ניר ברעם (40), יליד שכונת בית הכרם בירושלים, הוא סופר, עורך ופובליציסט. אביו הוא שר הפנים והתיירות לשעבר, עוזי ברעם. בין ספריו: "ספרי לי סיפור אהבה סגול", "ילדי נשף התחפושות", "מחזיר החלומות", שהיה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר; אנשים טובים", רומן רחב היקף המספר את סיפורם של אזרחים רגילים בימי מלחמת העולם השנייה, שהיה בין המועמדים הסופיים לפרס רומא באיטליה ותורגם ל־14 שפות; "צל עולם", שעוסק במערכת הקפיטליסטית של ימינו והפך לרב מכר; ו"הארץ שמעבר להרים" (עם עובד, 2016), המתאר את מסעו בן השנה של הסופר לאורך הקו הירוק. אחדים מהפרקים פורסמו קודם לכן במוסף "הארץ" בסדרה בשם "48 ל־67". בשנת 2010 זכה ברעם בפרס היצירה לסופרים ומשוררים. כעורך היה אחראי על שתי סדרות ספרים בהוצאת עם עובד: "הקלאסיקונים", סדרה שבה ראו אור יצירות קלאסיות מהספרות העולמית והעברית; ו"972", סדרת עיון העוסקת בחברה הישראלית. במהלך השנים לימד ברעם כתיבה בקמרה אובסקורה, בספריית בית אריאלה ובאוניברסיטת בן גוריון. 

האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שלך שהיית שב אליהן ומשנה אותן - מוסיף, מסיר, גונז?
"את שני ספרי הראשונים אולי הייתי כותב מחדש, או בכלל גונז. בקשר לשלושת האחרונים: 'מחזיר החלומות', 'אנשים טובים' ו'צל עולם' - לא הייתי משנה דברים מהותיים אבל אולי הייתי מוסיף או גורע משפטים מסוימים. לפעמים אני חולם על עלילות חדשות שהייתי מוסיף לכל אחד מספרי, אבל אז הם לא היו נגמרים לעולם".

כריכת הספר "אנשים טובים". צילום: יח"צ
כריכת הספר "אנשים טובים". צילום: יח"צ

 
התחושה שלי היא שבשנים האחרונות התחלת לכתוב יותר מהראש ופחות מהרגש.

"אני תמיד כותב גם מהרגש, אבל אני אוהב את השילוב בין הרגש, הדמיון והפרספקטיבה. העניין הוא כזה: הערוץ שבו אני מעביר את רעשי התודעה לספר הוא ערוץ הדמיון. בשני הספרים הראשונים הערוץ היה ישיר מדי ולכן פחות מעניין בעיני".

מה שיפה ומתעתע בהתפתחות שלך כסופר זה שאי אפשר לנחש איזה נושא "תתקוף" בספר הבא שתוציא. כאילו מי שבוחרים הם החלומות.
"לגבי החלומות זה קצת נכון. אני תמיד מתחיל לכתוב ממעין תמונה או הזיה שפתאום מזדהרת במרכז התודעה. מתי אני יודע שזו התמונה הנכונה? כשהיא חוזרת מספיק פעמים וכשמתלווה אליה איזו מוסיקה או סגנון שבו אכתוב אותה. את הספרים המורכבים ביותר שכתבתי מבחינת עלילות, כמו 'צל עולם', התחלתי עם תמונה אחת ושום דבר חוץ מזה".
 
היו תמונות שראית והפחידו אותך מדי? שהרגשת לא בשל להתמודד איתן?
"היו כאלה, אני לא זוכר את כולן. תמיד יש פער אדיר ומתסכל בין התמונה שעולה בתודעתך לבין האופן שבו היא נפרקת למחשב. לעולם אינך מצליח להשיג את עושר התמונה הזו בכתיבה. תמיד משהו חסר. אבל גיליתי שרוב הסופרים שפגשתי בארץ ובעולם מכירים את זה. בתודעה התמונה תמיד מושלמת יותר. ברגע שכתבת אותה - איבדת משהו".
 

