פרשת הירי בחברון הבהירה לנו שצה"ל לא הפיק את לקחי פרשת קו 300, ושמפקדיו עדיין אינם מבינים את הקשר הגורדי שבין צבא, לחימה ותקשורת. אין בכך הרבה חדש: מי שלא חקר את מחדלי פרשת הל"ה במלחמת העצמאות ולא הפיק את לקחיה - אלא הפך אותה למיתוס גבורה - אכל אותה בקרב המיתלה במבצע קדש ב־56'; ומי שלא הפיק את מחדלי המיתלה, אכל אותה בקרב גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, ואחר כך בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, בקרב סולטן יעקב, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן.
במשך 43 שנים, מאז מלחמת יום הכיפורים, אני צועק בשער כי צה"ל הוא צבא אנטי־אינטלקטואלי, שאינו עורך תחקירי אמת ולא מפיק לקחים. "הלקחים" שכן מופקים, מתוך בורות צבאית, מובילים לאסונות, והמחדלים חוזרים על עצמם שוב ושוב. בשל עמדתי רכשתי לעצמי שם של היסטוריון הזוי ובלתי אמין שיש להתרחק ממנו. נזרקתי מאוניברסיטאות שבהן לימדתי, מעיתונים ומהוצאות לאור שבהן כתבתי ופרסמתי, אך כעת בא מבקר המדינה יוסף שפירא, וקובע כי ישנם ליקויים שחוזרים על עצמם באופן עריכת תחקירים והפקת לקחים בצה"ל, "גם באירועים שהייתה להם תהודה רבה ובכלל זה תחקירים שהוגדרו 'תחקירי דגל'".
בוקר טוב, אליהו.
הלקח מרצפת הזחל"ם
במלחמת יום הכיפורים פיקדתי כאיש מילואים על חוליה לפינוי נפגעים של חטיבת הצנחנים הסדירה 35, פאר חטיבות צה"ל. נוכחתי מקרוב במחדליה. במקביל, מאז סוף שנות ה־50 שימשתי כמתעד וכהיסטוריון של המערך המוצנח, וכל הסודות שהתאמץ הצבא להסתיר מהציבור היו גלויים בפני.
בבוקר 23 באוקטובר 73', בין הפסקת האש הראשונה לשנייה, שלח אותי מפקד החטיבה, אל"מ עוזי יאירי, כשהוא היסטרי, דומע והלום קרב, לפנות את נפגעי סיירת מטכ"ל, יחידה שעליה פיקד שנים אחדות לפני כן. אחד הנפגעים, סרן עמית בן חורין, נפצע מקליע בצווארו ומת. גווייתו הייתה מוטלת על רצפת הזחל"ם. בנסיעה הממושכת מהחורשות שבדרום איסמעיליה לשדה התעופה התבוננתי בפניו היפות, שלא נפגעו, והייתה לי הארה: הבנתי שעל מנת למנוע אסונות כמו מלחמת יום הכיפורים, יש לבצע תחקירי אמת, יש להפיק לקחי אמת, יש לחקור את אבני היסוד של הוויית הצבא והמלחמה ולפַתח פילוסופיה ביטחונית, שתהיה המסד לחשיבה הצבאית ותפיסת הביטחון של ישראל.
לאחר המלחמה הקמתי עם קבוצת חברים, ובראשם סא"ל אריה עמית־טפר ז"ל, רשת לחשיבה חופשית, התנדבותית לחלוטין, שאינה ממומנת ואינה תלויה בשום גורם. מטרותיה היו פיתוח פילוסופיה ביטחונית, אזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, קיום מחקרי עומק של אירועים ביטחוניים ופרסום ממצאינו - על מנת להניע תהליך של שיפור בתפקודה של מערכת הביטחון. הרשת פועלת עד היום בגלגולים שונים, ומקיימת מדי חודש סדנה על נושאים ביטחוניים בספרייה הציבורית "לדורות" בלוד. הסדנה פתוחה לכל.
כשנתיים לאחר התחלת מחקרי הרשת הגענו למסקנה שלפיה לקחי מלחמת ששת הימים לא הופקו. הסיבה לכך, בין היתר, הייתה רצונו של הרמטכ"ל יצחק רבין להעלים את התמוטטותו לפני המלחמה, את אשפוזו ואת אי־תפקודו במהלך הקרבות. כדי להשיג מטרה זו מנע רבין, בחצי השנה שבין המלחמה לבין סיום כהונתו, את תחקורה ואת חשיפת הליקויים.
