זה נמצא בכל מקום. בטלפון. בפייסבוק. בשיחות הברזייה. כל מי שאני מכיר, כולל ילדים, כבר חטף את זה חזק. הם מחליפים פרטי חקירה חסויים באמצע הלילה, ממלמלים שברי משפטים בדבר שערות, סוליות נעליים ודנ"א, ומדקלמים בעל פה את הביוגרפיה של א"ח, א"ק ושק"ר. כן, אין ספק. מדינה שלמה נגועה בקדחת זדורוב.



העילה הנוכחית היא כמובן הסדרה המדוברת "צל של אמת", המתחקה אחרי הפרשה. אבל האמת היא שכבר מליל 6 בדצמבר 2006, ברגע שבו נמצאה גופתה של תאיר ראדה ז"ל, הסיפור הפך לאובססיה לאומית, וכך הוא גם נשאר. עובדה יוצאת דופן, במדינה שבה פרשיות מטורפות מגיעות בזו אחר זו, ומצליחות לשרוד רגעים בודדים בתודעה הקולקטיבית. רק בשבוע האחרון עוד היה לנו החייל היורה בחברון, פסילת מתווה הגז בידי בג"ץ, החשדות לפלילים של דרעי והרצוג, סוגיית קיצור המאסר של קצב ועוד ועוד. אני נותן להן עוד חודש, גג, עד שיתמסמסו. ומה שבטוח הוא שגם אחרי לכתן עדיין נישאר עם הסוגיות החשובות באמת. האם א"ק הייתה חברה בכת השטן, או שפעלה לבד? האם הייתה בתוכה זאבה בשם טחב, או נמרה בשם שרך?  
 
לא שאני מזלזל, חלילה, בחשיבותו של המקרה. ודאי לא בכאבה של המשפחה. אבל יש משהו מוזר בעובדה שדווקא הפרשה הזאת השתלטה על השיח הלאומי, שגם ככה לא בדיוק סובל משעמום. הרי אפילו במישור הסיפורים הפליליים הלא מפוענחים (לכאורה) לא חסרים חומרים מרתקים אחרים. אז מה יש דווקא במקרה הזה, שמהפנט מדינה שלמה?
 

נתחיל במובן מאליו. זה סיפור מתח, שכאילו נתפר בידי תסריטאי מיומן. נערה יפה נרצחת באכזריות בתוך תא שירותים בבית הספר; החשוד הוא אאוטסיידר מוזר; המקום הוא קצרין, טווין פיקס ישראלית; שמועות מקשרות בין החברות הטובות שלה לבין המעשה; ובסופו של דבר נרשמת הרשעה שנויה במחלוקת, שאפילו אמה של הנערה לא מאמינה לתוצאותיה. 
 
ועדיין, זה לא מסביר את העובדה שבני הבכור, למשל, שבדרך כלל חי בלה לה לנד, המשתרעת בין "הישרדות" ו"גולסטאר", עוקב בהתרגשות גדולה כל כך אחרי פרטי הסיפור. בדיוק כמו החברים שלו. כן, הנוער הוא מנוע הצמיחה העיקרי של הפרשה. ובעיני, ההתעניינות הזו היא הרבה יותר מהזדהות עם נערה שנרצחה בבית ספר. זה לא מקרי שהם מתעקשים לחזור שוב ושוב לחשדות נגד חברותיה של תאיר ראדה, גם אם הם מופרכים. כי יש משהו בעניין הכמעט אובססיבי של הנוער בסיפור, שהוא בעצם זעקה. זעקה המופנית למבוגרים ואומרת - אותנו זה לא באמת מפתיע שנערות צעירות ירצחו את החברה שלהן. אתם מזלזלים באופציה הזאת, אומרים שהיא לא הגיונית, אבל תדעו לכם - זה לגמרי יכול לקרות. גם אצלנו. 
 
והאמת היא שזה אכן קורה. ע"ע פרשת התאומות שירי והילי סובול. הנוער חי בחברה יותר ויותר אלימה, שהופכת את האפשרות של רצח בין חברים לריאלית. ולכן גם מעוררת כל כך הרבה עניין.
 
אבל גם המבוגרים נתפסו חזק בסיפור. ואני חושב שבמקרה שלהם, קדחת זדורוב מבטאת משהו רחב ומדאיג בהרבה. אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שבו כל הפרות הקדושות של ישראל נופחות את נשמתן, בזו אחר זו. מוסד הנשיאות המכובד הפך לבדיחה כשנשיא הורשע באונס; המשטרה היא כבר מזמן משענת קנה רצוץ אחרי שמיטב ניצביה הסתבכו בעבירות מין; אפילו צה"ל, הקונצנזוס בהתגלמותו, חשוף לחבטות מכל צד של המפה הפוליטית. 
 
נותר רק המשלט האחרון - הפרקליטות ובתי המשפט. וגם הוא עומד ליפול בקרוב. בין שזה בגלל מדיניות מכוונת של בעלי עניין ששואפים להחליש אותו, ובין שזאת פשוט התפכחות, לאור ההבנה שגם בגופים המכובדים האלה יושבים בני אנוש, עם כל החולשות והאינטרסים שיש לכולנו.
 
בכל מקרה, התוצאה היא תחושה קולקטיבית של התפוררות. של כאוס. כבר אין על מי לסמוך. וזה מה שהופך פרשה פלילית נקודתית לסמל של חוסר ודאות לאומי.