“האמת של פריץ באואר"
טרם מלאה שנה מאז שדמותו של ד"ר פריץ באואר עמדה במרכזו של הסרט הגרמני "מבוך השקרים", והנה מגיע עוד סרט מתוצרת גרמניה, המציב במרכז עלילתו את באואר ומאבקו העיקש במורשת הנאצית. באואר שכיהן כתובע הכללי של מדינת המחוז הסן, זכה לפרסום עולמי ב־1963, כשהחלה בפרנקפורט סדרת משפטים שבהם הועמדו לדין גרמנים שהפעילו את מכונת ההשמדה באושוויץ, ועל כך הורחב כבר בסרט "מבוך השקרים".
עניין אחר ששמו של באואר נקשר בו הוא הזיהוי של אדולף אייכמן, שמצא מקלט בארגנטינה תחת זהותו הבדויה של ריקרדו קלמנט. הליך הזיהוי המורכב שיזם באואר בוודאי סלל את הדרך למבצע חטיפתו של הפושע הנאצי והבאתו לדין בירושלים. "האמת של פריץ באואר" מרחיב את המידע הקשור בפרשה היסטורית ידועה זו, ומבחינות רבות מציב את התובע הכללי של הסן כגיבור האלמוני של אותה חטיפה מסעירה.
באואר, יליד 1903, מונה למשרת שופט בגרמניה של רפובליקת ויימאר בגיל 27, ובכך היה לשופט הצעיר ביותר בתולדות המדינה. עם תפיסת השלטון על ידי הנאצים סולק באואר היהודי מכס השיפוט ואף נכלא במחנה ריכוז באשמת פעילות סוציאליסטית. מאוחר יותר גלה לדנמרק ועם כיבושה של מדינה זו על ידי הוורמאכט הוא ברח לשוודיה הניטרלית, שם חבר לפליט גרמני אחר, וילי ברנדט, ויחד שימשו השניים כמו"לים של עיתון המאבק בנאציזם. ב־1949, ארבע שנים לאחר קריסת הרייך השלישי, שב באואר לגרמניה והשתלב במערכת המשפט המתחדשת של ממשל קונרד אדנאואר.
בניגוד לקנצלר אדנאואר ואנשי חצרו, ששאפו להשכיח את העידן ההיטלריאני, סבר באואר כי רק התעמתות אמיתית של הגרמנים עם עברם, עם הוריהם ועם שכניהם שיישמו את הבשורה הנאצית, תוכל להוציא את מערב גרמניה אל דרך חדשה. מובן שדי מהר באואר נוכח לדעת שאין לו שותפים לגישה זו, שהרי שורות הממשלה, אנשי השירותים החשאיים, ראשי התעשיינים והמערכת הכלכלית, וגם עמיתיו לפרקליטות המדינה, כולם נושאים על גבם מטען חשוד של נאצים לשעבר, ועל דעתו של איש מהם לא עלה להסגיר אחד מאנשי חוגם.
במיוחד נוכח בכך באואר כל אימת שהעלה לדיון פנימי בקרב פרקליטות מחוז הסן את סוגיית הלכידה של פושעים בכירים שתרמו להגשמת הפתרון הסופי של הבעיה היהודית, כלומר להשמדה. שמו של אייכמן, מעצב המערכת המשומנת שהוציאה לפועל את השמדת יהדות אירופה, כיכב לא אחת בדיונים אלה, אך ללא הועיל. תמיד נמצא מישהו מבין הקולגות של באואר שהכשיל כל חקירה בנדון.
בצר לו פנה באואר אל הנציגות הישראלית שפעלה בבון, במהלך נועז ומפוקפק שהוא בבחינת מעשה בגידה במולדתו. באואר הופגש עם איש המוסד שלמה כהן־אברבנאל שהעביר למפקדו איסר הראל, אז הממונה על השירותים החשאיים בארץ, את עיקרי הממצאים של המשפטן מבקש הנקם. נקודת המוצא של התובע היהודי מפרנקפורט הייתה מכתב שקיבל בשנת 1957 מאלמוני, לותר הרמן שמו, שהיה פנסיונר יהודי עיוור למחצה שחי בארגנטינה והודאג מהתנהגותה של בתו שהתאהבה בגבר צעיר, ניקי אייכמן היה שמו, שאותו זיהה הרמן כבנו של הפושע שעמד בראש המנגנון לחיסולה של יהדות אירופה.