תפקודו הלקוי של צה"ל במלחמת ההתשה לא נחקר, והצבא המשיך לתפקד באופן לקוי במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות הבאות. אף שמתקיימים בצה"ל תהליכים רשמיים, שמטרתם לכאורה להפיק לקחים, ושבהם משולבים אנשי אקדמיה המתוגמלים היטב, ומוזרמים להם תקציבים רבים; אף שבתקשורת ובכתבי עת התפרסמו מאמרים על לקחי המלחמות והתקריות; ואף על פי שפרשנים, לרבות אלופים בדימוס, מרבים לדבר על לקחים בכל הזדמנות (ומבצעים למעשה שטיפת מוח) - במערכת הביטחון התקבעה תרבות של הסתרת ליקויים ושל דיווחי שקר.
לקחים אמיתיים לא הופקו אחרי 67', ומצאנו שאלה שכן הופקו היו הרסניים מאוד, הן במלחמת ההתשה והן באוקטובר 73'. השמענו ברבים את דעתנו - שצה"ל אינו צבא מקצועי, והוא בעל מאפיינים אנטי־אינטלקטואליים. כתבתי על כך בספרַי ובמאמרַי. הדיבורים והפרסומים הפכו אותנו למוקצים בעיני רוב הציבור, ולאיום שיש לנטרלו בעיני ראשי מערכת הביטחון והמפקדים הבכירים של צה"ל.
רצח החי"ר
דוגמה ללקח הרסני שפוגע בתפקוד צה"ל מאז 67' ועד היום הוא מה שמכונה בשיח הצבאי הפנימי "רצח החי"ר": לקח שגוי של קרבות היבשה בששת הימים, ובייחוד של קרבות "אוגדת הפלדה" (84) בפיקודו של אלוף ישראל טל, שבה כיכבו חטיבה 7 בפיקוד שמואל גונן (גורודיש) וחטיבה 35 בפיקוד רפאל איתן (רפול), שבה לחמתי אז.
טל, גורודיש וחבריהם טענו אחרי המלחמה כי המציאו "בליצקריג" ישראלי מסוג חדש, המבוסס על כוחות שריון. הם דחקו את האדם מקדמת במת הקרב, והציבו במרכז מלחמת הבזק שלהם את הטנק. בצה"ל החל עידן "הפטישיזם של המנוע". שבתאי טבת, העיתונאי המגויס מ"הארץ" וחתן פרס ישראל, הפיץ את הטיעונים ברב המכר "חשופים בצריח". ללא יוקרתם של טבת, של "הארץ" ושל הוצאת שוקן, שביטאו את דברה של האוליגרכיה השלטת בישראל, ספק אם יכלו טל וגורודיש לקדם את אג'נדת הבליצקריג שלהם ולהזיק לצה"ל כפי שהזיקו.
לפי הגיונם של בר־לב, דדו, טל וגורודיש, גייסות השריון אינם זקוקים לחרמ"ש (חיל רגלים משוריין) או לחיל רגלים צמוד כדי להבקיע את מערכי האויב ולמוטטם. הם טענו גם כי אינם זקוקים למטוסים, לארטילריה או למרגמות כדי לרכך את מערכי האויב לפני ההתקפה, שהרי הטנקים ממלאים ביתר יעילות את הפונקציה הארטילרית.
במקביל, הצלחת חיל האוויר ב־67' יצרה תחושה, בעיקר בקרב מפקדים בכירים, שמדובר בחיל כל־יכול. תחושה זו הזינה את הקונספציה שהערבים לא יפתחו במלחמה. מפקדי חיל האוויר קבעו שבכל מלחמה יקדישו את 48 השעות הראשונות להשמדת סוללות הנ"מ של האויב, וממילא לא יוכלו לסייע לקרבות היבשה. הרמטכ"לים בר־לב ואלעזר אישרו את תוכניתם, בלי לבדוק את התאמתה לתפיסת המלחמה הכוללת, ואם אינה מפירה את האיזון ההכרחי בין הזרועות.
התוצאה הייתה ששתי זרועות הקרב העיקריות היו אמורות לפעול בנפרד: חיל האוויר יפעל נגד מערכי נ"מ, ואילו גייסות השריון יבקיעו את מערכי ההגנה של האויב ללא חי"ר, ארטילריה, הנדסה ומטוסים. אחרי 48 שעות יתפנו אומנם המטוסים ממשימתם הראשונה, אך חכמי צה"ל הניחו שעד אז מערך ההגנה של האויב כבר יובקע ויושמד.
ממלחמת ההתשה, וממידע מודיעיני שזרם ללא הפסקה, היה על ראשי צה"ל להבין לפני מלחמת יום הכיפורים ששדה הקרב העתידי יהיה רווי לאו דווקא באש נגד חי"ר, אלא בטילי נ"ט ומטוסים. ושהשמדת הטילים, או נטרולם במטוסים ובטנקים בלבד, תהיה יקרה מאוד, ואולי גם בלתי אפשרית באמצעי הלחימה שהיו אז בידי צה"ל. היה עליהם להבין שבמלחמות העתיד צריך יהיה לפתוח פרוזדורים למטוסים ולטנקים - ולשם כך יש דווקא להשקיע בחי"ר, בהנדסה, בארטילריה ובלוחמה אלקטרונית.
