היריבות האישית, שהשתתפו במאמץ. גם נשיא בלארוס גויס למשימה. השתלת הכבד באה באיחור קריטי, אחריה הגיעו סיבוכים מפרכים ושיקום ארוך ומייסר. דגן נלחם וניצח. הוא קם על רגליו, למד ללכת מחדש, חזר לחיות. הוא השיג לעצמו הארכה, עד שובה של המחלה הארורה. גם הפעם, לא הרים ידיים. הוא היה נחוש לנצל כל דקה מהזמן שנשאר לו כדי לנסות להביא לשינוי כיוון. גופו הלך ודעך, הצטמק ונחלש, אבל קולו המשיך להדהד, צלול וברור.
בהפגנה ההיא, ערב הבחירות, בכיכר רבין, שבה דיבר על מנהיגות ועל ציונות, הוא לא יכול היה לעצור את דמעותיו. הוא ידע שבקרוב לא יהיה כאן. כוח הרצון האריך את חייו של דגן בשנים יקרות וחשובות. הוא חי על הטיפות האחרונות של הנחישות שלו. הצליעה הקבועה שלו, מאותה פציעת מלחמה ישנה, הוחלפה במקל הליכה, ממנו עבר לקביים, מהם ירד לכיסא גלגלים. הקרובים אליו לא היו משוכנעים מי מתיש את מי יותר: המחלה את מאיר, או מאיר את המחלה. איבדנו את אחד הלוחמים האמיצים שהיו כאן.
המבוגר האחראי
בראשית, הוא היה פרא אדם. בנס לא הסתבך. לוחם עז נפש שלא ידע פחד אבל גם לא ראה גבולות. שרון, שהיה אלוף פיקוד הדרום, הטיל עליו להקים את סיירת "רימון", שנלחמה בטרור ברצועת עזה. אלה היו, בעצם, המסתערבים הראשונים. דגן הסתובב בין הערבים כאחד מהם, עם סכין, וידע להגיע לטרוריסטים, שכונו אז פדאיון, גם במחילות העמוקות ביותר. "מאיר מומחה בהפרדת הראש של המחבל מהמחבל עצמו", סיפר פעם אריאל שרון. אלה היו ימים פרועים, נטולי עכבות, דגן קיבע בהם את השם שהלך לפניו: אמיץ, עז נפש, נחוש עד אימה.
מאיר דגן הצעיר לא היה אפוי עד הסוף. חד, יצירתי, שש אלי קרב, מקורי ומבריק. זה היה הציפוי. בפנים הסתתר אדם רגיש, עמוק בהרבה מתדמיתו, בעל ראייה רחבה והבנה של מגבלות הכוח. הוא היה צייר נלהב, חובב אמנות, איש ספר, הגות ומוזיקה. חובב אדם. תמונת סבו, כורע ברך ומתחנן על חייו בפני חיילים נאצים, עיטרה כל שולחן שבו ישב. התמונה צולמה שניות לפני שהנאצים ירו למוות בסבא הקשיש. דגן חי בצל התמונה הזו ובלבו שבועה: לא עוד.
כשאריאל שרון התמודד על ראשות הממשלה מול אהוד ברק, מונה דגן למנהל יום הבחירות של הליכוד. הפרק הקצר הזה בביוגרפיה שלו מוצנע, וכמעט מנע ממנו את תפקיד חייו, ראש המוסד. דגן הביא איתו קבוצה גדולה של חברים מהצבא, הם השתלטו על הכאוס הליכודי המפורסם ובנו מערכת יעילה ומתפקדת שהובילה את שרון לניצחון אדיר על ברק. לדגן הייתה הבטחה משרון שימונה לראש המוסד. הבעיה הייתה שהתפקיד שלו במערכת הבחירות יצר מה שמכונה זיקה פוליטית. היועץ המשפטי לממשלה שאל את שרון שאלות, וראש הממשלה הטרי העדיף לא להסתבך. הוא האריך את כהונתו של אפרים הלוי בשנה נוספת ודגן הסתגר בביתו בראש פינה, מצייר ציורים וממתין. כמה פעמים כמעט התפוצץ, אבל התאפק.
