משפחת מרטין מזמינה חברים לארוחה אצלם בגינה. המורה לאנגלית של ילדי המשפחה מגלה שמישהו חרט על הספסל בגינה הצהרת אהבה, וכל אחד בטוח שהכתובת עבורו; את הזוג הדינגר מבקר סיוורס, חבר יקר מאוסטרליה, שאותו לא ראו כבר 14 שנה. סיוורס לא רק חבר טוב של הזוג, הוא גם מאהבה לשעבר של האישה. הדינגר לא יודע, אך בתו הקטנה, קטי, היא בעצם פרי אהבתם של סופי, אשתו, ושל החבר מאוסטרליה.
 
להלן טעימה ממחזה שכתב, אם תרצו אין זו אגדה, בנימין זאב הרצל. גם כאשר היה בשיא מהלכיו הציוניים וגם אחרי הקונגרס הציוני הראשון ב־1897, עדיין המשיך לעבוד כעורך ספרותי של העיתון הווינאי רב ההשפעה "נויה פרייה פרסה".
 
הרצל כתב גם את טוריו האישיים־ספרותיים בלי כל קשר לציונות או ליהדות, שקוראי הגרמנית הווינאים אהבו מאוד. במקביל, מחזותיו הקומיים־רומנטיים המשיכו לעלות על הבמות בכל אירופה. הוא אף כתב מחזה חדש בשבע שנותיו האחרונות (לפני שנפטר בגיל 44), שבהן נפגש, בין השאר, עם קיסר אוסטריה, הסולטן הטורקי, האפיפיור ושאר מנהיגי העולם, ועמד בראש הקונגרסים הציוניים שחזונו הוליד. הקומדיות הקלילות של הרצל הוצגו בפני אולמות מלאים בתיאטראות המכובדים של וינה, וגם יצאו לסיבובי הופעות בערים נוספות באוסטריה ובארצות דוברות גרמנית אחרות.
 

ב"סופר ושמו הרצל", מופע בימתי מיצירתו הספרותית ומחזותיו, נפתח צוהר להצצה ראשונה ליצירה הפחות מוכרת של חוזה המדינה. זה לא היה פשוט. "חיפשתי בכל מקום את המחזות הרומנטיים של הרצל ולא מצאתי. גם במוזיאון הרצל לא ידעו לעזור לי. בארכיון הציוני המרכזי הם נמצאים, אבל נאמר לי לבוא עם מישהו שדובר גרמנית כי אין תרגום", מספר עורך המופע והמנחה מאיר עוזיאל. "לבסוף איתרתי אדם צעיר ששמו משב בלזם, שהקדיש את חייו לנושא, ואף למד גרמנית במיוחד לשם כתיבת דוקטורט על מחזות הרצל. במחזות שלו הוא מתגלה לי כמחזאי מוכשר ביכולות תיאור סיפורי האהבה הקטנים, יחסי הכוחות בין גברים ונשים ותיאורי דילמות בתוך חיי משפחה, ומיומן מאוד בבניית מחזה. אין ספק שזה מגיע מתוך היכרות עם העולם הזה של רומנים קלילים, גם אם לא חייבים להסיק מכך שזה קרה לו אישית. ידוע שהוא היה נשוי לבת עשירים והיו מתחים בחייהם. רוב המתחים נבעו דווקא מהעובדה שהיא חשבה שנישאה לסופר ועיתונאי מוערך, ופתאום הוא הקדיש את חייו בשש השנים האחרונות לחייו וגם את כל ההון שלו ושל אביה המיליונר - לציונות. אני מניח שהיא הייתה הרבה יותר מאושרת אם הרצל היה ממשיך להיות סופר ומחזאי. חבל לי שהמחזות האלה ושאר כתיבתו הספרותית לא מועלים גם היום בעברית".

תמר לבני, איציק גבאי ומאיר עוזיאל. צילום: יח"צ

 
צריך להזכיר: פרט למחזותיו הקלילים, הרצל כתב לפחות שני מחזות על נושאים רציניים. האחד מהם "סולון בלודיה" על הבעיה האוניברסלית של טכנולוגיה המבטלת את הצורך בעבודה; ו"הגטו החדש", מחזה על יהודים המנסים, לשווא, להתקבל לחברה הגרמנית סביבם. במחזה הנ"ל נעוצה גם בעיה סוציאליסטית שבה מטפל עורך הדין היהודי, והיא גורל העובדים (כורי פחם במחזה) מול אילי הבורסה המשחקים במפעלים ובעובדים רק כדי להגדיל רווחים בבורסה. הוא הועלה ב־20 מקומות באירופה אחרי שנדחה בהתחלה בשל חשש מנימה אנטישמית הקיימת בתיאור דמויות יהודיות לא סימפתיות במחזה.
 
איך קרה שמחזותיו נשכחו?
"יש עדויות לכך שמחזותיו הקלילים של הרצל לא נראו לממשיכי דרכו בתחום ההנהגה הציונית. עד היום לא תרגמו את מחזותיו הקלילים של הרצל, ולמעשה העלימו אותם. הייתה מעין הנחה שלא נאה שחוזה מדינת היהודים יהיה מחבר של קומדיות רומנטיות על יחסי אהבהבים, פיתוי נשים נשואות וכדומה. הרצל דווקא לא ראה זאת כך, וחלם שבמדינת היהודים שתקום בעתיד יעלו את מחזותיו. הוא חשב שיעלו אותם בגרמנית. הוא לא חזה את ניצחון העברית". 
 
"סופר ושמו הרצל", 28.3, שני (היום), 20:30, צוותא, תל אביב. בהשתתפות יואב יפת, תמר לבני, דן כנר, משה טימור, איציק גבאי ועוד. שירה: 
דורית פרקש