לפני כשלוש שנים נעצר תומר (שם בדוי), תושב גוש דן בן 35, בעת שנהג ברכבו, לבדיקת רישיונות שגרתית. לאחר שבדקו את פרטיו, ביקשו ממנו השוטרים להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, שם בישרו לו שהוא חשוד באונס אלים של צעירה, שהותקפה לאחר שיצאה מבר. התברר כי המתלוננת זיהתה אותו באלבום תמונות משטרתי וחזרה על טענותיה בעימות שנערך בין השניים. "אתה הרסת לי את החיים", הטיחה בו.

תומר טען לחפותו, אך נשלח למעצר. בעת שהיה עצור, הגיעו תוצאות בדיקת המעבדה של כתמי זרע שנמצאו על מכנסיה של הצעירה, שהוכיחו כי לא תומר הוא האדם שאנס אותה. "אם לא ממצא הדנ"א, ואם התיק היה מגיע לבית המשפט אך ורק בהתבסס על עדותה של המתלוננת – לא היה לו שום סיכוי", אומר עו"ד כרמל בתו, מומחה למשפט פלילי, שייצג את תומר וחשודים ונאשמים נוספים בעברות מין.

בשבוע שעבר פסק בית המשפט העליון פיצויים לעו"ד אורי דניאל, שנקבע כי היה קורבן לעלילת שווא שהעלילו עליו ארבע נשים, שטענו כי אנס אותן. לפי קביעת בית המשפט העליון, איש יחסי הציבור מוטי מורל, בעזרתה של עו"ד רוני אלוני־סדובניק, סייע לאותן נשים "לתפור" לדניאל תיק אונס על מנת להשחיר את שמו ולהימנע מלשלם לו פיצויים שנפסקו לטובתו.

בכל פעם שמקרה העוסק בתלונות שווא בגין עברות מין עולה לכותרות, הגורמים העוסקים בתחום מציינים כי תלונות שווא בעברות מין הן תופעה זניחה, שעומדת על שיעור של לא יותר מ־2% מסך התלונות על עברות מין. עם זאת, מתלונני אמת רבים מתמודדים עם החשד כי בדו את הסיפור מלבם.

אלא שמחקר אקדמי חדש בנושא תלונות שווא על עברות מין ועברות אלימות במשפחה, שנערך בקריה האקדמית אונו ומתפרסם כאן לראשונה, מצביע על נתון גבוה בהרבה. על פי המחקר, בין 15% ל־%40 מהתלונות המוגשות בעולם על עברת אונס הן תלונות שווא. עוד עולה כי גם כאשר מוכח בצורה חד־משמעית שהמתלוננת שיקרה בזדון כדי לגרום לפגיעה לאדם הנילון, בפרקליטות לא ימצו איתה את הדין, וגם במקרים החריגים שבהם יוחלט על העמדה לדין, העונש שיתבקש ויתקבל יהיה קל מאוד.

"הנתונים האלה צריכים להדאיג את כל הגורמים העוסקים בתחום", אומר עו"ד בתו. "גם אם הם מופרזים, ונכונים רק במחציתם, הרי שמדובר באלפי מקרים בשנה. אלו מקרים שבהם אדם חף מפשע סובל מניכור מצד הסביבה, היעדר תמיכה ופגיעה בשמו הטוב, באופן שגם אם לא הורשע, תמיד נשאר הספק בלב הסובבים אותו".

חלק ממאבקי משמורת

המחקר של הקריה האקדמית אונו, שערך ד"ר יואב מזא"ה, ראש מכון המחקר למשפחה, שוויון ומשפט ומרצה בכיר למשפטים במכללה, מטעם פורום קהלת בו הוא חבר, סוקר עשרות מחקרים מקיפים שנערכו בעולם לבחינת התופעה של תלונות שווא בעברות מין מתחומים שונים, בהם למשל מחקר של

ה־FBI, שלפיו שיעור תלונות השווא מתוך כלל התלונות שהוגשו על אונס הוא בין 8% ל־20%.

מחקרים אחרים מצאו שיעורים גבוהים בהרבה של תלונות שווא. כך למשל, ממחקרו של החוקר ניל מקלין עולה כי שיעור תלונות השווא בגין אונס עומד על יותר מ־40% מכלל התלונות. לממצאים דומים הגיע גם מחקרו של החוקר יוג'ין קנין. מחקרה של החוקרת ג'אן ג'ורדן מאוניברסיטת וולינגטון בניו זילנד העלה כי שיעור תלונות השווא הוודאיות בקבוצה שבחנה הוא 41%, וזאת נוסף על 38% מהתלונות שקוטלגו ככאלה שלגביהן קשה היה להגיע למסקנה ודאית.