היחסים בינו לבין אריק היו מתוחים. שרון התלבט, לא רק בגלל הבעיה המשפטית, אלא גם כי לא היה בטוח שדגן בשל מספיק, מתאים וערוך לקבל לידיו את המוסד, ארגון שמתעסק במטענים הכי נפיצים של הביטחון הישראלי. שרון חשש שדגן יסבך אותו. לשרון היה כושר הסתבכות ראוי משל עצמו, הוא לא היה צריך תגבורת. דגן ידע, חרק שיניים והמתין.
בסוף שרון הכריע ומינה אותו. הוא כיהן בתפקידו שמונה שנים ארוכות, קשות ורבות מעללים. ההימור של שרון הצליח מעל ומעבר למצופה. לא רק שדגן היה אפוי ומבושל במידה הראויה, הוא הפך למבוגר האחראי של מערכת הביטחון. לזה שיודע. מאיר דגן כראש המוסד היה בשל, בוגר, מפוכח ואמיץ. הוא העלה את המוסד ליגה והעביר אותו לשנות האלפיים. חיזק מאוד את היכולת המבצעית, העמיק את החדירה המודיעינית ליעדים המרכזיים והתמקד בסיכול הגרעין האיראני. בתחום הזה יוחסו לדגן הצלחות מסמרות שיער ממש. פעילות המוסד, שחלקה היה משותף לו ולארגוני ביון זרים, הביאה לעיכוב משמעותי מאוד בפרויקט הגרעין האיראני. "התחייבתי לעכב אותם כמה שיותר", אמר לי פעם, "וקיימתי". יחד עם זאת, ניצחון סופי לא הושג. דגן ידע, לאורך כל הדרך, שלא יהיה די בפעילות מבצעית חשאית כדי לעצור את האיראנים.
הבעיה עם נתניהו
דגן היה ראש החץ של ההתנגשות בין הדרג המדיני והצבאי סביב התקיפה באיראן בשנים 2010־2011. הוא חשש ממעשה טירוף של נתניהו וברק ולא היסס להתעמת איתם. יחד איתו היו שם יובל דיסקין, חברו הקרוב וראש השב"כ, הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש אמ"ן עמוס ידלין. זה לא היה מרד ולא היה פוטש, אלא ניסיון לדבוק בחוק ובשפיות.
כשברק ונתניהו הורו לראשי זרועות הביטחון, בפורום "השביעיה", להכניס את המערכת לכוננות לקראת תקיפה, הם סירבו לעשות את זה. דגן היה מי שנשא שם את הנאום התקיף ביותר, שהגיע עד צעקות רמות. ההוראה לא הייתה חוקית. כוננות מהסוג שנתניהו וברק ביקשו, דורשת החלטת קבינט וממשלה. דגן זיהה את הניסיון של ברק ונתניהו לבצע מעקף ולדלג על דרישות החוק. הוא ידע שכוננות מהסוג הזה יכולה לדלוף ולדרדר את האזור כולו למלחמה, ולכן התקומם. הוא הדגיש שימלא כל פקודה שיקבל, ובלבד שהיא תהיה חוקית ותתקבל בהחלטת קבינט, כנדרש.
לימים, כשנשאל אם באמת האמין שנתניהו היה מסוגל לאזור אומץ לתקוף את איראן, ענה: "זה לא עניין של אומץ. לא היה לו אומץ לעשות את זה, אבל הפעולות שעליהן הוא הורה, ללא בסיס חוקי, היו יכולות לדרדר את המצב עד שאי אפשר יהיה למנוע מלחמה".