בחן את עצמו


כבר 20 שנה שברעם בורא עולמות. הוא מעבד את ההזיות שלו, את החלומות, הפחדים והשדים, והופך אותם לסיפורים שהוא חי בתוכם. באופן פרדוקסלי, זה מה שמשאיר אותו שפוי.
 
מה היה עולה בגורלך אילולא גילית את הכותב שבך?
"בכנות, מפחיד אותי להרהר בזה". 
 
פוליטיקאי אולי?
"משעמם כל כך. כדורגלן, עיתונאי מלחמות או שחקן פוקר מקצועי".

כריכת הספר "ספרי לי סיפור אהבה סגול". צילום: יח"צ
כריכת הספר "ספרי לי סיפור אהבה סגול". צילום: יח"צ

 
כדי לכתוב את הספר האחרון שלך, "הארץ שמעבר להרים", בהחלט תפקדת על תקן עיתונאי מלחמות. עיתונאי כזה אוהב מלחמות?
"יצאתי למסע הזה בלי תוכניות מוגדרות, זז ממקום למקום, ממחנה פליטים להתנחלות, ממאחז לרמאללה, שם הייתי הרבה, מירושלים ושוב להתנחלות. אני לא בן אדם שמסתובב הרבה, וכאן באמת אתגרתי מאוד את האופי שלי. דובבתי אנשים, רדפתי אחריהם, שאלתי המון שאלות, אפילו קצת חקרתי דברים שהעסיקו אותי, כמו למשל גורלם של שני נערים פלסטינים שראיתי באמצע הכביש לשכם - שניהם היו חצי עירומים וכפותים כי נחשדו בדקירה. זה היה שונה מכל דבר שעשיתי עד עכשיו וראיתי דברים שהשפיעו עלי מאוד, שלא עוזבים אותי".
 
כאב טרי, פחדת להסתובב במקומות האלה?
"את רוב העבודה השלמתי לפני שנולד דניאל, הבן שלי, ואז לא פחדתי כמעט בכלל. מאז שהוא נולד פחדתי יותר, זו תחושה אחרת כשיש לך ילד". 

מה כבר אפשר לגלות על ישראל 2016 שלא ידוע וטרם דובר?
"שעל הארץ שמעבר להרים, קרי הגדה המערבית ומזרח ירושלים, אנחנו פשוט לא יודעים שום דבר. עבור רוב הישראלים זה כמו מקום בסוריה. סיפרתי לאנשים על דברים שראיתי שם, והם לא האמינו. למשל על השכונות הפלסטיניות שמחוץ לחומה בירושלים, מקום שהוא מערב פרוע לכל דבר - אין משטרה, אין שלטון, אין כלום. זבל שרוף בכל מקום; על מאחז שבו הייתי באמצע שום מקום ובו פגשתי סטודנטיות ממכללת בית ברל, לא ממש הדבר שאתה מצפה לו; ועל פלסטינים מכל המעמדות שמדברים על 48' ולא על מדינה פלסטינית".
 
למה בעצם יצאת למסע הזה?
"זה התחיל בסדרת כתבות למוסף של עיתון 'הארץ' ויועד להיות מסע תיעודי שיש בו גם עיסוק כמעט אובססיבי בעתיד שלנו כאן, וזה היה הדבר שרציתי לעשות. בער בי גם לצאת ולבחון ביושר אם השקפותי הפוליטיות עדיין רלוונטיות בהתחשב במציאות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, או שאני כמו רבים מאיתנו שלכודים במושגי זומבי. כלומר, יצאתי לחקירה ולא כדי להגיד משהו".

כריכת הספר "הארץ שמעבר להרים". צילום: יח"צ
כריכת הספר "הארץ שמעבר להרים". צילום: יח"צ

ביטול ההפרדה 


בתום 12 חודשים של בדיקה יסודית, שבהם ביקר במקומות שעבור רובנו הם לא יותר משמות שנזרקים במהדורות החדשות – בית ג'אלה, ישיבת עתניאל, ההתנחלויות מעלה שומרון ואיתמר, שכונת ראס אל עמוד וכו' - עמדותיו של ברעם, שהיה ידוע תמיד בדעותיו השמאלניות, נעשו מורכבות יותר: לא עוד "שתי מדינות לשני עמים" כי אם "מולדת אחת לשתי מדינות".
 
