לא חלפו כמה שעות מאז שפורסם דבר השתתפותו של חנן גולדבלט בהצגת הילדים החדשה "אלאדין", בפסח הקרוב, והארץ געשה ורעשה. העובדה שגולדבלט, שהורשע באונס, יככב על הבמה - מעוררת עתה דיון ציבורי באשר ללגיטימציה של הצעד והמסר שהוא מעביר לקהל קוני הכרטיסים ולקורבנותיו של גולדבלט. 



"תקיפה מינית היא כמו רצח, רצח של הנפש והרס נפשי אדיר", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "אף הורה לא היה רוצה לראות אדם שרצח ויצא מכלא שר ורוקד על הבמה והופך לדמות סימפתית שמעוררת אהדה ציבורית, אז אין סיבה שמישהו כמו גולדבלט יקבל את הבמה". 
 
בהיעדר חוק שמונע מגולדבלט לחזור לבמה, שהייתה מקור פרנסתו, האם יש בסיס לטענות נגד השתתפותו בהצגה? ומצד אחר, האם חזרתו לבמה לא שולחת לקורבנותיו בפרט ולנפגעי תקיפה מינית בכלל מסר בעייתי?


"נושאות צלקת"

גולדבלט, שחקן, זמר ובדרן, הורשע בשנת 2008 באונס ובביצוע עברות נוספות, ובהן מעשה סדום, מעשה מגונה, ניצול יחסי מרות וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בצעירות שלמדו בקורסים לפיתוח קול ומשחק בהנחייתו. במהלך המשפט טען גולדבלט כי המגע בינו לבין המתלוננות נעשה בהסכמתן וסירב להתנצל או להביע חרטה על מעשיו. הוא נידון לשש שנות מאסר, אך שוחרר לאחר ארבע שנים בעקבות קיצור עונשו בשליש. במהלך מאסרו עבר שיקום בכלא. בנובמבר 2012, כשהוא בן 70, יצא גולדבלט משערי בית כלא צלמון. בצאתו מהמאסר אמר לכלי התקשורת שחיכו לו שהוא "מצטער ומתנצל על דברים שעשיתי".
 
המחאה הנוכחית אינה הראשונה שפרצה נגד גולדבלט מאז שחרורו. כשהיה בכלא, כתב גולדבלט את המחזמר "חבסה", שעלילתו מתרחשת בין כותלי בית הסוהר, ובאחד השירים בו הדמויות מבקשות מחילה. ביוני 2014 הוכרז כי ההצגה תשתתף בחג המחזמר בבת ים באותה שנה. "אני חושב שזו גם בקשת הסליחה שלי", אמר השחקן המורשע במסיבת עיתונאים שנערכה עם ההכרזה על השתתפות ההצגה. "שילמתי את חובי לחברה בגדול, ואני רוצה לפתוח דף חדש".

גודלבלט עם השקת ההצגה "חבסה". צילום: רפי דלויה
גודלבלט עם השקת ההצגה "חבסה". צילום: רפי דלויה


אלא שהידיעה על עליית ההצגה עוררה את זעמן של פעילות פמיניסטיות שטענו, בין היתר, ש"אדם שהוא עבריין מין, שהטריד מינית, אין שום מקום לכבד אותו כל עוד הוא לא מכיר בעונשו ולא עובר תהליך". בסופו של דבר, ההצגה לא זכתה להצלחה בקופות. גם כעת, המשפט "שילם את חובו לחברה" מקומם עד מאוד את סוליציאנו. "אדם לא שילם את חובו, אלא נענש על פשע שעשה ושילם את המגיע לו", היא מבהירה. "כל הבנות שבהן הוא פגע, כפי שאנחנו מכירים במרכזי הסיוע, נושאות על לבן צלקת שתישאר שם כל חייהן. הנפגעות יהיו בכלא כל חייהן".
 
שני שטלריד, יוזמת קמפיין האותיות ומקימת עמותת "אות הזדהות" למען נפגעי תקיפה מינית, ובעצמה קורבן לאונס שעברה לפני למעלה מ־20 שנה, מסכימה עם דבריה של סוליציאנו. עם הפרסום על עליית ההצגה "חבסה" כתבה לגולדבלט מכתב גלוי. "עברו ארבע שנים ואתה מרגיש כחדש. אצלי עברו למעלה מ־20 שנה, ואני לעולם לא אהיה 'חדשה'", כתבה. "ארבע שנים, חנן, ולא היית צריך לצאת החוצה לרחובות... לא מגיע לך להראות את פרצופך בציבור... אתה רוצח נפשות... אל תקשקש לי על הבעת חרטה ותשלום חובות. אני מאחלת לך ייסורים בחיי היומיום שלך, בדיוק כפי שהחדרת לקורבנות שלך".