יחסיו עם נתניהו לא היו טובים והעכירו עוד אחרי ההתנקשות במחמוד מבחוח בדובאי, שיוחסה למוסד, שנתפסת ככישלון צורב של המוסד בהנהגתו. ביומו האחרון בתפקיד כינס דגן את הפרשנים הבכירים במטה המוסד ונתן שם הופעה מדהימה, שבה הגדיר במילים ברורות את התנגדותו לתקיפת מערך הגרעין של איראן ואת האסון שתקיפה כזו עלולה לגרום למדינה. זה היה אירוע חסר תקדים. דגן לא התחרט עליו עד יומו האחרון.
"זו הייתה חובתי", סיפר לי לימים, "כמותי חשו כל ראשי זרועות הביטחון האחרים וגם אלה שהחליפו אותנו. השילוב בין ביבי לברק היה יכול להביא אסון על המדינה, גם מבלי שתכננו את זה".
הבעיה של דגן עם נתניהו הייתה כושר קבלת ההחלטות. אם יש דבר שדגן מתעב, זוהי פחדנות. בשיחות ארוכות שניהלתי איתו בשנים האחרונות, הוא סיפר לי על תהליך אישור מבצעי מוסד אצל נתניהו: "הייתי בא ומציג לו מבצע. אם זה היה מבצע פשוט, הוא היה מאשר בקולו. אם זה היה מבצע שיכול להסתבך, הוא היה שותק, או מנענע בראשו. קדימה, אחורה, למעלה, למטה. הייתי שואל אותו, אדוני ראש הממשלה, אתה מנענע בראש, מה זה אומר, שאתה מאשר? אני צריך לדעת. הוא ידע שהשיחה מוקלטת ולא רצה להשאיר הקלטה שבה הוא מאשר מבצע שיכול להסתבך. ביקשתי ממנו מקרא של נענועי ראש, כדי שאוכל להבין. ביקשתי שידבר בקול. הוא היה מתחמק. ניסה להגיד לי 'תשב על זה עם המזכ"ץ', אבל לא הסכמתי. לפעמים אפילו רמז לי לא לעדכן אותו. רק בדיעבד. לא הסכמתי. פיתחתי שיטה מיוחדת: כשרציתי להעביר מבצע מסוים אצלו, הייתי מביא איתי פורום רחב, גם של הלוחמים עצמם. מול הרבה אנשים, הוא היה מאשר, בגלל הפאסון. אותי זה זעזע. תחשוב על לוחמי המוסד, שיוצאים למבצע כזה ויודעים שראש הממשלה לא השאיר הודעה מוקלטת ולא אישר בקולו. אם זה יצליח, הוא ייקח את הקרדיט. אם זה ייכשל, אז זה לא באשמתו".
התופעה הזו גרמה לדגן לתעב את נתניהו. זה כבר לא היה בשליטתו. "כשהייתי מציג לו מבצע, ידעתי מה הולך לקרות", סיפר לי פעם, "אני אוהב פלאפל. אחרי פגישות אצל ראש הממשלה הייתי עוצר באבו גוש ואוכל פלאפל. אבל היו פעמים שנסעתי לשוק מחנה יהודה ואכלתי שם, כי ידעתי שהמבצע שהרגע הוא אישר, מפחיד אותו והוא תכף יתקשר ויקרא לי בחזרה. פגעתי בול בכל הפעמים. הוא באמת היה מתקשר, מחזיר אותי ללשכה, והכל היה מתחיל מההתחלה".
דגן התגעגע לשרון, ששקע בתרדמת, וגם לאולמרט, שאיתו פיתח יחסי חברות קרובה. "היו פעמים שאחרי ישיבה של שעות אצל נתניהו, הייתי מתקשר לאולמרט ופשוט מבקש ממנו לקפוץ אליו לשעה. הייתי צריך תרפיה", סיפר לי פעם.