במקרים של תלונות שווא בעברות מין בילדים המספרים אף גבוהים בהרבה. הספרות הענפה בנושא מלמדת כי במקרים של מאבק בין ההורים על משמורת הילדים, הורים רבים מגישים תלונת שווא נגד ההורה האחר בגין פגיעה בילדים. מחקרים שנערכו בנושא העלו כי מתוך כלל התלונות המוגשות בגין פגיעה בילדים כחלק מהליך הגירושים, בין 30% ל־70% אינן נכונות.

אל מול מחקרים אלה, יש בספרות המשפטית טענה שלפיה שיעור תלונות השווא בגין אונס הוא כאמור 2%. בניסיון ליישב את הפער בין הנתון הזה למחקרים שנסקרו, פנה ד"ר מזא"ה למאמרו של המשפטן אדוארד גריר. ממצאיו של גריר מלמדים כי המקור לטענה זו הוא ספרה של העיתונאית סוזן בראונמילר משנת 1975. בספרה טענה בראונמילר כי בשנת 1974 נשא השופט לורנס קוק הרצאה שבה סיפר כי מחקר של משטרת ניו יורק העלה כי שיעור תלונות השווא בגין אונס הוא 2%.

לדברי מזא"ה, להרצאה זו אין כל תיעוד. ניסיונות שערך על מנת לברר אם השופט קוק אכן אמר את הדברים, ובכלל זה אצל עוזריו של השופט, העלו חרס. ניסיונו של מזא"ה לאתר את המקור שעליו התבסס לכאורה השופט קוק, ובכלל זה במשטרת ניו יורק ובאמצעות מקורות נוספים, לא העלה זכר למחקר התומך בנתון זה. מעבר לעדות זו של בראונמילר, לא נמצא כל ביסוס למיתוס על 2% תלונות שווא.

"אפקט מצנן"

דוגמה נוספת למקרה של תלונת שווא היא זו של חיים יאנוס, לשעבר מזכיר מועצת פועלי טבריה, שהואשם בשנות ה־90 בביצוע עברות מין שלא ביצע. יאנוס פנה לפרקליטות בבקשה כי תעמיד את המתלוננות לדין, אולם הפרקליטות סירבה לעשות זאת. על החלטה זו עתר יאנוס לבג"ץ, אך ב־2004 השופטים דחו את העתירה ואסרו לפרסם את שמות הנשים שבדו את ההטרדה.

המחוקק היה מודע הן לתופעת תלונות השווא והן לנזקיה, ולכן קבע בחוק העונשין סעיפים העוסקים בהגשת תלונות שווא ומגדירים אותן כעברות פליליות: סעיף 237 מתייחס למסירת עדות שקר בהליך שיפוטי וסעיף 239 עוסק במסירת תצהיר שקר. העונש המרבי הקבוע בחוק בגין עברות אלה הוא בין שלוש לתשע שנות מאסר. סעיף 243 קובע כי המוסר ידיעה על עברה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו מאסר של שלוש שנים, ואם העברה היא פשע – דינו מאסר של חמש שנים.

דורית בייניש. צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש 90
דורית בייניש. צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש 90

מחקרו של ד"ר מזא"ה מצביע על כך שמאז עודכנה ההנחיה בשנת 2006, חל שינוי ניכר הן בשיעור תלונות השווא והן באופן הטיפול בהן. מהנתונים עולה כי בין השנים 2000 ל־2006 נפתחו בממוצע 86 תיקים בשנה נגד מתלונני שווא בעברות אלימות במשפחה. מתוכם הוגשו 24 כתבי אישום בממוצע בשנה, שמהווים 28% מסך התיקים. משנת 2007 ואילך הכפיל עצמו מספר התיקים שנפתחו בגין תלונות שווא על אלימות במשפחה - 172 בשנה בממוצע.

אפשר היה לחשוב כי בעקבות הגידול במספר התיקים יגדל גם מספר כתבי האישום, אולם בשנים האחרונות דווקא חלה ירידה ניכרת במספר כתבי האישום שהוגשו בגין תלונות אלה. משנת 2007 ואילך נע מספר כתבי האישום על ממוצע של 22 בשנה. אם מביאים בחשבון את הכפלת מספר התיקים שנפתחו כל שנה נגד מתלונני השווא מאז שנת 2007, מדובר בירידה חדה: מ־28% לממוצע שנתי של 13% בלבד.