באואר, למרבה ההפתעה, נוכח לדעת שגם הישראלים עורמים קשיים ומתמהמהים בהבאתו של אייכמן לדין. בשלהי 1959, שנתיים ארוכות לאחר תחילת הקשר בין באואר לאנשי המוסד, הוא המריא בחשאי לישראל, נפגש כאן עם היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן (אחיו של איש המוסד כהן־אברבנאל), וקיבל ממנו הבטחה לסיים את פרשת אייכמן. והסוף ידוע: כשלושה חודשים לאחר פגישה זו, באמצע חודש מאי 1960, מסר דוד בן־גוריון הודעה בכנסת על לכידתו של אייכמן בארגנטינה והבאתו לישראל.
אף על פי שהסרט אינו מרמז כלל על הדרמה הפוליטית שהייתה מאחורי הקלעים של ההחלטה הישראלית להביא או לא להביא את אייכמן לירושלים, בכל זאת כדאי להציץ אל מערכת שיקוליו של בן־גוריון.
בספרה "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן" מעירה ד"ר חנה יבלונקה שבן־גוריון שאף להשתמש בחשיפה העולמית למשפטו של מתכנן ההשמדה כקלף (דמגוגי, חובה להוסיף) שיצדיק את התוכנית הגרעינית של ישראל, שנודעה לאמריקאים זמן מה קודם לכן, והם מיד לחצו על בן־גוריון לבטלה.
ד"ר אבנר כהן, בספרו "ישראל והפצצה", כותב שחודש לפני חטיפת אייכמן חתמה בחשאי ממשלת נורווגיה חוזה עם ישראל לאספקת 20 טונות מים כבדים, מהלך שאפשר את התנעת הכור בדימונה ממש במקביל לעדויות הקשות באולם בית המשפט בירושלים, והיה בו, אם כך, כדי להצדיק את חטיפת הנאשם. מצד שני, בן־גוריון ואיסר הראל חששו לסלק באופן לא חוקי את אייכמן מארגנטינה, שכן פעולה זו יכולה הייתה להעמיד בסכנה את עצם קיומו של הפרויקט בדימונה. זאת, מהטעם הפשוט שבראשית שנות ה־60 הארגנטינים, אלה שנתנו מסתור לאייכמן, הם גם מי שהעבירו בסוד גמור לישראל משלוח חלוצי של 80 טונות אורניום מעובד. אכן דילמה מדינית.
לצד ההרחבה בנושא הזיהוי של אייכמן, מתמקד "האמת של פריץ באואר" גם בחייו הפרטיים של התובע מפרנקפורט, שהיה בעל נטיות הומוסקסואליות בזמן שפעילות מינית זו הייתה אסורה על פי סעיף 175 המשוקץ בספר החוקים הגרמני. לארס קראומה, שביים את הסרט, בנה אותו כסיפור חניכה שבמסגרתו מעביר הפרקליט המבוגר באואר לפרקליט גרמני צעיר בשם קרל אנגרמן (רונלד זרפלד בהופעה חלשה) קורס בענייני חוק ובעסקי החיים בכלל.
מסתבר שאנגרמן, נשוי טרי, פיתח העדפה הומוסקסואלית חבויה, וללא הדרכתו הסובלנית וחסותו של באואר הוא ככל הנראה לא היה מממש את עצמו. הרובד הזה בסרט, מותר לשער, ממוסמך כהלכה ואינו מצוץ מן האצבע לצרכים דרמטיים בלבד. אך בהקשר המיידי של קונספירציות מדיניות וציד נאצים מוסתרים הוא נראה מאולץ ומניפולטיבי למדי.
