ביום שני שעבר נפל דבר בעולם התיאטרון: באספה מיוחדת שכינס לשחקני התיאטרון ולעובדיו, הודיע אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה ב־12 השנים האחרונות, על פרישתו. רונן יסיים את תפקידו בחודש אוגוסט הקרוב ואת כהונתו תחתום ההצגה "לבד בברלין" שתועלה בחודש יולי בבימויו.
לא לגמרי ברור אם יש קשר בין הדברים, אבל באותו היום בדיוק הודיעה שרת התרבות מירי רגב על הקמת ועדה מייעצת לבחינת מעמדו של הבימה כתיאטרון לאומי. הוועדה הוקמה בעקבות דוח מבקר המדינה על הקשיים הכלכליים של המוסד, שהוכרז ב־1958 כתיאטרון הלאומי של ישראל.
“לצערי הנושא של תיאטרון לאומי זה מנהג שהגיע מאירופה. ושם, כשתיאטרון מוכתר כתיאטרון לאומי, הוא מקבל 90% תקצוב”, אומר רונן על הנושא הבוער התורן בתחום התרבות בארץ, “גם השרה רגב וגם ושרי התרבות שהיו לפניה תקצבו רק 30%, כשאת ה־70% הנותרים המנכ”ל והמנהל האמנותי צריכים לקושש על ידי כך שהם דואגים שיבואו צופים ותהיינה הכנסות. אפילו התיאטרון הלאומי באתונה - ושם הם הרי בצרות כלכליות הרבה יותר גדולות מהבימה - מתוקצב כ־30 מיליון יורו. כלומר, אנחנו במצב כלכלי גרוע יותר מאחת המדינות העניות באירופה”.
אז הבימה הוא בעצם לא תיאטרון לאומי?
“בין ההגדרה ‘תיאטרון לאומי’ לבין התקצוב צריך להיות סנכרון. אם אנחנו תיאטרון לאומי, התקצוב צריך להיות כמו התקצוב של תיאטראות לאומיים אחרים בעולם, ואז לשרה שמתקצבת 70% מהתקציב יש לגיטימציה לבוא ולשאול מהו תיאטרון לאומי. יש כאן משהו שהוא לא אמת. שרת תרבות שאומרת 'בואו נבדוק את הבימה' צריכה להבין מה זה תיאטרון לאומי בעולם. תיאטרון לאומי שצבעו לא נצבע ב־100% הוא לא תיאטרון לאומי אלא הישרדות".
אבל התקציב של הבימה ממשרד התרבות בכל זאת גדול יותר משל הקאמרי.
“בעניין הזה הבימה שרויה בעוד סיטואציה מגוחכת: נכון שהיא מתוקצבת מהמדינה בתקציב גדול יותר מהקאמרי, אבל הקאמרי מקבל תקציב נוסף בסדר גודל של התקציב מהמדינה מעיריית תל אביב כי הוא מוגדר כתיאטרון עירוני”.
אתה יכול לדמיין מצב כזה שהבימה ינושל מתואר התיאטרון הלאומי?
“אי אפשר לקחת מתיאטרון לאומי את התואר, אין לזה תקדים בעולם. הבימה הוא חלק מההיסטוריה התרבותית של מדינת ישראל. מה עוד שהבימה הוא סמל לתחיית השפה עברית. הוא נרטיב ציוני מהמדרגה הראשונה. עוד מעט ימלאו 100 שנה לקיומו, ולקחת ממנו את התואר זה כמו להגיד ‘בוא נשנה את הדגל לדגל עם ריבועים’. אתה כן יכול לבוא ולבחון את התכנים. בעיקרון אני בעד הוועדה שרוצה להקים השרה לבחינת התכנים. הבנתי שרוצים לבחון מה מייחד את התיאטרון ולשים על זה דגש”.
וכדי להמחיש את המחויבות הציונית של התיאטרון, נותן רונן את הדוגמה הבאה: “אחד השיאים שלנו בנושא הוא שאנחנו היינו התיאטרון היחיד שהוזמן לבימת אולימפיאדת לונדון ב־2012, שאז ניסו להחרים את ישראל. אין לי ספק שהסיבה שהבימה נבחר היא שזה התיאטרון העברי הראשון ושמו הולך לפניו”.
אפשר לצמוח
רונן (68) גדל בקיבוץ גינוסר ולמד בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, וכבר בגיל 27 הוא מונה למנהל האמנותי של תיאטרון החאן בירושלים. ב־1982 הוא מונה לבמאי הבית של תיאטרון הקאמרי, ומ־2004 הוא מכהן כמנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, שם, בין היתר, טיפח דור חדש של שחקנים צעירים ומוכשרים.
בשנת 2011 היה רונן למנהל האמנותי הראשון בישראל שנבחר לנשיא איגוד תיאטרוני אירופה (UTE). ילדיו, יעל ומיכאל, ממשיכים את דרכו: לאחרונה נבחרה יעל לבמאית ומחזאית קבועה בתיאטרון “גורקי” הברלינאי, ואילו מיכאל מביים הצגות בלונדון ובברלין.
