לפני כל הופעה, רגע לפני שהיא עולה לבמה ופותחת במופע הריקודים שלה, מקפידה אווה פהידי לעשות מתיחות ולחמם את הגוף מאחורי הקלעים. אחרי הכל, הרקדנית הנמרצת, ניצולת שואה בת 90, לא הייתה רוצה חלילה לפגוע באחד השרירים שלה. בטח לא כשלפניה עוד עשרות הופעות מוזמנות מראש.
בחודש אוקטובר האחרון העלתה פהידי, יחד עם הרקדנית ההונגרייה אמשה קוהורקה בת ה־32, את המופע "לבנדר הים או האופוריה של להיות". במהלך מופע הריקודים בן 100 הדקות, מנסות השתיים להמחיש את סיפור חייה של פהידי, שהמוטיב העיקרי בו הוא השואה, שאותה עברה בתחילה כאסירה יהודייה במחנות ריכוז, ולאחר מכן במסע הישרדות מפרך. המופע עוסק גם בקשר בין דור ניצולי השואה המבוגר ובין הדור הצעיר של היום.
פהידי נולדה בשנת 1925 בעיר דברצן בהונגריה. בגיל 18 היא נלקחה יחד עם בני משפחתה מביתם ונשלחה על גבי רכבת למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. שם ראתה בפעם האחרונה את הוריה ואת אחותה בת ה־11. "זמן קצר לאחר שהגענו לאושוויץ עמד מולנו ד"ר יוזף מנגלה וסימן בידו תנועה קטנה. ימינה לעבודה, או שמאלה לתאי הגזים. למזלי הוא הורה לי ללכת ימינה", משחזרת פהידי, "באושוויץ־בירקנאו הייתי רק שישה שבועות ולאחר מכן עבדתי שמונה חודשים נוספים במחנות ריכוז ועבודה גרמניים. לאחר השואה חזרתי להונגריה". עם חזרתה למולדתה גילתה פהידי כי נותרה לבדה, לאחר שכל משפחתה הושמדה בשואה.
רק בסוף שנת 1945 הצליחה לאתר זוג קרובי משפחה רחוקים, ועברה להתגורר אצלם במשך שנתיים. לאחר שהתאוששה נפשית וגופנית מהצלקות שהותירו בה אימי השלטון הנאצי, הצטרפה פהידי ללהקת ריקודים הונגרית בשם "סימפטומים", שם רכשה לראשונה את כישורי הריקוד שמשמשים אותה גם כיום.
את המופע הלא שגרתי יזמה רקה שאבו, מייסדת קבוצת תיאטרון ומחול בבודפשט, בירת הונגריה. בראיון משותף ל"מעריב המגזין" מספרות שאבו ופהידי כיצד נולד הרעיון להעלות מופע ריקודים למרות גילה המתקדם של אחת הרקדניות, וכיצד מצליחה אישה בת 90, שאיבדה 49 מבני משפחתה בשואה והצליחה לשרוד רק בקושי, לשמור על חוש הומור ועל חוש קצב מפותחים כל כך.
"אני מכירה את אווה כמעט 20 שנה. היא קרובת משפחה רחוקה שלי ונפגשנו מדי פעם באירועים משפחתיים", מספרת שאבו. "הרעיון לבקש ממנה להעלות מופע ריקודים בשיתוף פעולה איתי עלה במוחי לפני שנה, ולשמחתי היא הסכימה לשתף פעולה".
ומהיכן הגיע שם המופע "לבנדר הים או האופוריה של להיות"?
פהידי: "לסבא שלי הייתה חווה שבה הוא גידל בין היתר את פרחי הלבנדר. זהו פרח יפה, צנוע, ומאוד קשוח. הוא יכול להתמודד עם קשיים רבים ועדיין לפרוח".
שאבו: "הפרח הזה גם מסמל את הילדות של אווה שנהרסה לחלוטין".
לא עוצרת לפני 150
במהלך המופע רוקדות פהידי וקוהורקה כאשר הן כמעט ולא עוזבות זו את ידי זו. בחלק מהמופע יושבת פהידי על כיסא ומבצעת תנועות ריקוד בעזרת ידיה ורגליה, בעוד קוהורקה רוקדת סביבה. בחלק אחר של המופע רוקדות השתיים יחד במרץ על הבמה. בשלב מסוים מחבקת קוהורקה הצעירה בזרועותיה את פהידי, ממש כמו אם המחזיקה את תינוקה. רגע השיא של המופע מגיע כאשר קוהורקה מניפה גבוה באוויר את פהידי, לקול תרועות הקהל הנרגש.
"100 הדקות של המופע מביאות את הסיפור של החיים יחד, של דו־קיום בין הדור המבוגר לצעיר, כאשר המופע מסמל למעשה את השילוב של חייהן ושל האישיות שלהן", מספרת שאבו, שאחראית גם על הכוריאוגרפיה של המופע, "אנו מנסות להעביר את המסר שהדור הצעיר יכול להבין את הדור המבוגר יותר, את השואה והרוע שהאנשים האלו עברו. במהלך המופע שתי הרקדניות גם מדברות זו עם זו דרך הריקוד, ובשיאו של המופע ישנו דואט של שבע דקות שבו הן רוקדות צמודות לחלוטין".