חלק מהסרט צולם בישראל, כאשר מלון "וולדורף" אסטוריה הירושלמי מתפקד כבניין התביעה הכללית בפרנקפורט. חבל אם כך שעושי הסרט לא עודכנו שמלחמת ששת הימים אירעה ב־1967, ולכן באואר, בביקורו בירושלים שש שנים לפני פרוץ המלחמה ההיא, לא יכול היה להתאכסן ב"אמריקן קולוני" שממוקם במזרחה של העיר, וגם לא לצפות מקרוב בכיפת הסלע המוזהבת.
במובנים רבים הסרט קם ונופל על אישיותו של השחקן המגלם את באואר. לתפקיד זה לוהק בורגהרט קלאוזנר הוותיק, שהצטיין בגילום דמות הכומר הכפרי ב"סרט לבן" של מיכאל האנקה. קשה לומר שגם בסרט "האמת של פריץ באואר" הוא מיישם באופן משביע רצון את מיומנויותיו המקצועיות.
“לילה טוב, אמא"
מיכאל האנקה, שאוזכר קודם לכן, הוא השם הראשון העולה על הדעת כשעוסקים בקולנוע אוסטרי. עם השנים קמו להאנקה לא מעט תלמידים במולדתו, והבולט בהם הוא אולריך זיידל, שמוכר מסרטים קשים לצפייה כמו "חום כלבים" או "יצוא/יבוא". כעת מסתבר שגם התלמיד זיידל הספיק לכונן דור של תלמידים משלו, ששניים מהם - ורוניקה פרנץ וסברין פיאלה, כתבו וביימו את "לילה טוב, אמא", שקשה לצפייה לא פחות מאשר סרטיהם של האנקה וזיידל.
"לילה טוב, אמא" הוא אחד מתוך מקבץ בן שישה סרטים מתוצרת אוסטריה שיוקרנו בשבוע הקרוב בחמשת הסינמטקים הגדולים - תל אביב, ירושלים, חולון, חיפה והרצליה.
פרנץ, שהיא אשתו של זיידל (והתסריטאית של מרבית עבודותיו) ופיאלה, שהוא אחיינו, רקחו סיפור אימים משפחתי, המעמת בין זוג תאומים לבין אמם השבה מרוסקת נפשית מבית חולים, לאחר אשפוז שנבע מתאונת דרכים. הילדים, אליאס ולוקאס שמם, בלונדינים ונקיים ומחונכים למראה, חושדים כי זו שחזרה הביתה כשפניה עטופים בתחבושות אינה אמא שלהם, אלא אישה המתחזה לכזו. ואולי היא בכלל האחות התאומה של אמא, שעד כה הסתתרה לה באיזשהו מקום, כמו, למשל, החתול שלהם, ליאו שמו, שמוצא מקלט בתוך קבר מסתורי באחוזה המשפחתית. לצורך בירור החשד הזה כובלים התאומים את אמא, ומתחילים בסדרה של מעשי עינוי על מנת לסחוט ממנה את האמת. וזו רק ההתחלה של הסיוט הזה, שמעוצב ומצולם באופן רך ואלגנטי, כמו סיפור אגדה אירונית עם טוויסט עלילתי מבעית.
ואם כבר אוזכר פה האנקה, הרי שבמידה רבה "לילה טוב, אמא" הוא מעין סרט המשך ליצירתו הקשה "הווידיאו של בני" (1992), ואולי בבחינת סרט מקדים ל"משחקי שעשוע" מעורר הצמרמורת, שנעשה ב־1997. הפער הבלתי ניתן לגישור בין ההגשה הקולנועית המצוחצחת במתכוון לבין התכנים שהם על גבול המפלצתי מחולל על הבד סיפור המזכיר את מחזאות האבסורד של אז'ן יונסקו ופרננדו ארבאל או את סרטיו המוקדמים, המסויטים, של רומן פולנסקי.
לצד "לילה טוב, אמא" יוקרנו בסינמטקים עוד ארבעה סרטים עלילתיים מאוסטריה, וגם סרט תעודה על אודות יורג היידר, הפוליטיקאי הימני קיצוני מעורר המהומות, שנהרג לפני מספר שנים בתאונת דרכים.