כיום, עם פרסום ההודעה על השתתפותו ב"אלאדין", שטלריד לא יכולה שלא לזעוק שוב בשם הקורבנות. "איך יכול להיות שאבא ייקח את הילדה שלו בת ה־8 להצגה?" היא תוהה. "הרי בזה הוא אומר לה בתת־המודע: 'בתי, זה בסדר אם תיאנסי בעוד כמה שנים'. איך יכול להיות שאמא תיקח את הילדים שלה לראות את ההצגה?".

המפיק של "אלאדין", יצחק גיזרי, לא הופתע מצדו מהמתקפה הציבורית. "הייתי מודע לסערה, והיא לא באה לי בהפתעה", הוא אומר, "ולצד הגינויים אני מקבל הרבה חיזוקים וחיבוקים. זכותה של כל אחת לחשוב מה שהיא רוצה. נכון שיכול להיות לי הפסד כלכלי, אני מפיק פרטי ולא מקבל תמיכה מהמדינה או ממשרד התרבות. אבל הגעתי להחלטה שאני צריך לשקם אותו, כי כל אסיר ששילם את חובו צריך להשתקם. אני לא מבין את החשש. מה הוא יעשה? יקפוץ מהבמה? ואם הוא יהיה סנדלר, לא יבואו נשים לתקן את הנעליים שלהן? בכל מקרה, אני מוכן לתרום הכנסות מהצגה אחת לעמותות לנפגעות תקיפה מינית".

"הנפגעות יישארו בארון"

בשנים שחלפו מאז שוחרר גולדבלט מהכלא, הוא עבד בחברת ליסינג בחולון והסיע את רכבי החברה לטיפולים ולתיקונים במוסך. בהצגה החדשה והשנויה במחלוקת הוא צפוי לשחק לצד דורי בן זאב, רונן חזן, ספיר דרמון ועוד, ולביים אותה לצד נתן נתנזון. בשלב זה גולדבלט בחר לא להתראיין בנושא השתתפותו בהצגה והתגובות שהיא מעוררת.

דורית סולציאנו. צילום: באדיבות איגוד נפגעות תקיפה מינית
דורית סולציאנו. צילום: באדיבות איגוד נפגעות תקיפה מינית

 
"מותר לעבריינים לחזור לחברה אחרי שהם ריצו את עונשם, אבל השאלה המעניינת היא מה החברה אומרת לאותם עבריינים", אומרת שלומית הברון, מייסדת עמותת "אחת מתוך אחת", שמטרתה להעניק מקום למתן עדות לכל נפגע או נפגעת של תקיפה מינית. "אנשים מפורסמים שפשעו בעברות מין לא צריכים לקבל חיבוק מהציבור. אני רוצה לראות אנשים שמשתתפים בהצגה הזו נעמדים לצדן של נפגעות אלימות מינית ולא לצדם של הפוגעים. בסופו של דבר, חנן או כל אסיר מפורסם יוצא ומתקבל בנשיקות ובחיבוקים, ומה המסר לנפגעות? מאחורי כל פוגע עומדת נפגעת, וצריך לשאול מה היא מרגישה ומה היא עושה כשהיא רואה שחנן זוכה לאהדה ומדברים על כמה הוא מוכשר".
 
הסיבה לסערה הגדולה היא שמדובר בהצגה לילדים, או מכיוון שהוא חוזר לאותו מקום שבו התבצעו הפשעים? 
"עבריינות מין היא דבר סדרתי, לא סתם אנחנו אומרות 'אחת מתוך אחת'. זה לא שכל הגברים הם אנסים, אבל הוכח באלף מחקרים שמי שפשע חוזר לפשוע. לא סתם כשקמה אישה ואומרת: 'האיש פגע בי', קמות נשים נוספות ואומרות: 'הוא פגע גם בי'".

ועדיין, האיש עבר שיקום בכלא. זה לא מספיק כדי לומר שהוא לא יפגע יותר?
"חנן עבר שיקום בכלא וסדנאות וזה נפלא וצריך להיות נוהל קבוע, לעומת למשל משה קצב שסירב לעבור שיקום. אבל זה לא אומר שהוא צריך לעבוד עם ילדים. חנן עשה טיפול? אחלה, הוא יכול להמשיך את חייו, רק לא כמו שהם היו קודם".