המופע הראשון שהתקיים, כאמור, באמצע אוקטובר האחרון בבודפשט, זכה להצלחה עצומה. הידיעה על ניצולת השואה בת ה־90 המעלה מופע ריקודים החלה להתפשט בכל הונגריה, ובתוך זמן קצר הביקוש לכרטיסים היה עצום. היומן של שתי הרקדניות כבר מלא בהזמנות לפסטיבלים והופעות נוספות בכל רחבי המדינה בחודשים הקרובים. בשיחה בינינו, כשעל פניה חיוך מאיר עיניים, מספרת פהידי כי היא נהנית מכל רגע ואין לה שום כוונה לעצור בקרוב: "המופע הבא יהיה ה־15 במספר. אני מתכוונת להופיע בכל חודש ארבע פעמים, עד שנגיע ל־150 הופעות. זו המטרה שלי, ואני יודעת שנגיע לשם בעוד שלוש שנים".
בדיוק כמו שתי הרקדניות על הבמה, גם הקהל שהגיע למופעים בבודפשט היה מורכב מכמה דורות, החל ממבוגרים המכירים היטב את ההיסטוריה הטרגית של השואה, דרך בני דור הביניים ועד צעירים שהגיעו לצפות במופע המסקרן. התגובות כצפוי היו חיוביות במיוחד, ושתי הרקדניות זוכות לתשואות ארוכות בסוף כל הופעה. "המופע הזה באמת נוגע באנשים. ישנם רבים בקהל שפשוט מזילים דמעות בסוף המופע, אף שהם אינם מקשרים אותו ישירות לשואה", מספרת שאבו, "הם פשוט מתרגשים ממה שהם רואים על הבמה. זה לא מחזה רגיל לראות אישה בת 90 על הבמה, מדברת ורוקדת".
על השאלה כיצד מצליחה ניצולת שואה בת 90 לרקוד ולשמור על כמויות אנרגיה כמעט בלתי נדלות, עונה פהידי בחיוך האופטימי שלא יורד מפניה: "אני בכושר מצוין. בהתחלה עוד הרגשתי מה אני לא יכולה לעשות, איפה הגבולות שלי. אבל עם הזמן, אחרי שלמדתי לעשות חימום טוב ולהכין את הגוף שלי בצורה טובה לפני ההופעה, הרגשתי שהגוף רוצה לעשות דברים חדשים, תנועות חדשות. זו הייתה תחושה נפלאה עבורי. בכלל, אני חושבת שכל אדם יכול להביע את עצמו טוב יותר ובצורה מדויקת יותר בעזרת תנועות גוף ובעיקר ריקודים, הרבה יותר טוב מאשר בדיבורים".
ושאבו מוסיפה: "מדהים עד כמה היא גמישה. היינו צריכים לעשות חזרות כדי לראות מהם הגבולות שלה, אבל היא פשוט היממה אותנו ביכולות שלה. היא מכירה היטב את הגוף שלה ויודעת מה היא יכולה לעשות. הבעיה היחידה שבה נתקלנו היא בעיה קטנה בשיווי המשקל שלה, בגלל בעיות אוזניים".
"שיעור לדור הצעיר"
השמועה על מופע הריקודים הייחודי של ניצולת השואה הקשישה עשתה לה עד מהרה כנפיים גם במדינות אחרות באירופה. המדינה הראשונה להזמין את פהידי לבצע את המופע שלה הייתה דווקא גרמניה, ובשבועות האחרונים הופיעו פהידי וקוהורקה בברלין ובעיר ארפורט שבמרכז גרמניה, שם, מתברר, היה למופע ערך סמלי במיוחד.
"בארפורט היה המפעל שבו ייצרו את הקרמטוריומים עבור אושוויץ־בירקנאו ומחנות השמדה נוספים" מגלה שאבו, "כך שלהופעה שם הייתה עבורנו גם סמליות מיוחדת, מעבר למופע עצמו. בכלל, אני נדהמת בכל פעם מחדש מהדרך שבה אווה מצליחה להתמודד עם הטראומה שעברה. נדיר לפגוש אנשים מבוגרים וללמוד מהם בצורה כזו ברורה מה הם עברו וכיצד הם מתמודדים עם הגורל שלהם. אני חושבת שזהו שיעור חשוב מאוד עבורנו, הדור הצעיר".
אווה, איך הייתה התחושה להופיע דווקא בגרמניה, המדינה שאחראית לשואה שבה איבדת את מרבית משפחתך?
"אני מבקרת בגרמניה פעם בחודש. בפעם הראשונה ביקרתי שם 45 שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה והופתעתי לטובה מהשינויים במדינה, מהשלטון הדמוקרטי ומהחרטה על מה שהם ביצעו. לא בכל המדינות ראיתי שינוי כזה מאז סיום המלחמה, ולכן שיניתי את דעתי על גרמניה וההופעות שם לא היו קשות במיוחד עבורי מבחינה רגשית".
אגב אחת המדינות שבהן היו רוצות פהידי ושאבו ללהופיע היא ישראל, והן מקוות לקבל הזמנה מאחד התיאטראות בארץ. "בחוזה שיש לנו עם החיים לא מובטחים לנו רק דברים טובים", מבקשת פהידי לסכם את השיחה, "לפעמים מצפים לנו גם דברים רעים או קשים, אבל החיים הם דבר יחיד ומיוחד. אני רוצה שכל האנשים שקוראים את הכתבה הזו יבינו שהחיים והזקנה, במיוחד כאשר אתה עדיין בריא, הם מתנה נפלאה. אנחנו חייבים להעריך את המתנה הזו שנקראת 'חיים' ולזכור שאנחנו יכולים להפסיד אותם ברגע אחד".