לדברי רונן, במהלך שנותיו בהבימה, הציע לא אחת וללא הצלחה תוכניות שונות, שמטרתן להעלות את קרנו והצלחתו של התיאטרון בארץ עולם, בהן שיתופי פעולה עם תיאטראות עולמיים, פסטיבל תיאטרון יהודי שיציג מחזות מקור ומחזאות יהודית מכל העולם, פסטיבל שייקספיר בכיכר התיאטרון והקמת מרכז מבקרים - “מעין מוזיאון חי” לדבריו.
“אני לא אומר לעשות הכל עכשיו ומיד”, הוא מסביר, “אבל בואו נעשה תוכנית כספית לעשור הבא. תוכנית ששואבת רעיונות ממה שקורה בעולם. למשל בתיאטרון אוסלו הבינו שהם, בדומה לישראל, נשכחים מבחינה תרבותית. אז הם עשו פסטיבל אנריק איבסן בתיאטרון הלאומי. התוצאה הייתה פסטיבל מהחשובים בארץ, שקורה בכל שנתיים, שמוצגות בו הצגות מהטובות באירופה. זו הייתה החלטת ממשלה שמתקצבת את הכל. אני יודע שעיריית תל אביב הייתה רוצה מאוד לעשות פסטיבל שייקספיר בכיכר”.
ניסית פרקטית להניע ליישום המהלכים האלה?
“אלה דברים שהעליתי שוב ושוב בפורומים שונים כולל בישיבות דירקטוריון. יש פה כפפה שאם ירימו אותה, ואם ינצלו את חגיגות ה־100 כדי למסד לפחות משהו אחד ממה שהצעתי, יכולים למצב את הבימה על המפה הבינלאומית. אבל כל הדברים האלה דורשים תקציבים יותר גדולים”.
ולמה ואיך ירדו כל הצעותיך לטמיון?
“הסבר אחד, שהוא הכי בעייתי, הוא שאין הגדרה בין התיאטראות. התיאטרון השייקספירי לדוגמה מעלה מחזות שייקספיר. אבל במה התיאטרון העירוני (הקאמרי) הוא בדיוק עירוני? אני בעד שיבדלו בין התיאטראות. בתפיסת העולם שלי, אפשר לצמוח מהמקום שהבאתי אליו את התיאטרון, יש לאן ללכת ולאן לפתח את הדברים, בתנאי שאכן הוועדה תרים את הכפפה ובעיקר תגבה בתוכנית עם כסף. בינתיים, אנחנו בהנהלה כל הזמן עסוקים בכיבוי שרפות ובמה יקרה מחר בבוקר. אנחנו לא מצליחים לארגן מחשבה ואנרגיה לעוד עשר שנים. אז השרה, שכל נושא שהיא מעלה מקבל כותרות, יכולה לעזור בכך שתעלה את זה ותרים את הכפפה”.
לוקח זמן לחשוב
רונן, שניהל שלושה מהתיאטראות החשובים בארץ, די מיואש מהמצב: “הייתה לי זכות ייחודית לעשות את מה שעשיתי וזכיתי להרבה אהבה מצד היוצרים, אבל תמיד העמדתי לפני יעדים. ברור שאם היה ניתן לממש חלק ממה שהזכרתי הייתי שמח להמשיך, אבל כשראיתי שהעסק במבוי סתום ואין לי מה לעשות, החלטתי ללכת הלאה. אני במאי ותמיד מחפש אתגרי בימוי”.
יש כבר תוכניות לתפקיד הבא?
“יש הצעות בימוי בארץ ובעולם, אבל אני אקח את הזמן לחשוב. ודאי אהיה פעיל בזירה הציבורית מבחינת פורום היוצרים והשחקנים, כי יש מה לעשות בנושא".
מה אתה יכול לומר למבקרי התיאטראות בארץ, שטוענים שהתכנים מיושנים?
“אני לא מסכים שאנחנו מיושנים - יש פה הרבה דם צעיר, ותיאטרון צריך לפתח קודם כל את הכישרונות הצעירים. אנחנו מאלה שטיפחו את הכישרונות, למשל מאור זגורי ושי פיטובסקי. כמו גם כוריאוגרפים ומעצבי תפאורה צעירים”.
מה לגבי תמהיל הרפרטואר?
“אני לא רואה בפרינג’ הצגות כמו ‘יהוא’ ו‘קורלינוס’. אני משווה את זה לספורט; אם אתה רוצה לעשות דבר טוב, לך לראות את הליגה האירופית. אני רוצה להאמין שהבימה, הקאמרי וגשר מגיעים לזה. שאר התיאטראות לא מגיעים לזה, שוב כי אין תקציב”.
אתה מדבר הרבה על חו”ל, יש סיכוי שבסוף תתייאש ותהגר כמו בתך?
“אני מאוד מקווה שיעל תחזור לארץ. חונכתי על תרבות עברית, ואבי היה ציוני אדוק שהעלה את כל משפחתו ארצה ערב מלחמת העולם השנייה והציל אותם. גם יעל לא הייתה נמצאת בגרמניה לולא קיבלה הצעות. אין לי עניין לעזוב אלא לשתף פעולה עם התיאטראות הגדולים בעולם, ובכך לעשות את הקשר עם התיאטרון בארץ, ולתרום להעלאת שמה של התרבות בישראל, שהיא אחת המדינות הכי מעניינות מבחינה תרבותית".