אפשר לדבר במקרה זה על חופש תעסוקה. הרי משחק הוא המקצוע שלו. 
"אם פשעת בעברת מין, קח בחשבון שאחרי הכלא תחליף קריירה ותלך לעשות משהו שלא עשית קודם. אם היית שחקן, במאי, מורה או רב, כדאי לך טרום הפעולה לא לפשוע, ואז תוכל להמשיך בקריירה שלך כל ימי חייך. אם אנסת אישה, נערה או ילדה, לא תוכל לחזור לחיים שהיו לך. לא תוכל לחזור לעבוד עם נשים או נערות ולא תוכל לשחק בפני ילדים. לך תעבוד במפעל, תהיה מתכנת מהבית. עבריין מין מורשע לא צריך להיות נהג אוטובוס או לחזור להצגת ילדים, כמו שלפי החוק אסור לו להיות מורה".

ואולי צריך לשנות את החוק ולקבוע שעברייני מין לא יוכלו להופיע מול ילדים?
"לא הכל ניתן לחוקק. המקרה הזה אינו חוקי, אלא ערכי. חנן עובד במקום שיש בו הילה ותהילה, וזה טעם לפגם קיצוני. מילא אם היה עובר לעבוד מאחורי הקלעים, אבל יש משהו בוטה במוחצנות שלו. כאילו הפגיעה עומדת בחוץ על הבמה ורואים אותה רוקדת וצוחקת. זה לא ראוי ולא מוסרי שאדם כמוהו יהיה כוכב, במיוחד כשאנחנו יודעים שהוא פגע בנערות צעירות. טוב שיש מחאה ציבורית והכוח הוא לא רק משפטי ולא רק עניין של ענישה פלילית".

שני שטרליד. צילום מסך
שני שטרליד. צילום מסך

 
לעומתה, שטלריד מאמינה שהדרך צריכה לעבור בשינוי החוק. "לא ייתכן שמפעילים את החוק המינימלי ולא המקסימלי", היא אומרת. "לא יכול להיות שאדם כמו חנן גולדבלט יקבל ארבע שנים או אדם כמו יניב נחמן יקבל שישה חודשי עבודות שירות. תמיד אני אומרת שאם הייתי עבריין מין, הייתי מעדיפה לחיות בארץ".

מה ההשלכות של חזרתו לבמה על המתלוננות? 
"אני מדברת עם המון נשים שמתארות את האונס השני שהן עוברות בזמן הטיפול של המשטרה והפרקליטות בתלונה שלהן. יש הרבה מאוד עוולות שקורות אחרי שהן אוזרות אומץ להתלונן. ואז הן לא מספיקות להתאושש וכבר רואות את האנס שלהם ברחוב. יש הרבה נפגעי תקיפה מינית בארון, 
והמקרה של חנן גולדבלט עלול להשאיר אותן בארון. צריך לשנות את החוקים ועד שנגיע לכנסת ונצעק, זה לא ישתנה. בינתיים, צריך לדרוש אחריות חברתית. למשל, שכשאדם כמו יניב נחמן ירצה להיכנס לבר, הבעלים של הבר לא ייתן לו להיכנס פנימה, ושההורים יחרימו את ההצגה. רק כך הנפגעות יבינו שהחברה תומכת בהן. כשמדברים על תקיפה מינית, זה נתפס תחום של נשים נקמניות, לכן אנחנו כחברה צריכים לעשות הרבה רעש".
 
ובכל זאת, גם בתקופה שבה פרשות הטרדה מינית עולות לכותרות חדשות לבקרים, יש מי שמצליחה לשמור על אופטימיות. "אנחנו במעבר בין שתי תקופות", אומרת הברון. "אנחנו רואים שינוי בשיח הציבורי, ונשים מדברות יותר. בעולם החדש לגברים מהעולם הישן קשה להסתכל על עצמם ולהגיד: 'ראיתי דברים כאלה קורים ואני יודע על מה מדובר'".

"לצערי, כל הנשים יודעות מהי סיטואציה של ניצול, וכל הבנות עברו הטרדות על ידי מבוגרים, מילים או נגיעה", מסכמת סוליציאנו. "חנן גולדבלט הרשה לעצמו – והוא לא היחיד – להיות קהה נפשית כלפי סבל שגרם, וזה מאפשר לו לחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה. אם אנחנו רוצים לחיות בחברה שאינה אלימה מבחינה מינית, אחת הדרכים היא גם ענישה ציבורית ומוסרית, ולא רק משפטית".