לא ממש "עובדה": התרת התחקיר ההזוי על מי שנרצח בידי מחבלים היא טעות משפטית

לא מעט אנשים נפגעו מן התחקירים שאילנה דיין קיימה; אבל כל הניסיונות לתבוע אותה בגין לשון הרע, ככל שאני זוכר, נדחו בידי בתי המשפט. אלה התייצבו תמיד לצדה של מי שידעה ללטף להם את האגו בהרבה נאמנות עיוורת. 

בפרשה האחרונה, לפי שעה, של הקצין שהושמץ על ידה ללא רחם בגלל מעורבותו כביכול בהריגתה של נערה פלסטינית, טרח בית המשפט העליון לחדש מושג לא משפטי בעליל. הוא קבע שבדבריה הייתה “אמת לשעתה”. ולכן גם אם התברר בדיעבד, בעקבות הזיכוי של הקצין בבית הדין הצבאי, שלא היה בדבריה אמת, אין לבוא עמה חשבון.

כעת, לקראת פרסום “התחקיר” של מערכת "עובדה" על רחבעם זאבי (גנדי), שבתי לקרוא כמה מן ההתבטאויות שנשמעו בזמנו בעקבות מה שקבעו תשעת השופטים, לא פה אחד, בדיון הנוסף בעניינה של התביעה של הקצין נגד אילנה דיין. אחת מהן, של חנוך מרמרי, מי שהיה אז העורך של “העין השביעית”, משכה את תשומת לבי. נאמר שם, בין השאר, כך: "...עברות לשון הרע מתרבות, מתחדדות ונעשות אכזריות מאי פעם, המשמיצים חמקמקים, הקוד האתי העיתונאי מתפורר, האחריות המקצועית נשחקת, המניע לפרסום כבר אינו טובת הציבור, אלא הפצת סמי ריגוש מילוליים וחזותיים מעוררי השתאות, תדהמה, חרדה ודכדוך, ומחוללי תנועה ויראלית...”.

אשתו של רחבעם זאבי ביקשה למנוע את פרסום “התחקיר” – לשווא. בתי המשפט אף פעם לא יפסקו לטובתו של מי שעומד להיות מושמץ על לא עוול בכפו. הם תמיד יציעו לו להגיש תביעה בגין לשון הרע לאחר פרסום הדברים – אולם אלה דברי הבל של מערכת אטומה לזכויותיו של היחיד.

את העוול שנגרם כתוצאה מן הפרסום השקרי אי אפשר למחוק, גם אם כמה שנים לאחר מכן בית המשפט פוסק לטובת הנפגע מן ההשמצות. ובכלל, מי יכול להתמודד עם מערכת משומנת העומדת להגנתה של תוכנית תחקירים כגון זו שמגישה חביבת המערכת המשפטית? ולמי בכלל יש כסף וכוח נפשי להתמודדות ארוכת שנים עם עוולות “עובדתיות”? וכלום יש למישהו ביטחון שבפעם הבאה לא ימצאו בבית המשפט העליון מושג משפטי חדש, נניח “אמת שהעלתה עובש”?

אילנה דיין יכולה, אפוא, להיות רגועה. מאומה לא יקרה לה. היא יכולה להעלות, ללא כל נקיפות מצפון, את התחקיר ההזוי שלה על מי שנרצח בידי מחבלים לפני כ־15 שנה בעת ששימש שר בממשלה.

הכרתי את אלוף רחבעם זאבי. הערכתי אותו ואת פועלו לפני הקמת המדינה ולאחר הקמתה. חברתי אליו פוליטית. אהבתו לארץ ישראל הייתה ממש ארוטית. הוא הקים את המוזיאון הנפלא לתולדות ארץ ישראל בתל אביב, שהפך לאבן שואבת לאלפים. עיריית תל אביב סירבה לקרוא למוזיאון על שמו. היא גם לא הנציחה אותו, למיטב ידיעתי, בכל דרך אחרת. הוא לא זכה במה שכל תגרן של מילים, מהמחנה הנכון, כמובן, זוכה לו ביד נדיבה.