ב־2015 עמד שיעור כתבי האישום שהוגשו בגין תלונות שווא על אלימות במשפחה על כ־5% בלבד. המחקר מצא עוד כי במקרים המעטים שבהם הפרקליטות מגישה כתבי אישום, היא מבקשת ענישה מקלה מאוד, בדרך כלל עבודות שירות או מאסר על תנאי. גם בתי

המשפט נוטים להקל עם מתלונני שווא, כמו במקרה של עו"ד דניאל, שבו נפסקו לטובתו פיצויים מופחתים, בשל החשש שהביעו השופטים מפני "אפקט מצנן", שירתיע מתלוננים על עברות מין.

מהי הסיבה למדיניות המקלה של מערכת המשפט כלפי מתלונני שווא? "מערכת אכיפת החוק ערה לכך שהנזק הנגרם לאדם שהוגשה נגדו תלונת שווא, ובפרט תלונה על עברות מין, הוא נזק עצום", אומר גורם במערכת המשפט. "במקרים בהם יש ראיות כי מתלונן או מתלוננת הגישו תלונה כוזבת ביודעין, יש אינטרס ציבורי בהעמדה לדין. בצד זאת, הנחיית פרקליט המדינה, המתווה את מדיניות ההעמדה לדין במקרים כאלה, קבעה שרק במקרים נדירים ינוהלו הליכים פליליים נגד עד שחזר בו מעדותו, בשל שורה של שיקולים שמוזכרים בהנחיה. בימים אלו נערכת עבודת מטה בפרקליטות כדי להביא לעדכון ההנחיה. בסופו של דבר חייבים לזכור, ונדמה שהציבור מתקשה להפנים זאת, שלא כל סגירת תיק עברות מין או זיכוי במשפט כזה משמעו שהמתלוננת שיקרה או בדתה את התלונה. רק במקרים מעטים ניתן להוכיח מעבר לספק סביר שמדובר בעלילה".

אלא שקשה להפריז במידת הפגיעה הנגרמת לאדם חף מפשע שמוגשת נגדו תלונה בגין עברה שלא ביצע. "תלונות שווא פוגעות לא רק בנילונים, אלא גם במתלוננים אמיתיים", אומר ד"ר מזא"ה. לדבריו, יש לבטל את הנחיה 2.5, ובמקומה יש לקבוע כי במקרים שבהם נמצא כי מתלונן הגיש תלונת שווא, או שיש חשד ממשי לכך, תגיש הפרקליטות כתב אישום. עוד הוא מציע להטיל קנס כספי כבד על מתלונני שווא, ושמי שבית המשפט קבע שהגיש תלונת שווא - שמו יפורסם במרשם שיהיה פתוח לעיון הציבור ויכונה מרשם מתלונני השווא. "המטרה צריכה להיות לעודד קורבנות אמיתיים של עברות מין להתלונן ולהרתיע מתלונני שווא. בעיני, ההקלה מביאה גם לכך ששופטים גוזרים עונשים קלים יחסית על מבצעי עברות מין, כי הם חוששים שמדובר בתלונת שווא. אכיפה מוגברת של הנושא תביא להגברת האמון בתלונות. האם הפרקליטות אינה רוצה להילחם בתופעת תלונות השווא?".

מפרקליטות המדינה נמסר בתגובה: "הפרקליטות נוהגת בגישה זהירה בטרם תנהל הליך פלילי נגד מתלונן בעברות מין שחזר בו מהתלונה או מהעדות, הן בשל מאפייני העברות הייחודיים וההשלכות על נפגע העברה, והן לנוכח ההערכה כי מספר הקורבנות בעברות אלה גדול בהרבה ממספר התלונות המוגשות בפועל. גישה בלתי זהירה עלולה ליצור אפקט מצנן ולהרתיע מפני הגשת תלונות אמת מוצדקות. בשל המאפיינים המיוחדים של תלונות בגין עברות מין, כאשר מתלונן חוזר בו מתלונתו, הפרקליטות נדרשת לבחון ברגישות אם התלונה המקורית היא עדות האמת והחזרה ממנה היא מחמת חשש מפני הנאשם או החשוד, מהיעדר כוח נפשי להעיד או מסיבות שונות של לחץ על הקורבן ואחרות. הפרקליטות רואה בחומרה שימוש בתלונות שווא כדי לשרת מטרות שונות, ובמקרים המתאימים מוגשים כתבי אישום בעברות של עדות שקר, שבועת שקר ומסירת ידיעה כוזבת".