דגן רצה מאוד שדיסקין יחליף אותו בתפקיד ראש המוסד. הוא המליץ גם על מפקד חיל האוויר לשעבר, אליעזר שקדי. נתניהו מינה לבסוף את תמיר פרדו. דגן לא התנגד לפרדו וראה בו מועמד ראוי. הוא היה איתו בקשר אמיץ וקרוב לאורך כל הקדנציה. פרדו הרבה להיוועץ בדגן, בחשאי, בסוגיות מורכבות. הוא ידע למה. כשפרדו סיים את תפקידו, תמך דגן במינויו של יוסי כהן לתפקיד. הוא ידע את הנסיבות שהובילו, בסופו של דבר, לבחירתו של כהן לתפקיד, וידע שלא נתניהו הוא זה שהכריע. למרות זאת, הוא היה מרוצה. כהן, לדבריו, מילא את המגוון הנחוץ של תפקידים ורכש את הניסיון הנדרש לתפקיד.
"זה הורג אותי"
אחרי שסיים את תפקידו במוסד, חשב דגן על כניסה לחיים הפוליטיים. הוא היה קרוב מאוד לאולמרט, ויצר לעצמו מערכת יחסים אינטימית עם יאיר לפיד. במרתף הבית של לפיד בצפון תל אביב הם ישבו פעמים רבות, אל תוך הלילה, והחליפו חוויות על נתניהו. לפיד סיפר לדגן על חוויותיו כשר אוצר אצל ביבי, דגן סיפר לו איך היה להיות ראש המוסד. לפיד הושפע מאוד בתפיסתו המדינית ממה שלמד מדגן. כולל התפיסה האזורית.
מחלתו טרפדה את כוונותיו הפוליטיות, אבל לא את משימתו. בימיה האחרונים של ממשלת נתניהו הקודמת, כיתת דגן את רגליו בין ראשי המפלגות במאמץ להקים קואליציה חלופית ולהדיח את ביבי. היה תסריט כזה בקלפים הפוליטיים ודגן ניסה לשכנע שהוא הגיוני. הוא ישב עם בוז'י הרצוג, הלך לאביגדור ליברמן, נדנד ליאיר לפיד, אבל לא הייתה הבשלה. אחר כך פיטר ביבי את לפיד ואת ציפי לבני והמדינה הלכה לבחירות. דגן, בשארית כוחותיו, התגייס למאמץ נגד נתניהו, וכשל.
עם אולמרט הוא שמר על מערכת יחסים קרובה עד הסוף. בשבת האחרונה אולמרט התקשר אליו. הקול של דגן היה חלש. הוא סיפר לראש הממשלה לשעבר, שדיבר ממעשיהו, שהוא במכונית, חוזר מראש פינה. אולמרט ידע את המשמעות. דגן היה כבר מרותק למיטה ולמכשירים רפואיים. נסיעה לראש פינה הייתה מבצע לוגיסטי מסובך. הוא נסע להיפרד מהמקום האהוב עליו. הוא ידע שזו הפעם האחרונה. הוא ידע שזה הסוף.
בשנים האחרונות התקרב דגן מאוד לרב אלימלך פירר, שסייע לו במאבק הבריאותי. השניים היו יושבים לשיחות נפש ארוכות, אל תוך הלילה. ידיד נפש נוסף, שהכיר דרך אולמרט, הוא איש העסקים רמי אונגר, שהעמיד לטובתו את מטוסו הפרטי בכל הטיפולים המסובכים וההתרוצצויות האוויריות המתישות הקשורות בהם. בתקופה הזו נוסדה חבורה, שבה היו דגן, יורם טורבוביץ, אונגר, אלפרד אקירוב ואהוד אולמרט, שהתאספה כל יום שישי ב־1 וחצי בצהריים בחדר הפנימי של מסעדה תל אביבית. דגן היה כבר אחרי ההשתלה ולא יכול היה לשתות יין, אבל החברים הרימו בכל ארוחה כזו כוסית לבריאותו והוא טעם טיפה.
בחודשים האחרונים הוא מיעט להגיע, לנוכח ההידרדרות במצבו. בפעם האחרונה שבה הגיע לארוחה הזו, הוא הובל בכיסא גלגלים עד פתח המסעדה, והתעקש להתרומם איכשהו על רגליו ולפסוע פנימה בכוחות עצמו. כשחברים התפעלו מלחימתו העיקשת במחלה, ענה בפשטות: "מה לעשות, אני עוד רוצה לחיות". הוא חי מיום ליום, כל יום שצלח בחיים נחשב להצלחה גדולה. עד שההצלחות הפכו לכישלון ידוע מראש.