התעלמות הרמטכ"ל דדו והאלופים טל, גורודיש ומפקד חיל האוויר בני פלד מהשינויים בשדה הקרב עקב הטילים הסובייטיים שסופקו למדינות ערב, נבעה גם מן האמונה שהופעת הטנקים סמוך למערכי האויב תמוטט את רוחו, ושחיל האוויר ישיג את אותם הישגים שהשיג במלחמת ששת הימים.
התוצאה הייתה שלמעלה ממחצית תקציבו הענק של צה"ל הופנה לחיל האוויר וחלק ניכר מהשאר הופנה לשריון, לרבות לפיתוח טנק ישראלי. שניהם לא סיפקו את הסחורה. צה"ל ויתר על אפשרות לרכוש בזול 800 שלדי טנקים ישנים מסוג "צנטוריון" ולהרכיב מהם נושאי גייסות לחי"ר ותותחי סער. מערכת הביטחון אימצה את תוכניתו של טל לפתח טנק ישראלי, בלתי חדיר לכאורה לטילי נ"ט. ב־1970 החל טל לפתח את "מרכבה", וייצורו הסדרתי החל רק ב־1980. במלחמת יום הכיפורים לא היו לצה"ל "מרכבות", לחי"ר לא היו נגמ"שים להסיעו לשדה הקרב, וטילי "סאגר" ופצצות RPG חדרו בקלות את טנקי צה"ל והשמידו אותם על צוותיהם. הדור הבא של טילי הנ"ט הרוסיים חדר את ה"מרכבה" במלחמת לבנון השנייה, ושוב צה"ל הופתע.
התוצאה המיידית של הטיעון המניפולטיבי, וה"לקח" שגזרו ממנו, הייתה השתלטות אנשי השריון על הפיקוד הבכיר: בשש השנים שבין מלחמת ששת הימים לבין יום הכיפורים, השריונאים חיים בר־לב ודוד אלעזר היו רמטכ"לים, וישראל טל היה סגן רמטכ"ל. צמצום החרמ"ש אחרי ששת הימים התגלה כאסון ביום הכיפורים, כאשר העוצבות לא יכלו להתמודד עם חיל הרגלים המצרי, שהיה חמוש בטילים נגד טנקים, ואפילו לא עם הנשק הקל שלו. מפקדי החטיבות ומג"דים צעקו במכשירי הקשר "שִלחו לנו חיר"ם" (חיל רגלים מעולה, דהיינו - צנחנים וגולני), כדי לפתוח מסדרונות נקיים מנשק נ"ט, שהמצרים והסורים קיבלו בשפע מברה"מ. אותם מפקדי שריון, שלרשותם עמדו כוחות חי"ר, לא ידעו להשתמש בהם, ואלה נפגעו או לא הופעלו כלל.
בעוד המטכ"ל המשוריין דאג לסלק את האדם משדה הקרב אחרי ששת הימים, הפיקו המצרים לקח הפוך מהמלחמה: עיקר עוצמתו של צה"ל, העריכו המצרים, מבוססת על האדם, ואותו יש לנטרל. עמד על כך אל"מ דני וולף־רהב ז"ל: "האויב העיקרי של האדם הוא הארטילריה. בעזרת הסובייטים הציבו המצרים מסות של ארטילריה לאורך תעלת סואץ, כתשו אותנו במלחמת ההתשה וביום הכיפורים. הם שיגרו אלינו מכות של אלף פגזים בכל פעם, הקיזו את דמנו והטילו מורא על החברה בישראל, מבלי שראשי צה"ל הבינו את המשמעות ארוכת הטווח של הדבר. זו הייתה אחת התופעות המחפירות בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל".
כך, לֶקח "רצח החי"ר" התגלגל לרצח ישראלים, במובן הפשוט של המילה.
לקח הלקחים הלאומי של אזרחי ישראל הוא זה: יש לפתח בקרב הישראלים תרבות ביטחון ברמה גבוהה, שתצמיח מפקדים לא רק אמיצים בשדה הקרב, אלא גם אינטלקטואלים, המוכנים לחקור גם את כישלונותיהם ולהפיק לקחי אמת. אין יותר לסמוך על ממשלת ישראל, על צה"ל, ועל ראשי האוניברסיטאות הסמוכים על שולחנם. זו משימתו הדחופה ביותר של העם היושב בציון.