"רעיון שתי המדינות גוסס ואולי הוא כבר בלתי אפשרי" הוא מסביר, "רעיונות כמו 'מולדת אחת שתי מדינות', המובעים בספר, הם כבר מתקדמים יותר בעיני ומתייחסים למציאות כמו שהיא. הרעיון הזה אומר: איש לא מפונה מביתו, כולם נשארים. כל פלסטיני וכל ישראלי זוכה לאזרחות במדינה שלו - קרי ישראל ופלסטין - אבל יכול לנוע במרחב בחופשיות ולהתגורר ולעבוד איפה שהוא רוצה, גם במדינה השנייה, כתושב. כי יש לו זכויות מעצם היותו חלק מהארץ הזו".
 
קצת חתכת ימינה או שנדמה לי?
"נראה לי שברוב החוגים הרעיון שלנו נתפס כשמאל קיצוני; כרעיון שבעצם מבטל את ההפרדה ונמצא בין שתי מדינות למדינה אחת. אבל אני מאמין שהוא הפתרון הישים ביותר. התקשורת עייפה מהנושא הזה, עבורה זה לא מעניין בכלל. כל הנושא הגדול של איך נחיה כאן עוד 40 שנה בכלל לא מדובר, ולכן לא שמעת על זה כמו על הרבה דברים אחרים שיש בספר. אני לא יזם או פוליטיקאי, אני רק אומר את דעתי: צריכה לקום תנועה שזה הדגל שלה כי כל שאר הפוליטיקאים עזבו את הנושא. גם אלה מהשמאל".
 
מה דעתך על הרשימה המשותפת?
"בעיני היא תוצאה של אילוץ פוליטי שליברמן יצר, וגרם למפלגות מאוד שונות, כמו חד"ש ובל"ד, להיות ברשימה אחת. רואים שזה לא קל לאף צד, אבל באופן כללי המתקפות על הרשימה המשותפת הן מצד גורמים שרוצים להוציא את הפלסטינים הישראלים מחוץ למשחק הפוליטי, ושרוצים לסכסך בין ערבים ליהודים, בדיוק כמו ההצהרה של ראש הממשלה על 'הערבים הנוהרים לקלפיות'. הסיכוי היחיד של השמאל בישראל בעתיד להיות אפקטיבי הוא ביצירת חזית יהודית־ערבית. זו טעות טרגית שאין רשימת שמאל גדולה יהודית־ערבית".
 
נדמה שהיום הכל מתהפך: מי שהצהיר שהוא שמאלני הופך לימני ולהפך. אולי זה חלק מהקיבעון המדיני?
"אני מסכים. בשנים האחרונות נראה שלראשונה שאין שום תוכנית מדינית, שום חזון לעתיד, שהדברים שפעם האמינו בהם כבר לא מעשיים, ויש עייפות גדולה. אבל אני בהחלט מאמין שיש דברים לעשות ויש חזון שאפשר להציע - כמו לדוגמה החזון של מולדת אחת שתי מדינות - אבל צריך בשביל זה אומץ פוליטי. אם אין לך חזון פוזיטיבי להציע, נשאר רק הפחד שנתניהו דוחף לגרון של כולם כמו תרופה".
 
כאדם בעל עמדות כאלה נחרצות, ממש מוזר שאתה סולד מפוליטיקה. 
"אכפת לי מהמקום הזה ולכן אני מעורב בו. להרבה סופרים בארץ ובעולם יש גם עמדה פוליטית. אבל המקצוע - פוליטיקה - זה בערך הדבר האחרון שמעניין אותי לעשות".

יכול להיות שזה בעצם מרד? בכל זאת, אתה בן של פוליטיקאי.
"יכול להיות, אבל אלה הם גם החיים שבהם בחרתי. כשהייתי קטן בכלל התלבטתי בין כדורגל לעריכת דין".