היו לי איתו בשנים האחרונות שיחות ארוכות. שאלתי אותו מה פשר המאמץ העצום שהוא משקיע בניסיון להחליף את נתניהו. זה מה שאמר: "אני חולה. אני יודע שאני הולך למות. עוד מעט לא אהיה כאן. אין לי אינטרסים ואני לא מבקש דבר לעצמי. אישית, אין לי כלום נגד ביבי. הוא איש חכם, משכיל מאוד, עם אנרגיה טובה. אותי, הדבר היחיד שמעניין זה עתידה של המדינה וטובתה. השתתפתי במלחמות הכי קשות שהיו לנו כאן. הייתי בימים נוראיים. אף פעם לא פקפקתי בעתידנו ובעוצמתנו. בשנים האלה, תחת שלטון נתניהו, אני מתחיל לפקפק בעתידה של המדינה. זה הורג אותי".
השיחה התקיימה זמן קצר לאחר סיומו של מבצע צוק איתן, ודגן המשיך: "תראה איך ארגון כמו חמאס, מליגה ז', עושה לנו בית ספר. הוא לא מוכן לקחת אחריות. כמו שפחד לאשר לי פעולות, כך הוא פוחד לנקוט ולעשות את המעשה הנכון. כל מה שמעניין אותו באמת זה להמשיך להיות ראש הממשלה. הוא יעשה הכל כדי לשרוד. תאמין לי, אני לא שונא אותו. אני אוהב את ישראל. הוא הוציא 11 מיליארד שקל על מלחמה שלא תהיה, ולא ידע לנצח במלחמה שהייתה. תראה כמה פצצות חודרות בונקרים ירו על המנהרות של חמאס. איזה בושה. הרי אין לזה שום אפקט. תראה כמה דיונים הוא עושה. אינסוף. והם לא נגמרים. שעות על שעות. בשביל מה כל הבלבולי שכל האלה? כל דיון שנמשך מעל שעתיים זה בזבוז זמן. תירוץ לא לקבל החלטות".
"כדי לבצע משימה", המשיך דגן, "צריך לעשות ארבעה דברים: להגדיר את המשימה, למנות מפקד, להקצות אמצעים ולקבוע לוח זמנים. אצל ביבי, אף אחד מהדברים האלה לא מתבצע. פשוט לא קיים. ולכן המשימות לא מתבצעות. הוא היה דוחה מבצעים של המוסד כי יש פריימריז ולא רוצה להסתבך. הוא לא יודע להפריד בין טובתו האישית לטובת המדינה. הוא משוכנע שזה אותו הדבר".
שיגע אותו שישראל לא מנצלת את ההזדמנויות העומדות בפניה. "זוהי תקופה נדירה שלא תחזור", אמר לי פעם, "יש לנו פוטנציאל למערכת קשרים מדהימה עם מדינות ערביות רבות, אין לישראל אויבים של ממש במרחב כרגע, את חלון הזמנים הזה חובה לנצל. אבל הוא לא רוצה ולא מוכן, מאובן בתפיסותיו. אפשר לשנות את המציאות ואת ההיסטוריה בניצול נכון של מה שקורה סביבנו", אמר דגן, "ההחמצה הזו משגעת אותי".
לא פשוט לכתוב את הדברים האלה על קברו הפתוח של מאיר דגן, אבל זו הייתה צוואתו. הוא אף פעם לא פחד להביע את דעתו, למרות שהבעת דעה הפכה להיות עניין מפחיד. האמיצים מתמעטים, המתקרנפים שולטים. זו הסיבה לכך שמאיר דגן, האיש שלא ידע פחד, מותיר אחריו חלל גדול במיוחד. לך בשלום, מאיר. עשית מספיק. תודה על הכל.